הלהיט הענק של הרגע מעלה שאלה: האם ישראל מתאהבת מחדש ברוק - דרך הפופ?

אם לא ביליתם את החודש האחרון במאדים, שני דברים טחנו לכם את הראש במהלכו. א. ויכוחים פוליטיים. ב. השיר בעל השם הבלתי סביר "אחותי כבר לא סובלת אותך", ששרה שירה מרגלית, מי ששותפה בין היתר גם ללהיט "מי זאת" של אנה זק. נדמה שהוא בכל מקום.

בדומה למשל ללהיט אחר מאוד מצליח מאשתקד, "Abcdefu" של גייל, "אחותי כבר לא סובלת אותך" הוא שיר שנאה לאקס. היא מטיחה בו את כל ההתנהגויות המרגיזות שלו, את הדברים האיומים שהוא אמר לה, את התסכול שהוא גרם לה. לגיטימי. מעבר לזה, האמת שמדובר בשיר רגיל למדי. אין בו הרבה סאבטקסט, שפה מקורית, שירה מיוחדת או מהלכים מוזיקליים יוצאים מגדר הרגיל. הוא עובד בזכות פזמון טוב, ובזכות האהבה המשותפת לרבים: לקלל את מי שפגע בנו, ואם אפשר גם לשיר את זה.

אבל בכל זאת אפשר לשמוע צליל מאוד מפתיע כשמקשיבים ללהיט הפופ הגדול של ישראל בשבועות האחרונות. משהו שפעם, לפני שגווע תחת אופנות אחרות, נקרא אסתטיקה של רוקנרול: גיטרות חשמליות, גישה ואופנה, סגנון שירה מסוים. משהו שנחשב עד לפני דקה כסאונד כמעט בלתי רלוונטי, נחלתם של בני 30 ומעלה לכל הפחות, שחוגגים מורשת שהפסידה מזמן לפופ, להיפ הופ ולמוזיקה המזרחית. אם עוצמים עיניים, אפשר כמעט לדמיין את דנה ברגר של אמצע הניינטיז שרה אותו ברצף עם "חמימות חולפת".

אפשר לשמוע את הצלילים האלה לא רק אצל שירה מרגלית. פה ושם, בשולי הפלייליסט, אפשר להבחין בשירים נוספים שנוגעים בסגנון דומה. כדאי לקחת בחשבון בהקשר הזה, מכיוון אחר, גם את השירים של אלה לי ואנה זק עם אביב גפן; את הסינגל הבינלאומי של מרגי מהקיץ האחרון - "Sucks to Know You (FU)", שאפשר לדמיין בקלות מבוצע על ידי להקה מאמצע העשור הראשון של האלף; ואולי גם את הפופולריות הרבה של מי שנבחר אחרון לכוכב הבא - תחרות שהיא שיא המיינסטרים - האיש והמיכל, אליאב זוהר, שלא תראו אותו זז בלי הגיטרה; נחדד: ברוב המקרים האלה, מדובר במוזיקאים שפועלים במסגרות פופיות-מיינסטרימיות במובהק, אבל צובעים את השירים שלהם באמצעות אסתטיקה רוקיסטית - מין קישוט או ציטוט או הד רחוק של האידיאולוגיה שנקראת רוקנרול.

זה מקבץ קטן אמנם, אבל לא נטול הקשר: באמריקה אפשר היה להבחין בתנועה הזאת כבר לפני יותר משנה, כשעל המצעדים השתלטה אוליביה רודריגו, כוכבת פופ שמעריצה במוצהר רוקריות אבריל לאווין ואלאניס מוריסט; או כמובן מונסקין האיטלקים, שהצליחו לזרוח - מכל המקומות בעולם - דווקא בתחרות פופית מובהקת כמו האירוויזיון, ואחר כך המשיכו לקריירה מצליחה בצד השני של האוקיינוס האטלנטי. באופן משונה, עולם הפופ אימץ אל ליבו את הלהיטים של האמנים האלו דווקא אחרי שנים ארוכות ללא המנוני רוק ענקיים משמעותיים, לא בעולם ולא בארץ, וכשמעמדו של הרוק בשפל של כל הזמנים. תנועת הנגד הזו קשורה בנוסטלגיה, במרד בסאונד העכשווי וגם בצורך פרטי לחזור למקורות השראה. עמיתי אבי גולדברגר הצביע על המהלך הזה בסקירה מבריקה על מצבו של הפופ שפרסם כאן לפני שנה וחצי. עכשיו, כך נראה, הוא עשה רשמית עלייה.

גולדברגר הציע כסנונית ראשונה לגל הזה את "העיר הגדולה", שיר של סטטיק ובן אל עם אגם בוחבוט שלא זכה לתשומת לב משמעותית ביחס ללהיט הגדול מהאלבום של הצמד, "אפס מאמץ". "אחותי כבר לא סובלת אותך" נמצא כבר במקום אחר. הוא מככב במצעד במשך שבועות ארוכים, חרך את הטיקטוק והזניק בבת אחת את הקריירה של היוצרת שמאחוריו, עד לא מזמן דמות אלמונית לחלוטין.

הגל הזה מושפע מהדוגמאות הבינלאומיות שהוזכרו לעיל, אבל יש לו גם הקשר מקומי. בשנה-שנתיים האחרונות, רבים הרגישו שהפופ החדש השתלט כמעט על כל חלקה טובה במיינסטרים הישראלי. נעה קירל, אנה זק, נונו, נטע ברזילי, אלה-לי להב ואגם בוחבוט, או סטטיק ובן אל, מרגי, רן דנקר וסטפן בין היתר מצד הגברים, סחפו אחריהם את כל התעשייה בניסיון לשחזר את הנוסחה, והיה מי שהתלונן על ההיעלמות של צורות שירים אחרות - בטח ביחס למצבו העגום של הרוק הישראלי, שכמעט לא נוכח בקדמת אמצע הדרך היום. ההצלחה הענקית של "אחותי כבר לא סובלת אותך" עשויה להעיד על תנועת מטוטלת לצד השני: נראה שיש לא מעט צעירים ששמחים לשמוע גיטרות חשמליות בקדמת הבמה. אולי הרוק לא מת ככלות הכול.

אבל כדאי גם לזכור: מרגלית, מרגי וחבריהם הם קודם כל אמני פופ שנהנים לשאוב השראה ממה שהיה כאן לפני 25 שנה ויותר, אבל הם לא מגדירים את עצמם באמצעותו, וכך גם לא הקהל שלהם. זה דור של מוזיקאים אקלקטיים שחופשיים מהגדרות שהפרידו פעם בין הסצינות השונות, והם ישמחו ללקט מכל הבא ליד כדי לכתוב להיט מנצח, אבל אל תצפו מהם לכבוש מחדש את הפינגווין והרוקסן או שהרדיו יחפש את זקני צפת הבאים. אבל אולי להתאהבות הזאת של הפופ הישראלי במורשת של הרוק יהיה פירות בעתיד: מי יודע, אולי החזרה של הסאונד הזה לאופנה כרגע תלהיב את הדור הבא.