בשיתוף פורום Reboot
צפו בשיחת הבריאות של שיר גורן:
פתאום זה קרה, ללא הכנה מוקדמת, ללא הכוונה... בהhריון השלישי שלנו. בסקירה מאוחרת מתגלה בעיה. החלק הקדמי של המוח - "הקורפוס קולוסום" מקוצר ומעובה. מעין בננה שלא נראית כמו שאמורה להראות באופן נורמלי.
לזה גם הצטרפה אבחנה של מהלך טבורי מפותל.. עד היום לא לגמרי הבנתי מה זה אומר. אבל זה כנראה משהו נדיר ולא תקין במיוחד. והאמת? זה לא ממש משנה מה זה אומר. משנה המשמעות של זה.
ואז החלו להגיע עוד ועוד מתמחים לראות את ה"נס"...ללמוד אודות המשהו הלא תקין הזה. עוד רופא ועוד התייעצות ..ואני.. לבד. בן הזוג בכלל לא יכול היה להגיע. לבד בבית חולים מבינה שמשהו ממש לא בסדר.
1 צפייה בגלריה
שיר גורן
(צילום פרטי)
והרופא מנסה להרגיע - מוח זה דבר שיכול להתפתח, החלטה שלכם...עוד שבועיים ואולי משהו ישתנה. ובתוך הדמעות והכאב אני מבינה שצריך לקבל החלטה, עכשיו! ומהר.. למה מהר? כי כנראה שהעובר ממש לא בסדר לפי ד"ר גוגל לפחות... במקרה הטוב אוטיזם ובמקרה הרע בעיות רב מערכתיות...וגם בהיבט הרפואי בארץ עד שבוע 22 זו ועדה תחתונה ומשבוע 24 זו ועדה עליונה, מה שאומר במילים פשוטות שצריך להזדרז, כדי שההפלה תאושר במסגרת החוק ובהקדם.
ואז העניינים מסתבכים ואנחנו צריכים לעבור לבית חולים אחר כי הנוכחי דתי ולא מאשר הפלות, ושוב לעשות את כל הבדיקות מחדש על מנת שהפסקת ההריון תאושר בוועדה. בקיצור, יד ימין לא סומכת על יד שמאל. ואנחנו משלמים את המחיר.
הוועדה נקבעה לחול המועד סוכות, כאשר עובדים רק עד 12 והכל בלחץ וההרגשה היא שלא מתייחסים אלינו ברצינות הדרושה. היינו צריכים להזיז הרים וגבעות כדי לקבל את התור המיוחל.
כמה ימים אחרי אישור הועדה מגיעים ליום ההמתה, זריקת רעל לתוך הבטן והחשש שהרעל ירעיל גם אותי. ואז עובר לילה שלם כשאני עם עובר מת בתוך הבטן. יום למחרת מגיעים ללידה.
הלידה מתחילה עם אפידורל. צירי לחץ במשך שעות, האפידורל יוצא מהמקום ואני מחליטה שעלי לגייס כוחות כדי ללדת טבעי למרות הקושי. אחרי כעשר שעות, הוא יוצא, גור קטנטן, לא מוכן. גם אנחנו לא היינו מוכנים.
חיבקנו, הצטלמנו והחלטנו לקבור בקיבוץ. לא רחוק מהעין. ההחלטה הכי טובה שעשינו עבור ילדינו. משהו מוחשי להיאחז בו. הקבורה היה חלק קשה, רק אני, בן הזוג והקברן של הקיבוץ, בן זוגי אומר קדיש קוברים וממשיכים בחיינו. אני לחופשת לידה, בלי תינוק, ובן זוגי חוזר לעבודה.
אני בטוחה שלא היה לכם קל לקרוא את הדברים שלי. אבל חשוב לי שתדעו אותם. כי לידה שקטה היא אחד הדברים הכי מוצנעים ולא מדוברים בחברה הישראלית.
באיזשהו מקום מדובר על לידה שהסביבה לא מעוניינת לשמוע ומעדיפה לשכוח. רחוק מהעין רחוק מהלב. כמה שפחות נדע זה פחות יגע בנו. כמו כל שכול. הפחד שזה יכול לקרות גם לי. לנו.
סיפור של לא נדיר, אלא נפוץ ביותר. חשוב לדבר על לידות שקטות למרות הצער והחשש, נשים שחוו לידה שקטה ובני /בנות זוגן צריכות לדבר על זה, להתייעץ, צריכות מעטפת בדומה ליולדת עובר חי!
חשוב לי להסביר שיולדת היא יולדת! וראוי להתייחס אליה כך! האם ידעתם שלידה שקטה מתחת לשבוע 24 לא נעשית בחדר לידה? כן. שמעתם נכון. היולדת מוכנסת לחדר רגיל במחלקת נשים' במקרה הטוב יום לאחר ההמתה ובמקרה הרע, זה יכול גם לקחת שבוע ויותר כשהיא בינתיים מסתובבת עם עובר מת בתוך הבטן. מתחת לשבוע 22 היולדת נשארת לבד בחדר' ללא מיילדת, ובמקרה הטוב עם אחות מחלקה. איפה נשמע דבר כזה במדינה מתוקנת? זה אבסורד ! זה טראומתי ! וזה בעיקר בלתי נתפס.
חייבים להגיע למצב בו נשים שיולדות לידה שקטה יקבלו את אותו היחס של אישה שיולדת עובר חי: חדר לידה, המצאות ציוד מותאם ללידה, מיילדת.
יולדת לא מבריאה פיזית ונפשית רגע אחרי שהיא יולדת. ישנו תהליך ארוך ומשמעותי בו חשוב שגם הצוות הרפואי יקח חלק פעיל ויהיה מעורב בהתמודדות הקשה של בני הזוג, ולא יעסוק רק ב-doing ובטכני. האמפתיה היא קריטית למצב הרפואי והנפשי של האישה ושל בן זוגה.
חשוב לדאוג למערך הסברה ומענה הוליסטי בבית החולים ובקהילה ולתת מעטפת ליווי ותמיכה מתאימה לכל שלב ושלב. ליווי של גורם מקצועי כגון פסיכולוגית או עו"ס יכול לסייע רבות ליולדת ולבן/בת הזוג. היולדת מחפשת ביטחון, מישהו לסמוך עליו, אמפתיה, הבנה, הכלה, חמלה ותקווה ולצד זה מידע מהימן ונגיש שכן היא צריכה מקום וזמן להתאבל- זה צורך קיומי להמשך תפקוד בריא.
בנוסף ליולדת, חשוב לא פחות לתת מקום לבן הזוג. פעמים רבות גברים חשים חוסר לגיטימציה בביטוי רגשות האבל והכאב, בשל תפיסת התפקיד המגדרי של הגבר שנדרש להדחיק את רגשותיו ולהיות חזק עבור האישה. גם הגברים כמובן חשים אותן תחושות ואלו מתעצמות על רקע היעדר ההכרה של כל המעגלים הסובבים אותם, והם נותרים בודדים בכאבם. לכן חשוב לתת מקום גם לבן הזוג.
מספר חודשים לאחר הלידה ניסינו שוב להיכנס להיריון. אחרי חצי שנה של ניסיונות קרה נס, והפעם נס אמיתי. נכנסתי להיריון רביעי. ההיריון היה מלווה בחששות רבים והסתיים בהפתעה גדולה שכולה אור- צור נולד והפציעה הקשת. כי גם כשמעונן או גשום ואפור יש תקווה וחשוב לא לאבד אותה גם כשהכאב קשה מנשוא. אז אולי מכאן תבוא הבשורה ומערכת הבריאות תשתנה לו במעט כדי שחווית הלידה השקטה תהיה פחות טראומתית.
ולנשים שחוו אובדן לידה, חוות ויחוו בעתיד- חשוב לצמוח מן הכאב, לדבר אותו, והתאבל ולהמשיך הלאה למרות הקושי!
לי, הלידה השקטה היוותה שיעור משמעותי באמצע החיים בזכותה הבנתי את חשיבות חצי הכוס המלאה ופרופורציות. אני רואה בלידה הזו אבן דרך משמעותית ומחשלת בחיי ובזכותה שיניתי את חיי לטובה ואני עוסקת במעורבות חברתית כדרך חיים.
בשנים האחרונות אני מלווה בהתנדבות נשים שחוו אובדן לידה ומייעצת להן מניסיוני הדל איך לצמוח מהמשבר. אני מאמינה שרק יחד, בשיתופי פעולה נוכל לייצר פתרונות ולהביא לשינוי בנושא.
בשיתוף פורום Reboot