בין יועץ משפטי ליועץ משפטי

נושא מינוי יועצים משפטיים במשרדי הממשלה שנמצא כיום במוקד הרפורמה המשפטית או ההפיכה המשטרית, על פי השקפת המתבונן, מעלה שוב את סוגיית חובת הנאמנות של היועמ"ש. דרך טובה לבחון למי חובת הנאמנות של יועמ"ש הוא על ידי ההשוואה שבין יועצים משפטיים לגופים ממשלתיים ובין יועצים משפטיים פנימיים בתאגידים מסחריים.

בישראל יש היום כ 5,000 יועצים משפטיים פנימיים, היינו עורכי דין שהם שכירים של חברות כמו אמדוקס, בנק לאומי, גוגל, שופרסל ועוד. ציבור זה עבר אותה הכשרה מקצועית כמו יועצים משפטיים בתוך גופים ממשלתיים כמו - היועץ המשפטי לממשלה, היועץ המשפטי לכנסת, למשרד איכות הסביבה וכו'. לתפקיד יש גם שם זהה - יועץ משפטי. בגלל הדמיון בהכשרה הדמיון בשם, ישנה נטייה הן בשיח המקצועי והן בפסיקה - לבלבל בין הפרופסיות הללו.

גלי בהרב מיארה, היועמ"ש לממשלה, היא עובדת מדינה, חובתה היא לייצג את האינטרס הציבורי. יועץ משפטי בחברת בנייה, בחברת הזנק או בחברת תרופות איננו משרת הציבור. הוא שכיר בתאגיד שמשלם את שכרו והנאמנות שלו היא לבעלי המניות של התאגיד, גם אם מדובר בחברה ציבורית, חובתו היא לציבור בעלי המניות, בעלי האג"ח וכו' אך לא לכלל הציבור. כאשר ישנו ניגוד בין האינטרס הציבורי הכללי ובין טובת החברה ובעלי מניותיה, חובתו היא לפעול בנאמנות לאינטרס החברה בכפוף לחוק, ולא לדאוג לכלל הציבור בישראל. היועץ המשפטי הפנימי - איננו שומר הסף כהגדרתו בהקשר של יועמ"ש ממשלתי. תפקידו הוא לדאוג שמנהלי החברה ידעו מהי מסגרת החוק שבתוכה הם מחויבים לפעול אך איננו מחויב, כפקיד ציבורי, לשקול את טובת ציבור שאיננו בעל עניין בחברה. חובת הנאמנות של היועמ"ש הפנימי היא למי שמשלם את שכרו - התאגיד שבו הוא מועסק.

מכאן ניתן לגזור את חובת הנאמנות של יועמ"ש לגוף ממשלתי, לממשלה, לשר, לכנסת וכיוב'; שכרו ניתן לו מכספי ציבור, מקופתם של תושבי מדינת ישראל כולם, ולכן הוא נאמן שלהם. לא ראש הממשלה משלם את שכרו של היועמ"ש לממשלה, לא שר החינוך משלם את שכר היועץ המשטי של משרד החינוך. הציבור ורק הציבור משלם, וזו הוכחה נוספת לכך שהיועמ"ש בגוף ממשלתי הוא שומר סף מטעם תושבי המדינה כולם, בין אם בחרו בממשלה בין אם בחרו במפלגות האופוזיציה ובין אם אינם בעלי זכות בחירה בכלל.

ראוי להזכיר זאת משום שיש נטייה להפוך באחריות: מצד אחד - השרים רוצים לראות ביועמ"ש למשרדם משרת אימון שלהם. הם רוצים למנות, לפטר, לקבל ולהתעלם מן היועץ לפי השקפתם, יועמ"ש שלא יפריע להם לבצע את מדיניותם בין אם היא על פי חוק ובין אם לאו. ומן הצד השני - גם מערכת המשפט וגם הרגולטורים, נוטים לעיתים לראות ביועצים הפנימיים דווקא - שומרי סף אשר מחויבים להגן על האינטרס הציבורי במקרה של קונפליקט עם האינטרס של התאגיד - למשל, השאת רווחים במסגרת החוק.

שני הצדדים טועים: יועמ"ש לגוף ממשלתי ויועמ"ש פנימי בחברה הם שני תפקידים עם אותה השכלה - משפטים, אותה הכשרה - עריכת דין, ואותו שם - יועץ משפטי. האחד - עובד מדינה משרת ציבור, והשני, עובד חברה מסחרית במגזר הפרטי. קל להתבלבל, אבל אסור לבלבל. צריך לבצר את תפקיד היועמ"ש הממשלתי כמי שמחויב לציבור ואת היועמ"ש הפנימי כמי שמחוייב לתאגיד המעסיק אותו.

הכותבת מנהלת את ארגון היועמ"ש הפנימיים בישראל (ACC)