חמישה חודשים עברו מאז שבתה בת ה-14.5 של נילי, נערה מקובלת ומצליחה בלימודים, ניסתה לשים קץ לחייה. המשפחה רוצה לסייע לה לשוב לשגרה, אך לא יכולה לשחרר אותה בהיעדר פתרון אחר כמו טיפול יום – שאליו ההמתנה עשויה לארוך עד שנה: "הילדה לא רואה אור שמש, לא נושמת אוויר. זו מכה נוראית"
מדינת ישראל נחשבת לאחת המובילות בתחום הרפואה, אבל אפילו בשנת 2023 יש מחסור אקוטי בשירותי בריאות הנפש, ובמיוחד במענה לצעירים ולבני נוער. על פי דוח מבקר המדינה, זמן ההמתנה לאשפוז פסיכיאטרי נע בין שלושה לשבעה חודשים, ולטיפול יום ימתינו שלושה עד 12 חודשים. גם התחזיות לעתיד לא מזהירות, כאשר לפי דוח המבקר על מערכת הבריאות בישראל להיערך להגברת מענים ושירותים טיפוליים בתחום למען בני נוער וצעירים. המשמעות היא שהורים רבים נשארים חסרי יכולת להטיב את מצבם הנפשי של ילדיהם.
1 צפייה בגלריה
החיים מצומצמים למבנה המחלקה. אילוסטרציה
(צילום: Shutterstock)
כך גם במקרה של נילי, שבתה בת ה-14.5 ניסתה לשים קץ לחייה. "לפני חמישה חודשים, אחרי ניסיון אובדני פתאומי שלא קדם לו רקע שמעיד על ההמשך, לקחנו אותה לחדר המיון. משם, היא אושפזה לפי רצונה וכמובן בהסכמתנו במחלקה פסיכיאטרית. מאז היא עדיין מאושפזת שם", היא מספרת. "בחודשיים האחרונים היא שוהה בתנאים של מחלקה סגורה, שזה אומר שהיא לא רואה אור שמש, לא נושמת אוויר, לא רואה את המשפחה, חוץ מההורים כי רק לנו מותר לבוא ולבקר. היא לא פוגשת את האחים ואת החברות שלה, מנותקת מבית הספר. החיים שלה מצומצמים למבנה המחלקה".
מה אורך הטיפול שצפוי לה, מה בעצם קורה ביום שאחרי? "זו שאלה מעולה שאנחנו שואלים את עצמנו ואת הצוות - מה אורך האשפוז ומה יהיה בהמשך. כבר עברו חמישה חודשים, והסוף לא נראה קרוב. אני רק אציין שזו ילדה שלא ישנה לילה אחד מחוץ לבית בלעדינו, בעצם מינואר הופרדנו ממנה בשערי המחלקה ומאז היא נמצאת שם. אני לא שומעת על משהו שמתקרב לשחרור בחודשים הקרובים. זה קשה מאוד לנו כמשפחה, גם כי אנחנו צריכים להציג איזשהו מצג מול האחים שלה שהכול בסדר, בלי לספר להם פרטים. אנחנו מגיעים מרקע גבוה מבחינה סוציו אקונומית, גם בעלי וגם אני עורכי דין, הבית שלנו נורמטיבי ומתפקד, וזו מכה נוראית".
אובדנות בקרב בני נוער והקשר העדין לחרמות חברתיים
(צילום: שמוליק דודפור)
ואת מצפה למסגרת פחות חמורה וסגורה, אלא כזו שתחזיר אותה לחיים הרגילים. "כן, קשה לנו לראות אותה ככה כי היא כל כך מצליחנית וחברותית ומקובלת בכל מקום. החברות שלה מכינות לה חבילות ובכל שבת אני מעבירה לה אותן. אנחנו במקום כל כך קשה. יש שם גם עירוב של מקרים, היא שוהה עם ילדים מרקעים קשים מאוד, יש ילדים בלי משפחה בכלל, יש ילדים שלהורים שלהם יש צווי הרחקה מהם.
"אני חשבתי שהיא תשתחרר הרבה יותר מהר, אז כבר פניתי למטפלים. מהבירורים שעשיתי הבנתי שאין לי כלום לתת לה. מחוץ לאשפוז, אין לי שום מענה לתת לבת שלי. במרפאת בריאות בנפש, יש לנו שתיים בעיר, ההמתנה היא בין חצי שנה לשמונה חודשים. אני ברשימות המתנה של פסיכולוגים פרטיים שמגיעות לשנה. זה לא עניין של כסף, הסכמתי לשלם אלפי שקלים כשביקשו, אבל זו עדיין המתנה של חודשים ארוכים – אין בעיר אפילו לא תור אחד לילדים או לבני נוער. מבחינה משפטית מותר לי לשחרר אותה, אבל אין לי מה לתת לה פה בבית, אין לי שום טיפול עבורה".
"מהבירורים שעשיתי הבנתי שאין לי כלום לתת לה מחוץ לאשפוז. יש המתנה של חודשים ארוכים, אין בעיר אפילו תור אחד לילדים או לבני נוער. מבחינה משפטית מותר לי לשחרר אותה, אבל אין לי מה לתת לה בבית, אין לי שום טיפול עבורה"
ד"ר הלה הדס, מנכ"לית עמותת אנוש, מתייחסת למקרה: "ניסיון אובדני נופל על המשפחה משום מקום, זו הפתעה קשה שטורפת את החיים ברגע, שמלווה בכאב צורב, בבלבול ובחוסר אונים. הורים מצפים שיהיה תסריט כלשהו שניתן יהיה לפעול לפיו, אבל אין תסריט שכזה. נילי מחפשת פתרונות - אבל היא לא מוצאת אותם, כי קיימים מעט מאוד מהם".
מניסיונך, מהן המשמעויות של שהות ממושכת במחלקה סגורה? "זה מצב סבוך ומורכב מאוד. מצד אחד, הורים רוצים לשמור על חיי הילדים ולכן משאירים אותם באשפוז. מצד שני, השהות הממושכת עלולה להחמיר את מצבם הרגשי של המטופלים. הם מנותקים מכל מה שהם מכירים, מסביבה מוכרת הם עוברים לסביבה מוסדית, לובשים את מדי בית החולים, נמצאים עם ילדים ובני נוער מרקעים קשים ושונים, ובעצם, אין פתרונות ביניים. במקרה של נילי, הבת לא יכולה להיכנס לרשימות המתנה לטיפול יום משום שהיא עדיין לא השתחררה מבית החולים, אבל היא לא יכולה להשתחרר מבית החולים עד שלא יימצא לה מענה אחר".
"מצד אחד, הורים רוצים לשמור על חיי הילדים ולכן הם משאירים אותם באשפוז. מצד שני, השהות הממושכת עלולה להחמיר את מצבם הרגשי של המטופלים. הם מנותקים מכל מה שהם מכירים, מסביבה מוכרת הם עוברים לסביבה מוסדית, לובשים את מדי בית החולים, נמצאים עם ילדים ובני נוער מרקעים קשים ושונים"
הורים מכנים את המערכת "מדבר", בשל מיעוט הפתרונות. מדוע זה כך? "הבעיות העיקריות מבוססות על כך שלמעשה לאורך שנים, ואני מדברת על עשרות שנים, מערכת בריאות הנפש בישראל קיבלה התייחסות של בן חריג במערכת הרפואית. במדינת ישראל, ששירותי הרפואה שלה הם מהמובילים בעולם, וצריך להתגאות בכך, תקציבי בריאות הנפש הם 50% מהמקובל בעולם המערבי. במצב דברים שכזה אין סיכוי ליצור מערכת שיהיה בה את מה שנדרש גם מבחינת סוגי המענים והרצפים, כמו שנילי תיארה, וגם מבחינת ההיקף הנדרש לאוכלוסייה.
"לכן, אנשים ממתינים בתורים ארוכים מאוד וכשהם מגיעים לטיפול המצב שלהם יותר חמור, כי אילו היו מקבלים סיוע בזמן היה אפשר לעזור להם בשלב יותר מוקדם של האירועים שהם חווים. זמן ההמתנה עומד על שלושה עד שבעה חודשים, לפעמים יותר, תלוי באזור המגורים, ולעיתים מגיע לשנה שלמה. במקרה הזה מדובר במצב קצה, אחרי ניסיון אובדני, וזה מצב שבו נמצאים ילדים רבים, אבל יש עוד המון ילדים שנמצאים במצב ביניים. הם לא במצב של מסוכנות, אבל מגיעה להם עזרה נפשית. המערכת כל כך מיובשת ולא יכולה לספק את זה".
מה היית מציעה להורים לעשות אם הם מזהים שילדיהם חווים מצוקה? "קודם כל, להשיג לעצמם תמיכה, ממש כמו דוגמת מסכת החמצן במטוס. שנית, לפנות לעזרה. להורים רבים יש חסמים בדרך לעשות זאת, או משום שאין להם מספיק ידע, או משום שהם מתביישים. הפתרון לא חייב להיות רק רפואי, לפחות לא בהתחלה. אפשר להתייעץ עם רופא המשפחה, אפשר לפנות ליועצת בית הספר. יש דרכים לשתף ולהשיג עזרה".
"אנשים ממתינים בתורים ארוכים מאוד וכשהם מגיעים לטיפול המצב שלהם יותר חמור, כי אילו היו מקבלים סיוע בזמן היה אפשר לעזור להם בשלב יותר מוקדם של האירועים שהם חווים"
השנה, עמותת אנוש החליטה להרחיב את שירותיה לבני נוער ולצעירים ולהקים מסגרות חדשות. בשנה הקרובה תרחיב העמותה את הפעילות עם פתיחת מרכז הדספייס בתל אביב ופתיחת 'בית מאזן' לבני נוער בכפר נוער המהווה חלופת אשפוז פסיכיאטרי.
"במקום אשפוז במחלקה פסיכיאטרית בבית החולים, אנחנו רוצים לאפשר לילדים לבני נוער לשהות ב'בית מאזן'", מסבירה ד"ר הדס, "מדובר בסביבה אינטימית ומכילה יותר, מיטיבה ופחות סטיגמתית, במטרה לעבור תהליך של ריפוי שמצמצם טראומות. עם מבוגרים זה מוכיח את עצמו, וגם הילדים שלנו זקוקים לכך".