בין דובי קוטב לחדי קרן: השקת מרכז הקליימטק של JVP במנהטן

להראל מרגלית יש תכונה אחת שעושה את ההבדל: אנשים אוהבים להקשיב לו. תנו לו לדבר ותרצו להתחבר: אם אתם משקיעים תרצו להשקיע ביוזמות שלו, אם אתם יזמים תרצו שהוא יהיה זה שיכיר את הסטרט-אפ שלכם לעולם. אם אתם אנשי מקצוע, תרצו לעבוד אצלו.

אז למה מה שעובד כל כך יפה ובהצלחה כה גדולה כבר עשרות שנים, לא רק בישראל אלא גם מסביב לעולם, התרסק על המתרסים של הפוליטיקה בישראל? יש לכך כמה תשובות אפשריות ומאחר שלא זה הנושא שלשמו התכנסנו, נרפרף עליהן בקצרה: ההסבר הראשון יאשים דווקא את הלקוחות - מרגלית תפס אותנו כשהיינו בהפרעת קשב חמורה שגרמו לנו הן תומכיו הנלהבים של בנימין נתניהו והן שונאיו המרים.

ההסבר השני יציע שאפשר שמרגלית לא בחר במפלגה הנכונה: אם ניר ברקת עם אפס כריזמה רואה עצמו כמועמד אפשרי להנהגת הליכוד אחרי נתניהו, מרגלית היה צריך להשתלט על השלד הבורסאי שנקרא "הליכוד". כלומר, להשקיע בפלטפורמה ולא באידיאולוגיה שמיקמה אותו במקום רע בין שלי יחימוביץ' לעמיר פרץ.

אני אציע גם אפשרות שלישית: פוליטיקה היא עסק לאנשים נואשים, ייאוש שמדליק את הדרייב הפנימי שלהם עד שהניסיון לגייס תמיכה הופך לכל מאודם. מרגלית הוא פשוט לא כזה, היה לו לאיפה ללכת, היה לו מקום שבו הוא עושה יותר מכל הפוליטיקאים ביחד. הוא לא ברח בחזרה לאזור הנוחות שלו, הוא יצר אותו - הפך את הצורך להשפיע לא רק על כיסם של שותפיו, אלא על החיים של מאות אלפים, אולי מיליונים, לדרייב מטורף שסוחף אחריו לא מעט אנשים.

אבל כבר אמרנו: לא באנו לנתח את מרגלית ואת המסע שלו מיזמות ועסקים לפוליטיקה, ובחזרה ליזמות. למה כן באנו? לבחון את המרכז שלו ושל קרן JVP שייסד, באזור שמכונה "לוור איסט" בדאון טאון מנהטן. עוד לפני שניגש לבניין, אי אפשר שלא לחייך למראה המיקום: השכונה הזאת הייתה שכונה של מהגרים, בין צ'יינה טאון לליטל איטלי, צמחה כאן הקהילה היהודית של ניו יורק.

את מקום היהודים של פעם תפסו ההיפסטרים של היום, ילדיהם של מי שעברו לשכונות מבוססות יותר של ניו יורק. אם תרצו הרי שהאזור הזה, ביחד עם וילאמסבורג שבברוקלין, מעבר לגשר, הוא מעין שילוב בין פלורנטין לשכונת שפירא, במושגים תל אביבים.

המרכז הוקם מעט לפני הקורונה, שכמובן שיבשה את הכל, אבל עתה הוא חווה מעין השקה-מחדש, כמרכז קליימטק (טכנולוגיית אקלים) שעושה את מה שמרגלית יודע לעשות אולי הכי טוב בעולם: אינטגרציה בין יזמות טכנולוגית, מוסדות ציבוריים ואקדמיה.

אלה שלוש הזוויות של המשולש שהוא מקים - ואין זה משנה אם מדובר בחיבור בין (למשל) עיריית ירושלים והאוניברסיטה העברית כפי שהוא מתבטא במתחם התחנה, או במרכז שבקריית שמונה, עם חיבור בין מכללת תל חי, חברות הזנק מתחום הפוד-טק וגופים ממשלתיים ועירוניים (וכמובן שלאלה יש להוסיף את המתחם שחיבר בין הטכניות לעיריית חיפה ברחוב הנמל שבעיר התחתית ואת המרכז שהקים עם עיריית באר שבע ואוניברסיטת בן גוריון) או בעיריית ניו יורק, אוניברסיטת ניו יורק - ויזמים שרובם ישראלים וחלקם מרחבי העולם.

בתור למסיבת הפתיחה (או ליתר דיוק, מסיבת המיתוג) של המרכז, שנחנך ביחד עם אורבניקס, מיזם לרווחת אוכלוסיית הערים מיסודה של מיני-קופר (ב.מ.וו) ובשיתוף של חברה עירונית שפועלת עם עיריית ניו יורק, עומדים לא מעט סלבס: יזמים שכבר רשמו ברזומה שלהם אקזיט אחד או יותר, מנהיגים מוכרים מקרב הקהילה היהודית, אנשי עסקים וגם כמה סלבס מוכרים יותר, לפחות לאמריקאים (אני לא ממש מזהה אפילו סלבס ישראלים, כך אין לי יומרה לנסות ולתת סימנים באמריקאים), בחוץ חונה מכונית מיני קופר שהושקה במיוחד לכבוד האירוע, בפנים די-ג'יי ובר מצוין (בזה אני דווקא כן מבין!) והאירוע חורג בהרבה מהממד העסקי-יזמי שלשמו התכנסנו.

איך זה שיזם אחד מעז - ועוד יותר, איך זה שהוא מצליח? במרגלית יש שילוב של רקורד מוכח (JVP שלו ושל שותפיו כבר הביאה כמה חברות לשווי של מיליארדי דולרים) כריזמה של מפקד צוות בסיירת (שעושה טוב גם לרוב הישראלים שאני מכיר, אבל האמריקאים פשוט עפים עליה - כמו על כל דבר שקשור בצה"ל: אם חשבתם שליחידות הטכנולוגית של חילות המודיעין והתקשוב יש הילה של מצוינות בישראל, עוד לא ראיתם כלום - בעולם סוגדים להן).

אבל יותר מכריזמה טבעית ורזומה עשיר, נדמה שמה שהופך את מרגלית למצליח כל כך היא היכולת שלו למתג את החזון שלו. הוא בעצמו מסגיר את העובדה הזאת דווקא כשהוא מדבר על חברה שלא צמחה תחתיו, על צ'ק-פוינט, אחת מפורצות הדרך להייטק הישראלי כבר לפני שני עשורים. עם כל הכבוד לטכנולוגיה - ויש כבוד - מרגלית טוען שחלק גדול מההצלחה היה פשוט במיתוג: "הם יצאו עם מוצר שנקרא פייר-וול, שהפך את התחום הערטילאי של הגנת סייבר למשהו מאוד מוחשי. מי לא רוצה שהמידע שלו יהיה מוגן מאחורי חומת אש?" הוא שואל שאלה רטורית.

וזה בדיוק מה הוא עשה לניו-יורקים. הם פנו אליו ברגע של מצוקה, כשהקורונה עשתה שמות בתדמיתה כעיר שאינה ישנה לעולם. דבר אחד הוא להשקיף בקנאה על הנעשה סביב סצנת ההייטק בסן-פרנסיסקו, אבל להביט על מרכזים שעקפו אותה בסיבוב כמו יוסטון, דנבר, מיאמי ועוד - זה היה כבר יותר מדי לגאוות התפוח הגדול, והחזון של מרגלית התלבש להם כמו וולה מ-30 מטר, היישר לחיבורים:

"אמרתי לאמריקאים: תנו לסן פרנסיסקו להיות מרכז החדשנות של ארה"ב" הוא אומר "אתם תהיו מרכז החדשנות של העולם" - בום! הדמיון ניצת ולקח את החזון לליגה אחרת. אין לי יותר מדי "שעות מרגלית" ברזומה, אבל נדמה לי שהמשפט הזה הוא הווייתו של האיש בקליפת אגוז: הוא לא רק גורם לך להאמין בחלומות של עצמך, אלא לוקח אותם צעד אחד מעבר למקום הכי רחוק שאליו הגעת בדמיון.

במרכז של JVP לא מפתחים רעיונות, אלא מגשימים חלומות: חומרי הגלם הם היזמים והעסקים שנמצאים בראשית דרכם. חלק מהם היו אולי מסוגלים לעשות את זה לבד, אולי עם קרן אחרת שהייתה משקיעה ברעיון הטוב שלהם, אולי אפילו עם מנטורים אחרים.

אבל JVP נותנת להם מעטפה כמעט מושלמת: מייעוץ בנושאים חשבונאים, שלא אחת הם עקב אכילס של יזמים מוכשרים, דרך גיוס הון (הקרן מתפקדת הן כחממה והן כקרן הון סיכון) ובעיקר את ה"גו טו מרקט", כלומר, ליווי בשלב החמקמק שבו הרעיון עוזב את חדרי התכנות ופוגש את עולם העסקים. "ביזמות יש משהו קצת שחצני" מסביר מרגלית "אבל כשאתה בא לשוק האמריקאי אתה מוכרח להיות גם קצת צנוע" - ולפחות על פי הצהרתם של אנשי JVP הם יודעים להיות השנאי הזה.

השורה התחתונה, אם תרצו, מתבטאת בעוד ניסוח מדויק של מרגלית, כשהוא מסביר את החיבור בין חזון אקלימי למציאות עסקית: "אני לא מחפש לרחם על דובי קוטב, אלא מחפש לטפח יוניקורנים".

זה יכול להיות חברה שמייצרת שבב חכם שגורם לשרתים של חברות כריית הקריפטו לתעדף אנרגיה מתחדשת - ובכך מוזיל את עלויות הכרייה באופן דרמטי, דרך חשבון החשמל (ועל הדרך כמובן עושה שירות אנרגטי טוב יותר לא רק לכורים עצמם אלא גם לאקלים), בעיני ההדיוט שלי אומר שאם ראיתי יוניקורן בהתהוות, הרי זה המקרה: "צ'יין ריאקשן" של היזם אלון ובמן (זכרו את השם!).

זו יכולה להיות חברתה שהקימו שני טייסים (צבאי ואזרחי) שבעזרת בינה מלאכותית יכולה לזהות תקלות שנובעות משימוש לא נכון במוצרים טכנולוגים שמתחברים לרשת - ועוד עשויה לשנות את הדרך שבה אנחנו מתייחסים למכשירי חשמל (מה שימנע הצפה של העולם בפסולת אלקטרונית) וזו יכולה להיות גם חברת פינטק שבעזרת בינה מלאכותית יודעת לפשט תהליכי העברת כספים, כך שהמוסדות הפיננסיים בעולם יזהו את המעביר ביתר קלות וימנעו משלב האימות המייגע שנועד להבטיח שהם לא שותפים לדבר עבירה כמו מימון טרור או הלבנת הון.

איך זה קשור לאקלים? ובכן, כאן הקשר אינו ישיר אלא משתמע: מאות מיליארדי דולרים של תקציבים ממשלתיים צריכים לעבור לארגונים ירוקים בכל העולם, אבל הכסף תקוע כיוון שארגונים כאלה מהווים מטרה נוחה להשתלטות של ארגוני פשיעה וטרור שעושים בהם שימוש להלבנת כספים.

אם תמתחו לרגע קו בין כל ארבעת חברות ההזנק דלעיל, תגלו שהמשותף לכולן הוא שהדרך לעשיית טוב (במקרה הזה במובן האקלימי) משתלבת בחזון עסקי ברור ומוצק - ולנגד עיני עולה המשפט של מרגלית על הרצון לגשר על הפער בין דב הקוטב ליוניקורן הבא.

מעטפת עסקית ליזמים צעירים או צעירים ברוחם (כי ביזמות יש משהו ששומר אותך בן עשרים וקצת לנצח!) כמוה כחליפה: היא מקנה להם את החזות הנכונה כשהם באים לפגוש את עולם העסקים האמריקאי, אבל לפעמים עלולה להיות גם קצת לא טבעית, חונקת.

כמה יזמים שעמם שוחחתי בישראל וסיפרתי להם בעיניים נוצצות על היומיים שעשיתי בחברת מרגלית ושותפיו, אמרו שלמרגלית יש שם של מנטור מעורב ומתערב, כזה שמרגע שהפכת לשותף שלו, אתה מקבל גם את הדומיננטיות שלו.

אני מבין למה זה יכול להיחשב לתכונה רעה בקרב יזמים מסוימים, אבל לפחות אלה שבהם פגשתי בניו יורק, בחרו בו דווקא בגלל התכונה הזאת - עובדה שיש בהם גם כמה יזמים-חוזרים, כלומר כאלה שכבר ביצעו אקזיט אחד לפחות ועדיין חוזרים כדי לקבל את הליווי של JVP.

בישראליות התחלנו, ובישראליות גם נסיים: מעבר ליזמות ולחזון, כיף להיות ישראלי מהדור שלי, זה שגדל על התובנה לפיה "העולם כולו נגדנו", כשהיזמות הישראלית מקבלת חיבוק חם שכזה על אחת הבמות החשובות בעולם. אז נכון, ניו יורק היא לא בדיוק "העולם" (משה לאון, ראש עיריית ירושלים, שהגיע להשקה, מזוהה פה יותר מראש עיריית ניו יורק), אבל כיף להגיד "ישראל" ולראות משהו נדלק בהערצה בעיני האמריקאים. אכן, גאווה ישראלית.