"המוות הוא לא פתרון. אם תתאבדו, הצרות יעברו לאנשים הקרובים אליכם"

כדי שנשמור על קשר, יזמתי שיחה משפחתית בימי שישי שבה כולנו עוצרים לכמה דקות - יותר נכון, לחצי שעה ואפילו שעה - ומתקבצים לשיחת וידאו. מדברים על השבוע שהיה ומה חדש.

כשהייתה בת 60, אמא שלנו חלתה בסרטן. ליוויתי אותה במאבק במהלך 12 שנים וחצי. ניתוחים, תרופות ובדיקות. כשהסרטן התפשט למוח, והיא הייתה מאושפזת בבילינסון, המצב היה מאוד קשה, וגדי הגיע לעזור לי איתה בבית החולים. הוא עצר הכול והגיע לעזור. כזאת נשמה ענקית הייתה לו.

בוקר שישי מוזר אחד קמתי בשש בבוקר וראיתי הודעה מגדי בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית שלנו: "Sorry for the mess". הוא הוסיף אייקון חמוד מנפנף לשלום. לא ממש הבנתי על מה מדובר. נזכרתי שיום קודם לכן הוא כתב שיש בעיות עם ויזת העבודה שלו, ושכנראה זה ייקח עוד שבועיים והכול יסתדר. דפי אחותי השיבה לו באייקון חמוד מחבק. אני לא עניתי כי כבר דיברנו בינינו ביום הקודם ואמרתי לו שזה בסדר גמור ושייקח כמה זמן שייקח. לא הצלחתי לקום מהמיטה והרגשתי לא טוב, אז נשארתי לישון עוד כמה שעות. ממש לא משהו שאני עושה בשגרה, אבל ככה הרגשתי.

בסביבות השעה 16:00 התחילו הודעות בקבוצת חברים שלו על כך שהוא החליט לעזוב אותנו ושהשאיר וידאו פרידה מכולם. התקשרתי אליו. לא הייתה תשובה. כתבתי לו: "גדי, למה כולם דואגים לך? תגיד להם שאתה בסדר". לא הייתה תשובה. ועדיין לא הבנתי מה קורה.

ביקשתי לינק לסרטון שהוא השאיר, ומישהו שלח לי. צפיתי בסרטון שבו הוא נפרד מכולם, אומר מילים אחרונות ואפילו עונה לשיחה בסינית. גם בסרטון שבו אמר לכולם את כל מה שהיה לו להגיד, עדיין היו לו בדיחות ציניות. הוא הצטייר בעיניי כבחור חזק שמתגבר על כל מה שמגיע לפתחו, ושיחד עם כל הקושי הוא יכול ומסוגל להתמודד. בדיעבד התברר לי שבלי אמא הוא לא ראה טעם לחיים. הוא הרגיש לבד ולא אהוב.

הפסיכולוגית שלי אמרה לי שברגעי דיכאון הכול נראה אחרת, שונה מהמציאות הקיימת, כי הבן אדם בעצם משכנע את עצמו שאין לו בשביל מה לחיות.

מהרגע שצפיתי בסרטון, החל המסע שלי בניסיון להבין אם הוא באמת פגע בעצמו, ופניתי למשרד החוץ. לא האמנתי שהוא באמת עשה את זה. הסתובבתי כל הלילה בתחושה שאולי אני אספיק לעצור אותו מלעשות את זה. שאולי הגעתי בזמן, וזה לא יקרה. לאחר לילה ארוך כנצח אישרו לי שמה שחששתי ממנו, אכן קרה. ואז החל המסע להחזרת גופתו לארץ. הכול קרה בתקופת הקורונה, וזו הייתה סאגה בפני עצמה, שלקחה חודשיים.

מתברר שערב לפני ההתאבדות הוא הספיק להיפרד כמעט מכל החברים פה בארץ. חברי ילדות שהיה איתם בקשר במשך כל ה-22 שנה שבהן הוא חי שם. כולם היו המומים ממה שעשה. אף אחד מהם לא דמיין שזה משהו שהוא היה עושה. הוא באמת הצליח להסתיר את הרגשות שלו מכולנו.

עברתי הרבה דברים בחיי, ולא הייתי מחזירה את הגלגל אחורה או מתחרטת על כלום - פרט למקרה הזה. הייתי ממש רוצה לחזור לנקודה הזאת, לפני שהוא הרגיש ככה, ולהצליח להציל אותו. לכן אני כותבת על המקרה שלנו. חשוב לי לנסות לעזור, אם אני יכולה, לכל אותם אנשים שחושבים שהמוות הוא פתרון לצרות חייהם. המוות הוא לא פתרון. לכולם יש סביבה אוהבת שתרגיש צער עמוק וכואב כשילכו. הצרות יעברו לאנשים הקרובים אליכם, ואני לא בטוחה שזה מה שהייתם רוצים שיקרה. תמיד ישנה דרך. תמיד יש פתרון ודרך לצאת מהתסבוכות, לא משנה אילו תסבוכות. תמיד יש תקווה.

גדי היה עקשן ולא רצה עזרה מאף אחד. אני גם הייתי כזאת, ואני כזאת גם היום בהרבה מובנים: תמיד ארצה לעזור לאחרים, ופחות אבקש עזרה, כי אני לא אוהבת להטריח אחרים. זה מגיע אצלי מהמקום הזה. אבל למדתי עם הזמן שבקשת עזרה נותנת לצד השני את התחושה שהוא יכול לעזור. אם אני אוהבת לעזור, אז גם לאחרים זה נותן תחושה טובה שעזרו לי.

את זה אני יכולה להגיד היום - כמעט שנה אחרי - בזכות טיפול פסיכולוגי פרטני שקיבלתי בזכות עמותת "בשביל החיים". בכלל לא ידעתי על קיומה של העמותה. חברת ילדות שלי, שחוותה מוות פתאומי, שאלה אותי לאחר האובדן של גדי אם ארצה עזרה. עניתי, "בטח שאני צריכה עזרה. אין לי מושג איך אני ממשיכה בכלל".

ואז התקשרו מהעמותה והגיעו להיפגש איתי בשבעה. מיד כשיכולתי להתחיל טיפול, כבר הייתה לי מטפלת שעזרה לי מאוד. אני מאמינה שכמו שאני לא ידעתי על קיומה של עמותה נפלאה שכזאת, שנותנת מענה ברגע כל כך קשה של אובדן פתאומי, כמוני בוודאי יש עוד הרבה. לכן חשוב לי לספר לכם מתוך החוויה האישית שלי, עד כמה זה עזר לי, אילו אנשים נפלאים פגשתי בזכות העמותה, ועד כמה חשוב שזה יהיה לכולנו בתודעה. חשוב לדעת שיש עמותה שרק רוצה לעזור.