"הילדים תמיד במקום הראשון? לא נכון"

מהאימא החורגת של סינדרלה, דרך "משפחה וחצי" ועד ג'יני וג'ורג'יה - העולם שלנו מלא במיתוסים על משפחות משולבות, שבהן לאחד מבני הזוג או לשניהם יש ילד/ה או יותר ממערכת יחסים קודמת.

משפחה גרעינית מתחילה מזוגיות. משפחה משולבת מתחילה מזוגיות ומשפחתיות - מה שהופך את הכול למורכב יותר. זוגות שנכנסים לזוגיות שנייה לרוב לא מודעים לעובדה שיש מפת דרכים שיכולה לעזור להם בדרך אל היעד. הנה שאלות נפוצות, והתשובות האמיתיות, שכאי לכם לדעת כדי לצאת לדרך נעימה יותר בפרק ב'.

האמת: לא נכון. הספרות המקצועית מגלה לנו שמשפחות משולבות עוברות שבעה שלבי התהוות בדרך לגיבושן כמשפחה. השלב הראשון במודל נקרא "פנטזיה" - זוגות נכנסים לקשר עם פנטזיה שעכשיו הם סוף-סוף יקימו את המשפחה שהם רצו, בן או בת הזוג יאהבו את הילדים שלהם, הם יאהבו את שלהם והילדים יאהבו אותם, ולאט-לאט נהיה "משפחה גדולה ומאושרת".

הפנטזיה הזו מתנפצת כשהיא נתקלת בשלב השני, שלב ה"טבילה" שמתעורר לרוב במעבר לחיים המשותפים. אז, המציאות של מבנה המשפחה המשולבת מתחיל להיות מורגש. הדמויות הלא ביולוגיות מרגישות חוסר שייכות, ילדים חוששים להפסיד את מקומם הבלעדי בלב ההורה ומוטרדים מרגשות ההורה השני שמקומו "הוחלף", והורה שחש קרוע בין שתי הקבוצות.

ברגע שבני זוג משחררים את הפנטזיה ומתחילים להבין ש"זה לא שמשהו לא בסדר, אלא זה משום שאנחנו משפחה משולבת", הם נעים לשלב "המודעות". הפער בין הפנטזיה למציאות מתבהר וסקרנות וחמלה מחליפים את רגשות הבלבול, התסכול והבושה.

במהלך השנים ילדים פוגשים מודלים שונים של דמויות משפיעות שאיתן הם מזדהים, ובגיל ההתבגרות הם נעזרים בהן כדי לגבש את הזהות הייחודית שלהם. הם מתרחקים מההורים, אבל חווים ביטחון לחקור את עצמם כשהם סמוכים ובטוחים שהבית נשאר בסיס בטוח לחזור אליו. כל שינוי בהרכב המשפחתי מפריע לתהליך.

הכניסה של בן/ת זוג חדשים מערערת את הבסיס מייצרת שינויים - פלישה של מישהו או מישהי שהם לא מכירים, והרבה פעמים יש להם מה לומר על התנהגות המתבגר/ת. אז מתעוררים חששות של אוטונומיה ומיניות, כשההתעוררות המינית שמאפיינת את הגיל מפגישה את המתבגרים עם הורים פעילים מינית. התנאי הראשון להפשרת המתח הוא הקפדה כוללת על גבולות של כבוד ואדיבות. הורים נשארים זמינים, נגישים, חמים וסמכותיים, ובני הזוג מתעניינים אך לא מתערבים. כדאי לשמור על דלת פתוחה ליחסים - בהרבה מקרים זו דלת שילדים ייכנסו בה כבוגרים צעירים.

האמת: לא נכון. שני מחקרים שחקרו בזמנים שונים את השלכות הגירושים על הפגיעות והחוסן של ילדים בהתמודדות עם השינויים, מצאו שכניסתם למשפחה משולבת מתוחה יותר ודורשת זמן הסתגלות רב יותר מאשר ההסתגלות לגירושים של הוריהם, במיוחד אם השינויים מתרחשים מהר.

גירושים של הורים מביאים איתם רצף של שינויים, שמציפים חששות גדולים מול השאלה איך הפרידה תשפיע על חייהם. ההסתגלות לשינויים אורכת בין שנה לשנתיים, ומותנית בהרבה משתנים ובעיקר בדרך שבה ההורים מנהלים את השינוי ומספקים תמיכה לילדים. כניסה למשפחה חדשה מציפה את החששות מחדש מול ילדים למודי ניסיון, שיודעים שהשינוי ישפיע על חייהם - רק שהפעם מול דמות חדשה שאין להם איתה מערכת יחסים בטוחה, וביטחונם מתערער מול מראה ההורה המאוהב. אובדן הזמן של ההורה ותשומת הלב שלו התגלה כנושא העוצמתי ביותר בשבעה מחקרים שונים שנעשו על ילדים שחיים במשפחות משולבות.

האמת: לא נכון. מחקרים מראים שבתפקיד האימא החורגת יש את שביעות הרצון הנמוכה ביותר מבין תפקידי האימהות השונים (מאמצת, אומנת, יחידנית). התפיסה השלילית שלו הופך נשים להיות מודעות לעצמן ולגבי תפקידן.

קשה לתפקד כהורה לילדים שהם לא שלך. עוד יותר מזה לתפקד כהורה לילדים כשהאם הביולוגית האחרת עדיין בתמונה, והילדים עשויים להתנגד לחיבור עם האם המשולבת, מחשש שאימם תרגיש שהיא "מוחלפת". זו סוגיה שהאחים גרים לא עסקו בה, משום שבזמנם משפחות "חורגות" נוצרו כשהאם הביולוגית מתה. מספיקה הוראה או אפילו מבט לא מרוצה מצד האם הביולוגית, כדי להחמיר את ההתמודדות של האם המשולבת עם התפקיד.

האמת: לא בהכרח. לכאורה מדובר במערכת משפחתית מאוזנת יותר, אך עם זאת קיימים אתגרים נוספים כשהילדים חוששים למקום שלהם בלב ההורה, לא רק מול בני זוג חדשים אלא גם מול מתחרים מקבוצת השווים: הורים חלוקים בנושאי חינוך ומשמעת שמתבטאת לא פעם גם בפני הילדים; מעמד הילדים משתנה במערך המשפחתי כשהילד הצעיר במשפחה אחת עובר להיות 'סנדוויץ'' במשפחה המשולבת; הבדלי מזג ואישיות; ריבים בין הילדים שמעוררים התערבות של המבוגרים; חלוקת הזמנים בין היחד הגרעיני למשפחתי ולזוגי; ומעל הכuל מאתגר להשכיל לבנות משפחה שמורכבת משתי חברות שווים - הורים וילדים - בלי ליפול למכשול שמשפחות בהרכב הזה נופלות אליו לא פעם: שתי משפחות מפוצלות שמנסות לחיות תחת גג אחד.

האמת: לא בהכרח. זוגיות בעקבות מוות של הורה 'נפגשת' עם ילדים שמתמודדים עם חוויית אובדן חזקה יותר וארוכה יותר, וכניסת בן/ת הזוג מציפה אותם בקונפליקט נאמנות גדול יותר. כשהזוגיות השנייה נרקמת סמוך למוות של ההורה, ילדים עלולים להסיק שלהורה החי 'לא באמת היה אכפת' מההורה המת, וכתוצאה מכך הם עלולים לחוש מתח גדול יותר מהמצב החדש.

גם בני הזוג החדשים מתמודדים עם דמות מואדרת של הורה מת שנוכחותו מורגשת בחלל הבית דרך תמונות וחפצים אישיים, ומאיימת לא רק על כניסתם לתפקיד הורי - אלא גם למקום האינטימי הזוגי. מאידך, כשלא צריך להתמודד עם אקסים ברמה יומיומית סביב סוגיות של כסף, זמני שהות, שינויים וילדים שעוברים בין בתים, המתחים בין בני הזוג 'מתאווררים'. ואכן, לזוגיות שנייה שנבנית לאחר מוות של בן או בת זוג, יש סיכויים גבוהים יותר לצלוח לעומת זוגיות בעקבות גירושים.

האמת: לא נכון. האמירה השכיחה הזו שהורים ביולוגיים מצהירים בזוגיות שנייה, מעידה יותר על חווית המלכוד שלהם בין הילדים לבין בן/ת הזוג. הרעיון שמישהו צריך לבוא קודם במשפחה משולבת הוא בעייתי, כי הוא תמיד ישאיר צד אחד מתוסכל מהסיבות הלא נכונות - 'אני לא חשוב.ה'.

מערכות זוגיות ומערכות הוריות הן שונות, נשענות על צרכים שונים ואינן באמת מתחרות זו בזו. כך שבמקום לדון בערכים כמו כבוד, התחשבות ואחריות אישית - אנחנו פוצעים את חוויות הערך אחד של השני. במצב כזה, סוגיה כמו "הם לא עושים כלום בבית", יכולה להפוך לפסטיבל שלם של האשמות ומגננות - 'היא קשה איתם', 'אני שומע רק ביקורת' - כשבמשפחה גרעינית מצב שבו ילדים לא מבצעים את המטלות שלהם, נופל על הערך של 'חינוך לאחריות אישית'.

האמת: לא נכון. בניית מערכת יחסים דורשת רצף פעולות קטנות ועקביות של בניית אמון כמו שיתוף, התעניינות, חוויות משותפות, ריטואלים ייחודיים, זמן אחד על אחד, תרומה בעשייה הביתית שמעצימה את חוויית השייכו, מחוות מקרבות של התייחסות אישית (למשל, "שמתי בצד את העגבניות כי אני יודעת שאתה לא אוהב"). ככל שילדים ממעטים להגיע יש פחות ממשק בין בני הבית, ופחות הזדמנויות לפעולות בונות אמון שנחוצות כדי לבנות יחסים ותחושת שייכות טובה.

האמת: לא נכון. משפחה משולבת כוללת בבסיסה שני אנשים שבחרו זה בזו. הילדים לא בחרו בבני הזוג ואלו האחרונים קיבלו עליהם את הילדים כפועל יוצא של הזוגיות. זו נקודת ההתחלה של מערכת היחסים הזו. עוצמות הקשר הלא מאוזנות בין בני הבית מעלות את החשש לאובדן הבלעדיות על ההורה, לזמן הזוגי שצריך להתחלק עם הזמן המשפחתי.

זמנים של 'אחד על אחד' מנטרלים את התחרות בין עוצמות הקשר השונות שצפות בזמן המשפחתי. הם מאפשרים מקום שקט ובטוח רגשית לכל תת-מערכת (הורה-ילד, הורה משולב-ילד, אחים משולבים, זמן זוגי) להתקרב, להכיר ולבסס אמון בקשר.

האמת: לא בהכרח. הפנטזיה של ילדים על איחוד הורי היא שכיחה וקיימת אצל רוב הילדים. הסיבה לכך היא שהזהות העצמית של ילדים קשורה לזהותם המשפחתית, וכשזו מתפרקת התפיסה העצמית מאוימת - "מי אני עכשיו כשההורים שלי כבר לא יחד?". זה קורה גם כשהקשר עם שני ההורים נשמר, וגם כשהם משדרים לסביבה שהם "בסדר" עם הפרידה.

המעבר למשפחה חדשה מוליד מחדש אתגרים הסתגלותיים שמשפיעים על חייהם ומציפים חוויות שמתקשרות עם אובדן. ככל שהחששות יפגשו מבוגרים משתפי פעולה שאינם נבהלים מעוצמות ההתנגדות, יאפשרו להם להביע רגשות בסביבה תומכת, אמפתית ומכילה, ירגיעו את החששות של הורה נוסף ו/או כתחליף להורה הביולוגי, "יאשרו" את הקשרים החדשים וישחררו אותם להרגיש ביטחון לאהוב ולייצר קשר טוב עם כל המבוגרים בחייהם - לא רק שהפנטזיה תתפוגג, הם גם יזכו בעוד דמות קרובה ומשמעותית בחייהם, ולעיתים גם ב"אחים" נוספים שילוו אותם לאורך הדרך.