האם נפתרה התעלומה? למה יתושים עוקצים דווקא אתכם

לעיתים נדמה שהיתושות מתעקשות לעקוץ דווקא אנשים מסוימים ופוסחות לחלוטין על אחרים. זוהי תופעה אמיתית, אך למה זה קורה? האם הם טעימים יותר ליתושות? יש ראיות רבות לכך שיתושות נמשכות לבני אדם מסוימים ממגוון רב של סיבות, כגון חום גוף, ריכוז הפחמן הדו-חמצני בנשימה שלהם, שתיית אלכוהול, סוג הדם, ואפילו היריון.

מחקר חדש, שהתפרסם בכתב העת Cell, מראה כי נגיפי הדנגי והזיקה, המחוללים מחלות קטלניות, פועלים בדרך מתוחכמת כדי להפיץ את עצמם הלאה. בדרך עקיפה אך יעילה להפליא הם משנים את ריח גופם של הפונדקאים האנושיים שלהם לניחוח שמושך יתושות נוספות לעקוץ את החולה. היתושות צורכות את הדם הנגוע בנגיף, וכך מעבירות אותו הלאה, לקורבנות הבאים.

על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, בשני העשורים האחרונים חלה עלייה דרמטית במספר הנדבקים בקדחת דנגי, שמוערך כעת בכ-390 מיליון בשנה. אומנם, כ-80% מהנדבקים חווים רק מחלה קלה או חסרת תסמינים, אך הנותרים סובלים ממחלה חמורה יותר, דומה לשפעת, המלווה בחום, בכאבי ראש, בכאבי שרירים ובהקאות. בחלק קטן מהמקרים עלולה להתפתח מחלה חמורה ומסכנת חיים שמתבטאת בדימומים קשים.

גם נגיף זיקה גורם בדרך כלל למחלה ללא תסמינים, או לתסמינים קלים וחולפים כמו חום, פריחה וכאבי ראש. עם זאת, כשאישה נדבקת בזיקה במהלך היריון, עלול להיגרם נזק חמור לעובר שברחמה. התפרצות של הנגיף שהתרחשה ב-2015 בברזיל הובילה ללידתם של אלפי תינוקות הסובלים ממומים מוחיים כגון מיקרוצפליה – מצב שבו הראש והמוח קטנים בהרבה מהרגיל.

נגיפי דנגי וזיקה מתפשטים מאדם לאדם באמצעות עקיצות של יתושות נגועות, בעיקר יתושת הנמר האסייתי (Aedes albopictus) ויתושת אדס מצרי (Aedes aegypti). כשיתושות מוצצות דם מאדם חולה, הן עלולות להידבק בעצמן ולהפיץ את הנגיפים הלאה לאדם הבא שיעקצו. כיום אין טיפולים יעילים או חיסונים נגד נגיפי דנגי וזיקה, אם כי לאחרונה אושר חיסון מוגבל נגד נגיף דנגי. הוא ניתן רק לילדים ולמתבגרים שגרים באזורי סיכון ושחלו כבר בדנגי פעם אחת – משום שהדבקה שנייה בנגיף נוטה להוביל למחלה הרבה יותר קשה מהראשונה.

בניסוי בנו החוקרים מתקן המחולק לשלושה מדורים. במדור המרכזי שמו 60 יתושות אדס מצרי. באחד משני התאים הצדדיים שמו שלושה עכברים נגועים בנגיף זיקה, ובתא הנגדי הציבו שלושה עכברים בריאים. בתום שישה ימים ספרו כמה יתושים הגיעו לכל תא, וגילו שכמעט שלושה רבעים מהיתושות העדיפו את התא שבו היו העכברים הנגועים. אותו דבר קרה גם עם עכברים נגועים בדנגי.

אחרי ששללו הסברים חלופיים ו-וידאו שהיתושות לא בחרו בעכברים החולים עקב העלייה בטמפרטורת גופם בהשפעת המחלה עצמה, או בגלל שינוי ברמות הפחמן הדו-חמצני, פנו החוקרים לבחון אם עכברים נגועים מדיפים ריח שונה מעכברים בריאים. לשם כך הציבו בין תאי העכברים לתא היתושות מסנן שחוסם מעבר של מולקולות ריח. עכשיו היתושות לא גילו העדפה מיוחדת לעכברים המודבקים, כך שהניסוי הראה שעכברים נגועים מדיפים ריח שמושך את היתושות.

כדי לזהות את המולקולה שמושכת את היתושות, אספו החוקרים את כל החומרים הנדיפים שפלטו העכברים הנגועים והבריאים. אצל העכברים המודבקים היו רמות גבוהות במיוחד של 20 תרכובות שונות, ושלוש מהן עוררו רטט עז במחושים של היתושות – איבר החישה של החרקים, שיש בו גם קולטני ריח. כשמרחו את התרכובות הללו – אצטופנון, דקנל וסטירן – על עורם של עכברים או על ידיהם של מתנדבים אנושיים, היתושות נמשכו אליהם במיוחד. במיוחד בלטה האצטופנון, שמשכה אליה יתושות בעוצמה גבוהה פי עשרה בערך משתי המולקולות האחרות. זוהי מולקולה שריחה מזכיר ריח שקדים. היא קיימת באופן טבעי בתפוחים, בגבינות ובבשר בקר ומשמשת לעיתים בתעשיית הבשמים.

כדי לוודא שהממצא נכון גם לבני אדם, ולא רק לעכברים, גייסו החוקרים חולי דנגי אנושיים ומצאו שעל העור שלהם יש יותר אצטופנון לעומת אנשים בריאים. הם אספו גם דגימות זיעה מבתי שחי של אנשים חולים ובריאים ומצאו שהיתושות נמשכות יותר לאלה של החולים. בניסוי אחר נמצא שיתושות נמשכו יותר לידיים של מתנדבים בריאים שמרחו עליהן ריחות של חולי דנגי, לעומת ידיים עם ריח של אדם בריא.

השאלה המסקרנת ביותר היא איך הנגיפים משנים את ריח הגוף שלנו? הממצא שגילו החוקרים היה מפתיע. אצטופנון הוא תוצר לוואי שנוצר בין השאר בתהליך חילוף החומרים של חיידקי מתג (בצילוס) בלתי מזיקים שחיים על עורם של בני אדם ושל עכברים. במצב תקין, תאי העור מפרישים חומר אנטיבקטריאלי בשם RELMα, שמעכב את התרבותם ומגביל את כמות המתגים על פני העור.

החוקרים זיהו את כל החיידקים שנמצאים על עורם של העכברים ומצאו שאוכלוסיית החיידקים על העור של עכברים חולים שונה מזו של עכברים בריאים. ההבדל העיקרי בין האוכלוסיות הוא עלייה ניכרת במספרם של חיידקי המתג, שמייצרים גם את האצטופנון. כך מתקיים תהליך מורכב: הנגיפים מפריעים לתאי העור לייצר את החומר האנטיבקטריאלי שמרסן את התרבות המתגים על העור. כתוצאה מכך, החיידקים מתרבים ומייצרים יותר מולקולות ריח, שמושכות את היתושות ומשפרות את סיכויי הנגיף להפיץ עצמו הלאה.

מכיוון שרוב המחקר נעשה על עכברים, בשלב הבא יצטרכו החוקרים לאשש את הממצאים על עור אנושי ועל חולי דנגי וזיקה אנושיים, ולבדוק אם תרופות דומות נוספות יפחיתו באופן דומה את משיכת היתושים לחולים, ועל ידי כך את הפצת המחלות הקטלניות. בנוסף, חשוב לוודא שהתרופה לא גורמת תופעות לוואי חמורות במינונים הדרושים לשיקום ריח העור הבריא.

המחקר, אם כן, מציג מערכת של יחסי גומלין מורכבים בין נגיפים, פונדקאים, חיידקים ויתושות ומדגים יפה את כוחה של האבולוציה. הנגיפים לא יודעים מהו יתוש. הם לא יודעים שהוא דרוש להם כדי להתפשט, אבל האבולוציה הובילה אותם לפתח מנגנונים שישנו את ריח הפונדקאי שלהם, ימשכו את היתושות, יעודדו אותן לעקוץ ולהמשיך להפיץ את המחלה לאנשים נוספים. הגילוי עשוי לסלול דרך לפיתוח תכשירי הגנה יעילים נגד יתושים ובטווח ארוך אולי יפחית את תפוצת המחלות הקטלניות.