"איזה אנשים", שטיפס היישר למקום הראשון בטבלת הצפייה של נטפליקס, עוסק ביהודי-אמריקאי ושחורה-מוסלמית שמתאהבים ומנסים להתגבר על העוינות החברתית והמשפחתית. למרות כל הכוכבים, התוצאה היא בורקס מתיש עם ניחוחות אנטישמיים
אחוז "נישואי התערובת" בקרב יהדות ארצות הברית גבוה במציאות - וגבוה עוד יותר בתרבות הפופולרית. מאז ומעולם, תעשיית הבידור אהבה להציג התבוללות שכזו. זה התחיל בשנות העשרים של המאה הקודמת עם ההצגה המצליחה "The Irish Rose", והמשיך בשנות השבעים עם הסדרה "ברידג'ט אוהבת את ברני" שזכתה בתחילה גם כן להצלחה גדולה. לאחר מכן הגיעו עוד אינספור דוגמות, בהן "הרומן שלי עם אנני", סדרות כמו "שלושים ומשהו" ו"הרוגרטס", סדרת סרטי "פגוש את הפוקרס" וכיוצא בכך. עכשיו גם מגיע הסרט "איזה אנשים" ("You People"), שעלה ישירות בנטפליקס בסוף השבוע.
כמו ברוב המקרים הקודמים, גם כאן הצלע היהודית במערכת היחסים היא הגבר והצלע הלא יהודית היא האישה. ההבדל הוא, שברוב הסדרות והסרטים בעבר, האישה הלא יהודיה היתה לבנה נוצרית. כאן, מערכת היחסים היא בין צעיר יהודי לצעירה שחורה שהוריה התאסלמו, ומתגלים כחסידים של אומת האסלם - הארגון שבהובלתו של לואיס פרחאן היה מעורב בלא מעט תקריות והתבטאויות אנטישמיות.
החיכוך בין הקהילה היהודית וזו השחורה-איסלמית הוא אחד הנפיצים שיש כרגע בארצות הברית, והסרט מנסה להתמודד איתו בצורה קומית כדי לשחרר את המתח. זה אתגר מורכב, ולמרבה הצער "איזה אנשים" לא עומד בו.
הכישלון הזה מאכזב גם בגלל השמות שעומדים מאחוריו. מדובר בסרט הקולנוע הראשון כבמאי של קנייה בריס, מי שהתפרסם בין השאר כיוצר של הסדרה המהוללת "שחור כזה". מככבת בו שורה ארוכה של כוכבים וכוכבות שאין צורך להציג: אדי מרפי, ג'וליה לואי-דרייפוס, ג'ונה היל ודיוויד דוקובני, אנשים שנצטרך כתבה שלמה כדי לסכם את ההישגים הקופתיים של היצירות בכיכובם ואת כל המועמדויות והפרסים שגרפו לאורך הקריירה. מפגש הפסגה ביניהם מתגלה כהר שמוליד עכבר.
היל מגלם כאן פודקסט שמתגורר בשכונת יוקרה בלוס אנג'לס ומתהלך עם השם היהודי בעולם - עזרא כהן. הוא נתקל במעצבת שחורה בגילומה של לורן לונדון ובטוח בתחילה שהיא נהגת האובר שלו, כך שהיחסים שלהם מתחילים ברגל שמאל. עם זאת, כפי שבדרך כלל קורה בסרטים, אי-ההבנה הזו מובילה לרומן לוהט.
השניים מתאהבים עד כלות הראש, ובלי לחשוב פעמיים מחליטים להתחתן. יש רק בעיה אחת: המשפחות שלהם. ההורים היהודים מנופפים באידיאולוגיות ליברליות, אבל ניכר שבפועל מעולם לא היתה להם אינטרקציה עם שחורים, וכל מפגש שלהם עם הכלה ומשפחתה מוביל למבוכה. ההורים השחורים המוסלמים, לעומת זאת, מחזיקים באידיאולוגיה הרואה ביהודים פריבילגים ושותפים בפשעים נגדם, ומתקשים להסתיר את העוינות שלהם.
"איזה אנשים" הוא סרט בורקס - מעין גרסה אמריקאית של "כץ וקרסו" או של "בחורים טובים", שהפך לשובר הקופות המקומי הגדול של השנה האחרונה. כפי שכתבנו במקרה שלו, הרי שלמרות התדמית השלילית שלהם, אין שום דבר פסול בסרטי בורקס. הם ז'אנר כמו כל ז'אנר. אפשר לעשות סרט בורקס טוב אם עושים אותו כמו שצריך, אבל כאן זה לא קורה.
קודם כל, לא ברור מה בדיוק מניע את העלילה של "איזה אנשים". בלהיט הצרפתי "למה זה מגיע לי" היה סיפור דומה, והיה גם ציר עלילתי: אבי החתן ואבי הכלה התנגדו לחתונה מתחילת הדרך וניסו למנוע אותה בכל כוח, מה שהפך את הסרט למירוץ נגד השעון.
פה, התגובה של ההורים לא אחידה: מובן שהם סקפטיים, אבל לא מובן מה בדיק הם מתכננים או רוצים לעשות. התוצאה היא תסריט מבולבל, שבמשך לא פחות מ-118 דקות מתבסס בלעדית על רצף של התנהגויות פסיביות-אגרסיביות. ב"בחורים טובים", הגיבור עשה טריק כדי שיוכל להתחבר עם יקירת לבו למרות הפערים החברתיים שהפרידו ביניהם. ב"איזה אנשים" אין טריקים, שטיקים או מהלכים עלילתיים יצירתיים. הכל כאן קורה מכוח האינרציה. ההורים מתנהגים ככה כי הם אנשים כאלה, והילדים שלהם פסיביים לחלוטין. השאלה היחידה היא מתי ההתנהלות המשפחתית תתיש אותם, והשאלה היא כמובן גם מתי כל זה יתיש אותנו, הצופים.
הצלחתי לצפות בסרט עד הסוף, אך למרות כל הכישרונות הקומיים שמופיעים בו, אני לא זוכר ממנו בדיחה אחת. הוא גם לא משכנע משום בחינה: הכימיה בין האוהבים הצעירים לא מספקת, ההתנהגות של הוריהם מוקצנת יתר על המידה והפתרון העלילתי שמסיים את הסאגה הוא בגדר דאוס אקס-מכינה.
הסרט מתיימר להיות צו פיוס שמקרב בין הלבבות, אבל הוא חוטא בייצוג סטריאוטיפי של שני השבטים. היהודים כאן עשירים, לבנבנים, מפונקים, מתחסדים ומנותקים. האבא דוקטור, הבן שמנמן ועוסק בתקשורת וכך הלאה. השחורים, לעומת זאת, עצבניים, זועמים, קנאיים ופטריארכליים, ועל הכלה מדברים בעיקר בקשר לשיער שלה.
רוב הזמן, "איזה אנשים" הוא סתם סרט חסר השראה, אבל יש בו רגע אחד מקומם. זה קורה כשהמשפחות נפגשות לראשונה לארוחת ערב, וזה מתרחש כמובן אצל ההורים היהודים, כדי שהסרט יוכל להזכיר לקהל האמריקאי שהיהודים עם אלה עם הכסף. השיחה בתחילה זורמת בנעימים, אבל אז שני הצדדים נגררים ל"אולימפיאדת הדיכוי", בה כל צד מנסה לטעון שהוא סבל יותר. אחד מזכיר את השואה, השני את העבדות.
שני הצדדים מעלים טיעונים לגיטימיים, לפחות חלקית, אבל אז האבא השחור-מוסלמי בגילומו של מרפי מצהיר "אתם הגעתם לפה עם הכסף שהרווחתם מהסחר בעבדים", ובכך מהדהד את אחת מתיאוריות הקונספירציה הכי שגויות ומסוכנות לגבי יהודי ארצות הברית, שהיא למרבה הפלצות גם אחת הנפוצות שבהן, גם ובעיקר בימינו.
אמנם, למרבה הבושה, היו יהודים אמריקאים שהחזיקו בעבדים, והיו גם כאלה שהיו מעורבים בסחר העבדים בהולנד, אבל בכל המקרים מדוברים במספרים קטנים. היהודים הם הערת שוליים בהיסטוריה של העבדות ולא גורם מרכזי בה, כפי שאותן תיאוריות החביבות על אומת האיסלם מנסות לטעון, והם לא הגיעו לאמריקה עם כסף מסחר העבדים. הסבא או הסבא-רבא של הגיבור, אליו האבא הזועם מתייחס, מן הסתם היגר לאמריקה אחרי שברח מהשטעטל, בלי הון או נכסים, ואת המעט שהיה לו לא השיג באמצעות דיכוי של שחורים.
השילוב של המשפט הזה בסרט מקומם מכמה סיבות. קודם כל, כי הוא מסיים את הוויכוח, רגע לפני שקורה משהו שטותי, ברוח הניסיון לשלב כאן בין נושאים רציניים להומור מילולי וסלפסטיק. שנית, כי הוא עובר בלי כל תגובה, התנגדות או הכחשה. שלישית, וחמור מכל, כי הוא מוצג בין טיעונים קשים אך תקפים. רגע לפני העיוות ההיסטורי, האב השחור אומר למשל שיהודים באמריקה לא סובלים מאלימות משטרתית כמו שחורים באמריקה. זה כמובן נכון מאוד, מה שממסגר את האמירות שלו כמדויקות ורלוונטיות ועלול ליצור את מצג השווא כאילו הקשקוש על העבדות נכון גם כן, אבל הוא לא, ו"איזה אנשים" חוטא בשילוב מסוכן וקל דעת בין קביעות עובדתיות ותיאוריות קונספירציה מופרכות.
נטפליקס רוצה לשלוט על העולם - וזה בסדר, אבל אם כך, אז לי מותר להתייחס לקומדיות שלה ברצינות תהומית. "איזה אנשים" הוא סרט רע שמסתתר מאחורי כוונות טובות, וכולנו יודעים לאן כוונות טובות מובילות.