הגיע הזמן למהפכה אזרחית

בשבוע שעבר ציינו את תשעה באב ובעוד כחודש, במחצית חודש אלול, יחלו הסליחות, כהכנה ל"ימים הנוראים" של ראש השנה ויום כיפור. זו תקופה שמזמינה חשבון נפש על הציר שנע בין הלאומי לפרטי, שבישראל תמיד מצטלבים זה בזה.

והשנה, יותר מאשר בשנים קודמות, קיימת בציבור תחושה חריפה של דכדוך ותסכול. אלה נובעים מאובדן הדרך של המנהיגות הפוליטית, שאמורה לנווט את הספינה ודומה שאיבדה את הכיוון. הציניות והאנוכיות של הפוליטיקאים, שמפגינים התנתקות מהאינטרס הציבורי כמו חללית שהתנתקה מחללית האם, מולידות חשש ודאגה עמוקה מהכיוון שאליו הולכת ישראל.

המעניין הוא שתחושה זו משותפת לחלקים רבים בעם, ללא קשר לשיוך המפלגתי והזהות הפוליטית. אתה שומע זאת גם מפי המתיישבים ביהודה ושומרון ואנשי ימין וגם מפי אנשי שמאל, וגם - נאהב את זה או לא - מפי היורדים החדשים, שמצאו להם בית חדש - בפורטוגל, בברלין ובעמק הסיליקון. לא תשמע עוד התנצלויות, אלא אמירה מפורשת על העדפת הגולה ואובדן הזהות הישראלית.

מה שמחדד את תחושת התסכול הוא הגילויים הרבים על פשיטת הרגל של מערכות חשובות כמו המערכת המשפטית. מהשופטת הילה גרסטל, שכיהנה כנציבת הביקורת על מערך התביעה, ועד משה סעדה, לשעבר סגן ראש מח"ש, עולה תמונה מעוררת קבס של מערכת מסואבת ומושחתת הדואגת בראש ובראשונה לשימור כוחה. הפרקליטות והמשטרה הם גופים חולים והעומדים בראשם - מעלו בתפקידם.

לכאורה, ישראל יכולה להתבשם בכלכלה מוצלחת, צבא חזק והיי-טק משגשג. אבל כשאתה מקלף את הקליפות הללו, אתה מגלה תמונה מורכבת במקרה הטוב ותמונה עגומה עד מדאיגה במקרה הרע. אתה מגלה מדינה עם איומים חריפים והתנהלות כושלת, ששכבת ההיי-טק הדקה שמצפה אותה - שגם היא מתחילה להיסדק - איננה יכולה לחפות עליה. למעשה, השגשוג הכלכלי אינו אלא טעות אופטית. במדינה קטנה הצלחה גדולה של סקטור מסוים מטשטשת את כישלונם של הסקטורים האחרים.

גם אי אפשר להתנחם בעוצמתו של צה"ל, בפרט אם מקשיבים היטב לדבריו של האלוף (מיל.) יצחק בריק, שמאז 2018 מותח ביקורת חריפה על מוכנות צה"ל למלחמה. בריק אומר במפורש כי "במידה והיום תפרוץ מלחמה, מלחמת יום הכיפורים תהיה טיול לידה".

זה לא רק בריק, שהצבא - כמיטב המסורת - מתנער מביקורתו. בספרו החדש של העתידן דוד פסיג, "המפלה החמישית", הוא משרטט תרחיש עתידני קודר לישראל ומבקש להזהיר מפני הידרדרותה של מדינת ישראל למלחמת אחים ולהתפוררות מוחלטת של הממלכה הישראלית, כפי שאירע לקודמותיה.

השאלה הגדולה העומדת לפתחנו היא האם התוצאות הנוכחיות מנבאות בהכרח קטסטרופה? האם הגענו אל נקודת האל-חזור, או שיש עוד דרך לתיקון?

תמרורי אזהרה רבים מתריעים על סכנה ממשית לעתיד החברה והמדינה. סכנות אלה נובעות מתהליכי עומק מדאיגים בהנהגה הישראלית ובחברה, אשר לא ניתנים לפתרון מהיר ופשוט יחסית. כל אבן שתרים תגלה כישלון. תשלובת קטלנית של חוסר תכנון, רפיון וחדלון, לצד אוסף מדהים של טעויות, פיברוקים, שקרים והסתרות. התמונה היא של כשל מערכתי רחב.

קחו למשל את עניין תאונות הדרכים. בסייקל המטורף של החדשות, הנושא זוכה להבלטה רק כאשר מתרחשת תאונה דרכים קטלנית. כך היה במקרה של התאונה המחרידה בכביש 6, שבה נהרגו ענת טל-קטלב וניצן משה, מבכירי חברת איי.סי.אל (ICL), שהותירו אחריהם שמונה יתומים. נהג מהפזורה הבדואית, שנהג בטירוף וללא רישיון, הוא שרצח אותם.

הייתי עדה לתאונה האיומה הזו מקרוב וכמו רבים נמלאתי זעם ותסכול אין אונים על המצב בכבישי הארץ. לפי נתוני המועצה האירופאית לבטיחות בדרכים, ישראל נמצאת בתחתית הרשימה של המדינות שהצליחו להפחית את תאונות הדרכים בשטחן מאז 2011, עם שיעור הפחתה של 5% בלבד, לעומת 52% בנורבגיה, 47% ביוון ובמלטה ו-24% בפינלנד.

בעיית התאונות קשורה בשני נושאי מאקרו, תשתיות ומשילות, שגם בהם עומק החידלון הממשלתי זועק לשמיים. ישראל מצויה בפיגור של כ-30-40 שנה בתשתיות לעומת מדינות ה-OECD כאשר רמת ההשקעות בכבישים, בנמלים ובתחבורה הציבורית אינה הולמת את צרכיו של משק מתקדם. אמנם ההשקעה בתשתיות התחבורה בישראל דומה בשנים האחרונות לשיעור ההשקעה הממוצע במדינות ה-OECD, אך שיעור זה רחוק מכדי זה הנדרש לצמצום הפער ביעילות התחבורה לעומת המדינות המובילות, הן בשל הפער שהצטבר והן בשל הגידול הדמוגרפי המהיר בישראל.

העניין השני הוא המשילות בנגב, בעיה כואבת שנמשכת כבר שנים, אבל הגיעה לשיאים חדשים בשנה-שנתיים האחרונות. הרי לא מדובר בתאונה הראשונה ולא בפעם הראשונה שהיא נגרמת על-ידי בדואי חסר אחריות, הנוהג בפראות ומתוך סיכון חיי אדם. לפי דוח מבקר המדינה על המשילות בדרום (יותר נכון, היעדר המשילות), מעורבותם של נהגים מהאוכלוסייה הלא-יהודית בתאונות דרכים קטלניות וקשות בנגב, וגם קלות, גבוהה משמעותית משיעורם במרחב נגב (10%) ובכלל האוכלוסייה (21%). בדוח נוקב מפרט המבקר את המציאות העגומה של הבדואים בנגב - הדירוג החברתי-כלכלי הנמוך של היישובים הבדואיים בנגב ביחס לשאר היישובים בנגב, סחיטת דמי חסות מבעלי עסקים, קבלנים פרטיים, מוסדות חינוך ומפעלים, סגירת תיקי פוליגמיה ללא הגשת כתב אישום ודיווחים כוזבים לביטוח הלאומי. כל מי שחי בנגב עד לתופעות הקשות הללו ממקור ראשון והמציאות הזו נמשכת שנים.

אובדן המשילות בנגב הוא לא עוד נושא על סדר היום הלאומי. מדובר בתופעה שאם תמשך עלולה לסכן את עצם קיומה של ישראל כמדינה אחת. האוטונומיה בפועל שממנו נהנים הבדואים עלולה להביא לקריעתו של חבל ארץ מתוך ישראל.

אך הנגב הוא רק סימפטום אחד מני רבים למציאות בלתי נסבלת שבה אנו חיים. בעוד חודש אמורים להיפתח הלימודים במערכת החינוך ואין וודאות שהם אכן ייפתחו. האיום מצד ארגוני המורים שלא לפתוח את שנת הלימודים הפך לריטואל קבוע ואין מי שיעמוד איתן מול יפה בן דוד, שמחזיקה את היד על השאלטר החשוב במדינה.

מערכת החינוך חולה. יש מחסור אדיר במורים ובגננות, המערכת לגיל הרך איננה מתפקדת, המשמעת בבתי הספר מדרדרת ומורים טובים נוטשים את המערכת. ציוני התלמידים במקצועות קריטיים הם מהנמוכים ב-OECD, למרות שההוצאה הלאומית לחינוך היא השניה בגודלה בתקציב המדינה אחרי תקציב הביטחון. מעל הכל, מערכת החינוך איננה מסוגלת להכשיר את בני הנוער לעידן הדיגיטלי ולעולם העבודה העתידי.

למרות שישראל היא אומת הסטארט-אפ, מיומנויות העבודה הבסיסיות של העובדים בתעשייה המסורתית מביאה לפריון עבודה נמוך, שכן קיים מתאם ישיר - וסיבתי - בין איכות ההשכלה של כוח העבודה לבין הפריון. חשוב להבין שהפערים באיכות ההשכלה בישראל קיימים כמעט בכל קבוצות הגיל וההשכלה ואינם נחלת מקטע מסוים בחברה הישראלית. לכן הטיפול חייב להקיף את כל דרגי החינוך, ולהתחיל כבר בגיל הרך.

אך לא רק מערכת החינוך חולה ולא רק מורים חסרים. חסרים גם רופאים ואחיות, חסרים נהגים, טכנאים, מהנדסים ועובדי לתעשייה. ומה קורה שחסרים עובדים? אם נחזור לנושא התחבורה, הרי כשחסרים נהגים מעסיקים גם נהגים שאינם ראויים. ראו את היקף המקרים שבו נהגי משאיות דוהרים על הכבישים עם גיליון הרשעות מפואר.

מערכות התחבורה, החינוך והתעסוקה הן שלוש מהמערכות הציבוריות שאינן מתפקדות. גם מערכת הבריאות על סף קריסה. נסו להשיג תור לניתוח החלפת מפרק ברך. ניתוח שכיח למדי. נסו להשיג קלינאי תקשורת. נסו להשיג פסיכולוג לילד עם צרכים מיוחדים.

מי שנשען על הרפואה הציבורית לא ישיג תור אלא בעוד חודשים ארוכים. במצב כזה מי שיכול להרשות לעצמו הולך לרפואה הפרטית, אבל אפילו שם המצב לא מזהיר. ועוד לא דיברנו על יוקר המחייה המאמיר, תאונות העבודה, הצפיפות, העיוותים בחלוקת ההכנסות, הפערים החברתיים, בעיקר בין מרכז לפריפריה, והפקקים האין-סופיים, שפוגעים בפריון העבודה הנמוך ממילא. וכאמור מערכות המשפט ואכיפת החוק שמתגלות במלוא קלונן: מפרשיות מח"ש ועד הסרסור בסוהרות כדי לקנות שקט ומידע מודיעיני ממחבלים. כישלונות מחפירים על גבי כישלונות מחפירים - ערכיים, מוסריים ומבצעיים.

יכולתי להמשיך עוד, אבל נדמה לי שהתמונה ברורה - משהו רע עובר על החברה הישראלית בשנת ה-75 להיווסדה של המדינה.

האבסורד הגדול הוא שהריקבון שפשה במערכת הפוליטית מתרחש בשעה שבה רוב הציבור מסכים על רוב הנושאים. ולכן, יש מקום להתעוררות אזרחית, התעוררות שהיא לא רק צו השעה, אלא גם בעלת פוטנציאל לקונצנזוס. את ההתעוררות תוביל הגישה ש"אזרחים לוקחים אחריות ומשנים מציאות". ובעצם, האזרחים הם המבוגר האחראי שידאג לעיצוב מציאות בריאה ונכונה יותר.

האם זה יקרה? אני שואבת עידוד מכמה וכמה מהפכות קטנות. פה מאבק כנגד יוקר המחייה, שם התארגנות של עובדים, ובמקומות אחרים - עשרות עמותות שנכנסות לוואקום ומייצרות שינוי.אחת מהן היא עמותת "ישראל למען הנגב", שיש לי את הזכות לעמוד בראשה.

עמותה זו נאבקה במשך ארבע שנים למימוש החלטת הממשלה למעבר המודיעין לנגב - שהתקבלה כבר ב-2002 - וכנגד כל הסיכויים וניסיונות הטרפוד מצד גופים עוצמתיים, היא הצליחה להבטיח את מימוש החלטת הממשלה. הצלחת העמותה היא הצלחת הנגב, שעכשיו יזכה למנוע צמיחה אדיר בסך 60 מיליארד שקלים ב-20 שנה ויצירת כ-50,000 אלף מקומות עבודה חדשים. הוכחנו שמאבק אזרחי-ציבורי צודק יכול להצליח ולשנות שינויים גדולים.

מאמר זה נולד מתוך תחושת דאגה לעתידה של ישראל. כעם שניחן בזיכרון היסטורי עלינו להרהר ולערוך חשבון נפש על הקיום העכשווי שלנו ולזכור שעצמאות מדינית איננה עניין של מה בכך. היא נקנתה בדם, אבל תחזוקתה מחייבת הנהגה ערכית, בעלת רמת מוסרית גבוהה, כפי שדרש ותבע דוד בן-גוריון.

בסוגיות שמעסיקות כל אחד כפרט, ואת כולנו ברמת הכלל - עתיד ילדינו והדורות הבאים - כדאי לזכור: המהפכה הציונית התרחשה מתוך לקיחת אחריות אישית, חזון ואמונה, שהביאו לתקומתו של העם ולבנייתה של המדינה. אלפים רבים הקריבו את חייהם. עלינו, הציבור הרחב, מוטלת האחריות לפעול פעולה אזרחית אקטיבית, שתביא את השינוי. אנחנו, הציבור הרחב, צריכים להיות "המבוגר האחראי".

הכותבת היא מנכ"לית קבוצת לוצאטו ויו"ר עמותת "ישראל למען הנגב"