עבור סימונה לבני, יום השואה הבינ"ל נועד להזכיר לעולם את המוני התינוקות שנרצחו על ידי הנאצים. כשהייתה בת 5 שבועות, הושארה בעגלה ליד נהר בעיר מגוריה בהולנד, וניצלה בידי בני זוג מקומיים, שהוכרו כחסידי אומות עולם. כעת היא מספרת את סיפורה בשיחה עם וואלה!
עבור סימונה לבני (ויילר), יום השואה הבינלאומי נועד להזכיר לעולם את התינוקות הרבים שנרצחו באכזריות בידי הצורר הנאצי בתקופת השואה. כפסע היה שגם דינה ייגזר למוות. בגיל חמישה שבועות אספו אותה לחיקם בני זוג, גבר ואשה, בעלי לב רחום, שנלחמו ברוע באומץ רב ותוך סיכון חייהם. היא שרדה, שבה לידי הוריה הביולוגיים, בגרה ובנתה את חייה. היום, כשהיא בת שמונים, אומרת סימונה בכאב: "אני יצאתי מזה בחיים, אבל אני מרגישה שחובתי היא לספר את הסיפור שלי כדי שיידעו שיש אלפי תינוקות שלא זכו לגורל שלו אני זכיתי, כל כך הרבה תינוקות שנרצחו. זה היה גילוי האכזריות הגדול ביותר של המין האנושי".
סימונה לבני נולדה לתוך התופת. כשהייתה רק בת חמישה שבועות כבר היו מוטלים חייה על כף המאזניים. בחודש ספטמבר 1942 הבינו הוריה כי עליהם לפעול במהירות כדי שהם וילדיהם יצליחו לשרוד בחיים, ולא ליפול בידי הגרמנים ששלטו בארצם, הולנד. קרוב לשלוש שנים מוקדם יותר נכבשה הולנד בידי צבא גרמניה, וכעת החלו להכביד את ידם ולנקוט במדיניות של ריכוז יהודים, סימון בטלאי צהוב ואף החלו בשילוחים למחנות המוות. בני הזוג ויילר הבינו כי סיכויי בנם בן השלוש ובתם בת החמישה שבועות לשרוד, תגדל אם יהיו בידי משפחות הולנדיות ולא יחד איתם, כשיהיו במנוסה מתמדת.
הם יצרו קשר עם פעילי המחתרת ההולנדית ואלו העבירו את הפעוט בן השלוש למשפחה שהסכימה להסתיר אותו. "הוא היה בן שלוש שפתאום נשאר בלי הוריו ובכה הרבה", סיפרה סימונה. "האנשים פחדו שילשינו עליהם, שיש פתאום ילד נוסף במשפחה וכך הוא עבר בין חמש-שש משפחות". היא מספרת על הדרך בה עברה היא עצמה לידי משפחה מקומית: "אותי הניחו בעגלה עם בגדים ובקבוק חלב-אם ליד הנהר בעיר מגורינו דוואנטר".
כאן, לדבריה, "מתחיל 'המחזה'". היא מספרת את סיפור "משה בתיבה" שחוותה: "איש הלך לטייל עם כלבו כהרגלו ליד הנהר ו'מצא' עגלת תינוק ובתוכה תינוקת ללא ליווי של מבוגר. הוא חיכה זמן מה שבוודאי עוד מעט האם תופיעה. כשזה לא קרה, הוא הביא את התינוקת לביתו לרעייתו, שחיכתה לרגע זה. סוף המחזה". השארת התינוקת על שפת הנהר תואמה מראש, אך כמובן שעלולה הייתה גם להסתיים בצורה אחרת.
שמו של האדם שאסף את התינוקת היה יאן ווילם חריטסן, בן 36, עובד במחלקת האוכלוסין בעיר ובן זוגה של לואיז חריטסן-סטראלמן, בת 34. למחרת הלך למשטרה ודיווח כי מצא תינוקת בעגלה ליד הנהר והביע את רצונו ורצון אשתו לשמור עליה עד שהוריה יימצאו. למחרת פורסמה מודעה בעיתון המקומי ובה נכתב שנמצאה תינוקת, עם פנייה לציבור בבקשה לעזור למצוא את הוריה. בנוסף, עברו על רשימות התינוקות שנולדו בבית החולים בעיר, ואפילו שלחו צוללנים לבדוק אם האם טבעה.
"הוריי ברחו מביתם על אופניים בליווי איש מחתרת למזרח הולנד, אחרי שהורידו את טלאי המגן דוד מהבגדים שלהם והם צוידו בניירות זיהוי מזויפים. במשך המלחמה הם ברחו ממקום למקום, הם עברו בין 36 מקומות מסתור. לפעמים המחתרת לא מצאה מקום מסתור עבורם והם היו צריכים לחפש מחסה ביערות", סיפרה סימונה השבוע בדירה שבה היא מתגוררת ב"מגדלי הים התיכון".
בינתיים בני הזוג חריטסן אימצו את סימונה באופן רשמי והיא קיבלה את השם Liesje. מתברר כי יאן ווילם היה פעיל במחתרת ההולנדית. בזכות גישה שהייתה לו לתלושי מזון, הוא העביר תלושים למשפחות שהסתירו יהודים. מלבד אימוץ סימונה התינוקת, בני הזוג גם החביאו בביתם אדם בשם נתן אנשל. בנוסף לכך, יאן ווילם השתייך לקבוצת פעילים שזייפה תעודות שסייעו ליהודים לברוח. אולם פעילותו נחשפה בשלב כלשהו ובני הזוג נמלטו לצפון הולנד עם התינוקת.
אך זה לא עזר. הוא התגלה, נעצר והועבר בין בתי סוהר ומחנות. הוא עבר עינויים קשים בניסיון להוציא ממנו את השמות של שותפיו במחתרת. שבוע בלבד לפני שהולנד שוחררה מכיבוש הגרמנים, יאן ווילם מת בייסורים, מותש, רעב וחבול. בשנת 1984 הוכרו בני הזוג על ידי יד ושם כחסידי אומות העולם.
סימונה התינוקת נשארה בחיים בזכות בני הזוג ההולנדים. "אבל אז", היא אומרת, "התחילה המלחמה האישית שלי". הוריה שבו לדוואנטר ממסע ההימלטות והשיבו לחיקם את התינוקת שכבר הייתה בת שלוש. "יום בהיר אחד באו זוג זרים עם ילד לבית שבו גרתי עם לואיז, שהייתה עבורי אמא שלי. זוג האנשים הזרים קראו לי סימונה ולקחו אותי לבית שלהם. העולם שמסביבי התהפך פתאום; הייתי צריכה לקרוא להם אבא ואמא ולהיפרד ממי שהייתה עבורי דמות אם. זאת הייתה טראומה גדולה לי וללואיז, למרות שהיא ידעה שיבוא יום שבו הוריי יחזרו לקחת אותי. היא נשארה אלמנה וללא ילדים, לבדה, עם הכלב שלה. אצלנו בבית האווירה הייתה קשה. רוב בני המשפחות של הוריי נרצחו במחנות סוביבור ואושוויץ, בהן הסבתות שלי ואחיו היחיד של אבי. עכשיו הם גם היו צריכים להתמודד עם שני ילדים קטנים שלא הבינו מה קורה איתם", מסבירה סימונה.
הוריה של סימונה הקפידו שהיא תשמור על קשר עם גברת חריטסן והיא נהגה לבקר אותה בסופי שבוע ובחופשות ואף נשארה לגור איתה במשך כמה ימים. "כילדה קטנה, המעבר בין שתי דמויות אם היה לי קשה והרגשתי רגשות אשמה", משתפת סימונה.
בבית לא דיברו על השנים הקשות והייתה שתיקה סביב המלחמה. סימונה מספרת כי כך היה גם בבתיהם של חבריה מתנועת הנוער "הבונים". "אף אחד לא דיבר על מה שהוא ומשפחתו עברו במלחמה. הייתה לי חברה טובה שקינאתי בה, היא הייתה יפה ושמחה. הרבה זמן לא ידעתי בכלל שהיא יתומה ושכל המשפחה שלה נרצחה. חברה אחרת שלי התאבדה", סיפרה.
כמה שנים אחרי המלחמה נולדה לבני הזוג ויילר ילדה נוספת. בנעוריה החלה לדבר סימונה על רצונה לעלות לישראל. היא זוכרת תקופה יפה והשתלבות בחברה ההולנדית. לדבריה "גם הייתה אז בהולנד אהדה גדולה למדינת ישראל. אבל בתור יהודיה תמיד הרגשתי שונה. ההורים אמרו לי שהם תומכים ברצון שלי לעלות לישראל, אבל אמרו שקודם לכן אני צריכה ללמוד מקצוע. הם הסבירו שאני צריכה לתרום למדינת ישראל ולא להגיע בלי מקצוע".
ב-1966 עלו סימונה ואחיה לישראל. היא למדה עברית באולפנים בקיבוץ הזורע ובירושלים. כשפרצה מלחמת ששת הימים הייתה בירושלים. "אח שלי גויס לצבא וההורים שלי התחננו שאחזור אליהם, להולנד. הם אמרו שהם לא מסוגלים לעבור שוב את המתח והפחד שהם עברו במלחמה. אבל החלטתי להישאר. ידעתי שאם אסע להולנד, לא אוכל לשוב לישראל אחר כך ולהסתכל לאנשים בעיניים", היא נזכרת.
ב-1968 נישאה לאריה לבני, יליד הארץ שגדל בשכונת שפירא בתל אביב. לזוג נולדו שלושה ילדים.
לאורך השנים עבדה בחינוך מיוחד. במשך תקופות ממושכות עבדה במקומות בהם היו מטופלים עם מצוקות עמוקות וקשיים גדולים, כמו ילדים עם בעיות התנהגות קשות, לעתים לפני או אחרי אשפוזים, עם חיילים שנפצעו ועם ילדים במחלקה אונקולוגית. חוויתי הרבה עצב ביחד עם ההורים של הילדים. "הייתי מנהלת מערכת החינוך בבית חולים שיבא ובגיל 60 הייתי בשיא הקריירה, אבל הגעתי למצב שבו הרגשתי שהעצב והכאב של הילדים משפיעים עלי וביקשתי לפרוש לפנסיה מוקדמת", אמרה.
במשך השנים סיפרה סימונה את סיפור חייה רק למשפחתה - בן הזוג, ילדיה ושבעת נכדיה, כמו גם לחברים קרובים. היא גם ביקרה איתם בהולנד כמה פעמים, ובאחד הביקורים גם הגיעו לבית הקברות בו נקברו בני הזוג חריטסן, בית קברות בו נקברו אלו שלחמו בנאצים. "עמדנו כל המשפחה לפני הקברים שלהם ואז הנכד הבכור, איתמר, שהיה בן שבע ביקש להגיד משהו. הוא הסתכל על הקברים ואמר: 'מאוד עצוב לי מה שקרה במלחמה, אבל אני רוצה להגיד לכם תודה רבה שהצלתם את הסבתא שלי'". סימונה יצרה קשר עם האחיינים של גברת חריטסן, היא ביקרה אותם והם שומרים על קשר עד היום. לסימונה הם קוראים "בת דודה".
לפני ארבע שנים נערך טקס שבו השתתפו גם סימונה ומשפחתה, ובו הוצבה אבן נגף על המדרכה, לפני הכניסה לבית בו התגוררו בני הזוג חריטסן עם סימונה התינוקת. סימונה ובני משפחתה השתתפו בטקס.
לאחרונה החליטה סימונה שאת הסיפור שלה היא תחשוף גם בפני מעגלים רחבים יותר והחלה להשמיע אותו במסגרת המיזם "זיכרון בסלון". "החלטתי לדבר בשם התינוקות שלא שרדו וזה מה שאני עושה", אמרה.