"הבת שלי אמרה שלא שמרתי עליה. הרגשתי כישלון כאימא"

שלוש שנים הילדה שלה החזיקה את הסוד עמוק בלב. דגנית גיבלי ראתה שהבת שלה במצוקה אך אורטל, שהייתה אז בת 15, לא הייתה מסוגלת לשתף. הבושה, תחושת האשמה, הרצון לשמור על המשפחה ועל הילדים של מי שהיה עבורה כמו אבא - קברו לה את המילים. אבל כשהתוקף של אורטל נצמד גם אליה מאחור והתחכך בה, דגנית הבינה מיד מה עבר על הילדה שלה. באותו הרגע יצאה ממנה הלביאה.

דגנית לקחה את בתה ויחד הן הגישו תלונה במשטרה, נאבקו מול התוקף בעימות קשה והביאו ראיות. אך במשך ארבע שנים דבר לא קרה. דגנית לא הסכימה להרפות. מדי שבוע התקשרה לפרקליטות ולמשטרה ודרשה שיוגש כתב אישום. "אמרתי לפרקליטה - אני לא אוותר עד שהצדק ייצא לאור. שיידעו שהבת שלי דוברת אמת".

"אלה היו שנים של ייסורים. אנשים התחילו לפקפק, אולי היא המציאה? אולי זה לא כמו שזה נראה?", מספרת האם. "אמרתי: 'לא יעזור כלום, יהיה כתב אישום. אני לא אוותר'. הלכתי למשטרה ולפרקליטות. הפעלתי קשרים. פרסמתי פוסטים בפייסבוק. והתיק? מטייל טיולים. אני מתקשרת למשטרה והם אומרים לי 'התיק בפרקליטות'. בפרקליטות אומרים לי: 'התיק במשטרה'. איבדתי אמון. הייתי מציפה אותם במיילים. כל יום. כתבתי להם - 'אני לא ארפה עד שתענו לי'. הגעתי אליהם למשרדים. לא עניין אותי קורונה, לא קורונה. למה זה צריך להימשך ארבע שנים? אתם לא חושבים על הילדה שסוחבת את הכאב איתה שנים ומחכה שייעשה צדק?".

דגנית גיבלי (50) לא האמינה שדבר כזה יכול לקרות במשפחה שלה. "כל כך פחדתי על הילדים שלי. שמרתי עליהם. הבנות היו מתחננות לישון אצל חברות, ואני לא הרשיתי. אמרתי 'יש שם אבות ואחים'. ואשר יגורתי - נכנס אליי הביתה".

הפוגע היה עבור אורטל, היום בת 22, כמו אבא. "היו לנו חברים שהם כמו משפחה", היא משתפת. "הם היו שכנים שגדלתי איתם במושב דתי. מגיל אפס גדלתי עם הילדים שלו. היינו עושים יחד שבתות וחגים. ממש כמו משפחה אחת. כשהייתי בת 15 בערך, ישבתי איתו במרפסת מחוץ לבית שלו, ואז הוא תקף אותי מינית. הייתי בשוק. לא האמנתי. זה לא היה אדם זר ברחוב. הוא היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. הוא נגע לי בחזה. בהתחלה קפאתי במקום. הוא הצמיד אותי לקיר, ניסה לנשק אותי בכוח. אשתו והילדים היו בתוך הבית. אמרתי לו 'אם אתה לא עוזב אותי אני צורחת'. הוא שיחרר אותי והתנצל. 'אני לא יודע מה עשיתי. אל תגלי לאף אחד'".

אחרי האירוע שטלטל אותה, אורטל שמרה על שתיקה. "לא רציתי לפוצץ את המשפחה. דאגתי לאשתו ולילדים שלו". אבל חן מצידו, לא הפסיק, לדבריה. "יום אחד הוא החזיר אותי הביתה מהבית של סבתא שלי והרים אותי מעל הגדר, כשהוא נוגע לי בישבן. זה פשוט התגלגל כך שבכל פעם שהוא היה רואה אותי הוא היה נוגע בי. אלה היו הטרדות מיניות ומעשים מגונים שחזרו על עצמם כמעט שלוש שנים".

דגנית מקשיבה לבת שלה ונחרדת מחדש. "אני ואשתו היינו חברות נפש במשך 19 שנים. עד שהסיפור התפוצץ גידלנו יחד את הילדים. היינו כמו שתי אחיות. כשגולן התחיל להתעסק עם אורטל, הרגשתי שמשהו עובר על הילדה. מציונים של 100 היא התחילה להידרדר. התייעצתי עם גולן ועם אשתו והם אמרו: 'זה בסדר, זה גיל ההתבגרות. יש להם הרבה הסתגרויות'. גולן אמר לי: 'אל תדאגי, אני יכול לדבר איתה ולעזור'. הרגשתי שהם באמת מבינים אותי".

הסיפור התפוצץ בחג שבועות לפני ארבע שנים. "פתאום אורטל ארזה תיק ואמרה 'אני עוזבת את הבית'. היא אמרה שהיא הולכת לגור עם החבר שלה, דור. זה היה עבורנו שוק. היא אמרה לי 'אימא, דור הוא המלאך שלי. הוא המציל שלי. את לא שמרת עליי'. אלה היו מילים איומות. הרגשתי כישלון כאימא".

המילים הקשות מהדהדות וקורעות את נפשה של דגנית עד היום. האם ההמומה התעקשה להבין מי פגע בבת שלה. ביום שישי היא נפגשה עם אשתו של גולן. "היה לנו מנהג. כל שישי היא הייתה עושה לי ציפורניים, והיינו יושבות עם אחותה ושותות נס ומתפנקות לפני שבת. הלכתי להכין קפה, הוצאתי את הצנצנת ופתאום אני מרגישה, מחילה, את האיבר שלו מאחור, נצמד אליי, מלטף לי את החזה בלי בושה. הסתובבתי. נתתי לו סטירה. צעקתי לאשתו 'קחי את הבעל הסוטה שלך ממני, הוא נוגע בי'. בדרך חזרה הביתה אני הולכת ובוכה. עכשיו אני יודעת מי פגע בילדה שלי".

לדגנית היה ברור שהן חייבות להגיש תלונה במשטרה, אך אורטל חששה לפגוע באשתו ובילדיו של גולן. לבסוף אורטל התרצתה אך ביקשה מאמה שלפני הכול - תספר לאשתו של גולן. בסוף ינואר 2019, כמה חודשים אחרי שהגישו את התלונה וסיפרו לחוקרים על כל אירועי השנים שחלפו, זומנו האם ובתה לעימות עם גולן.

"היא נכנסה לחדר העימותים, לא אפשרו לי להיכנס איתה", דגנית מספרת, "לא חלפו שתי דקות והיא יצאה בבכי. היא לא יכלה לעמוד מולו. נכנסתי לחדר החקירות, צרחתי עליו צרחות אימים. 'תודה פה לפניי או שאני לא יודעת מה אני עושה לך'. והוא עונה לי 'לא התעסקתי איתה. לא נגעתי בה'".

חרי ששמעה את אמה צועקת על גולן מעבר לדלת, חזר אל אורטל הביטחון והיא הצליחה לחזור לחדר העימותים. "העימות היה מזעזע", היא נזכרת. "היינו בפנים אני, הוא והשוטרת בחדר קטן, סגור, כיסא ליד כיסא, ברמה שאת לא יכולה לנשום. לא הבנתי למה אישה צריכה להתמודד מול מי שפגע בה בחדר סגור ולומר לו מה הוא עשה לה. הרגשתי שאני ממש מתנתקת מהגוף. יכולת לתת לי מכות ולא הייתי מרגישה. דיברתי כמו רובוט, והתחלתי להיכנס בו. הוא שינה את הגרסה שלו כל דקה. בהתחלה אמר 'לא נגעתי'. אחר כך אמר 'אולי בטעות היד שלי זלגה לתחת'. מבחינתי זה היה מזעזע, ואני עוד לא נאנסתי. תחשבי מה נאנסות עוברות?".

"היא עמדה בעימות בגבורה", מספרת בגאווה דגנית. כשיצאו מתחנת המשטרה, הן חשבו שבתוך מספר שבועות יוגש כתב אישום. אך חודשים רבים חלפו ודבר לא קרה. "לפני שנה ראינו ששום דבר לא זז", מספרת דגנית. "אורטל שאלה אותי: 'אימא, למה את לא עושה משהו'? היו רגעים שנשברתי. איך ייתכן שהוא ממשיך ללכת לעבודה, לבית הכנסת, החיים שלו ממשיכים כרגיל גם אחרי שהגשנו את התלונה. הוא מטייל, יוצא לבתי מלון, והחיים שלנו, של הבת שלי ושלי, נהרסו. איך יכול להיות שפוגעים מינית יכולים להמשיך את החיים שלהם כאילו כלום?".

דגנית לא ויתרה. היא פתחה עמוד בפייסבוק "רק בשביל לחשוף אותו". תחת שמה, כתבה: "אדון גולן חן, הבת שלי לא הפקר!! לא אשתוק עד שהצדק יצא לאור!!". בעמוד שלה היא שיתפה באירועי יום העימות. בהמשך העלתה דוגמאות לתכתובות של גולן עם בתה: "למה גבר בן 50 צריך להתכתב עם ילדה בת פחות מ-16? ובצילומי המסך שהעלתה: "התכתבות מהשעה 02:30 בלילה: גולן: 'במי את מאוהבת?', הילדה: 'חחח בעצמי'. גולן: 'מעניין, חשבתי בי'".

"פעם בשבוע הייתי מתקשרת למשטרה ולפרקליטות, שולחת מיילים, מתזכרת, מעלה פוסטים עם התמונות שלו, עם ההתכתבויות", מספרת דגנית. "הבטחתי לאורטל שיהיה צדק וזה לא קורה. אמרתי לה 'אני לא הולכת לוותר. איך את יכולה לעמוד מול הבת שלך שאומרת לך 'אימא, את לא שמרת עליי. הוא פגע בי'. לכן אני נלחמת על הצדק".

אחרי המאבק העיקש במערכת, בסוף חודש נובמבר 2021 זה קרה. הפרקליטה התקשרה והבטיחה שיוגש כתב אישום.

דגנית, ארבע שנים את מחכה לרגע הזה, ספרי איך הרגשת. "הייתי בהלם. לא ציפיתי לטלפון הזה. הייתי בטוחה שהיא עמוסה, אבל היא אמרה 'היה לי חשוב לעדכן אותך באופן אישי שאנחנו מגישים כתב אישום, וברגע שיש כתב אישום זה אומר שאנחנו מאמינים לכם'. ארבע שנים חיכינו לצדק".

אורטל, איך את הרגשת? "הייתי בשוק. הרבה תיקים כאלה נסגרים מחוסר עניין לציבור. שמחתי מאוד. חשוב לי שהוא יודה. שיגיד - עשיתי וטעיתי. אני מחפשת את הצער שלו, שיבין שהוא לא הרס רק לי את החיים, הוא הרס לעצמו ולאשתו ולילדים שלו את החיים. לי הוא גרם לשבע שנים של הרס לגוף ולנפש. אבל הוא הרס גם לעצמו. אני מבינה למה יש נשים שלא מתלוננות. ההליך הוא סיוט. אם אימא שלי לא הייתה נלחמת, אני לא יודעת איפה הייתי היום".

מאז שנחשף סודה ועד שהוגש כתב האישום, מצבה של אורטל היה קשה. אמה לקחה אותה לטיפול פסיכולוגי. למפגשים הראשונים היא סירבה ללכת. "היא הייתה ממש שבר כלי", מספרת האם. "הייתי נוסעת אליה, גוררת אותה מהמיטה, אמרתי לה 'לא מעניין אותי, עם פיג'מה את תלכי לטיפול'".

"הרגשתי כאילו פוגעים בי שוב ושוב. לא ידעתי אם התיק ייסגר או לא. כל לילה אני משחזרת את מה שקרה, ואני רק רוצה שקט מהסיפור. לכן הרבה בנות נופלות בדרך ומוותרות. כל יום זה מלחמה. גם עכשיו הסיוט עדיין לא נגמר. אני מחכה שיהיה משפט ושתהיה הרשעה", מספרת אורטל.

והפחדים מלווים אותה עד היום. "כשאני יוצאת מהבית אני מסתכלת לאחור לראות שהוא לא אחריי. אני כמעט לא יוצאת למרכז. אני מסתגרת. לא רוצה לייצר מצב שאתקל בו. אני אומרת לעצמי: 'היי, זה לא צריך להיות ככה, הוא זה שצריך לפחד ממני'. אבל זה בלתי נמנע".

תגובת גולן חן באמצעות עורכת דינו, אור שפירו-סער: "כתב האישום שהוגש נגד מרשי, בסופו של יום, הוא מצומצם ביותר, ורבות מטענות המתלוננות במהלך החקירה המשטרתית, העולות מהגרסאות המתואמות שלהן, כלל לא יוחסו במסגרתו למרשי. ללמדנו כי רמת המהימנות שלהן ושל תלונותיהן קלושה. מצבן של המתלוננות, אשר הוביל אותן לבחור בדרך של הגשת תלונת שווא מתואמת, ידוע לנו לאשורו. מוטב להמתין לפסק דינו של בית המשפט, ולזכור כי הליך ההוכחות בתיק טרם החל".

עו"ד קרן ברק, מומחית לייצוג נפגעות תקיפה מינית, המייצגת את אורטל ואימה: "החשיבות הגדולה בחשיפת הסיפור של דגנית ואורטל היא העברת מסר של העצמה לכל אותן נשים שנפגעו מתקיפה מינית והן מתביישות וחוששות להתלונן. לצערי, במדינת ישראל גלגלי הצדק מסתובבים בסחבת בלתי נסבלת. לולא התעקשותה ומלחמתה יוצאת הדופן של דגנית להביא צדק לבתה ולה, אני כלל לא בטוחה שהיה מוגש כתב אישום".