כל הקלפים על השולחן: "פוקר פייס" מחזירה את הטלוויזיה לימים בטוחים וצפויים יותר

הזיכרון האנושי הוא בדרך כלל לא דבר משובח במיוחד. זה קשור גם לעובדה שאנחנו מתרגלים ומתאימים את עצמנו מהר מאוד לזמנים וטרנדים חדשים. ומכיוון שהכל משתנה ומתקדם כל כך מהר כל הזמן, קל לשכוח שכל מהפכת האיכות הטלוויזיונית שהורגלנו אליה נמשכת זמן קצר יחסית. עד תחילת המילניום הנוכחי עם תור הזהב הראשון (ויש שיאמרו היחיד) של שנות האלפיים, עיקרה של הטלוויזיה האמריקנית, התפריט המרכזי שלנו, היה סדרות פרוצדורליות: סיפור בן שעה שמתקיים בפני עצמו בתוך עולמה של הסדרה, עם קונפליקט ופתרון שמתרחשים כולם עד שהכותרות עולות.

אמנם היו חלוצות כמו "בלוז לכחולי המדים" וסדרות כמו "ER" עם קשתות עלילתיות גדולות יותר שקשרו את הסיפורים יחד, כמו גם דמויות שהתפתחו ונכנסו ללב הצופים לאורך העונות; אבל רוב הזמן, ברוב הסדרות, ניתן היה להחמיץ פרק פה ופרק שם וזה לא היה משנה. היצירות שמתייחסות לסיפור במבנה עונתי או אפילו רב שנתי, כאלה שבונות את עצמן שכבה על גבי שכבה, מפרק לפרק ומעונה לעונה, אלו שנראות לנו כל כך מובנות מאליהן - הן תוצאה של מהפך בן שניים וקצת עשורים.

בתקופה שבה נראה כאילו כל תעשיית הטלוויזיה נמצאת בסוג של חשיבה מחדש לגבי הדרך קדימה, לא פלא שסדרה כמו "פוקר פייס" (המשודרת ביס מדי שבוע, בצמידות לשידור המקורי בשירות הסטרימינג פיקוק) מקבלת כל כך הרבה חום ואהבה. יש בה את הנוסטלגיה והחמימות הטבעית של ימים פשוטים יותר, בלי דמויות מורכבות ואלגוריות תרבותיות ופרטי פרטים חבויים שנדרשים לפודקאסטים ובלוגים צמודים כדי לעלות עליהם. יתרה מכך, כמו תופעות רטרו אחרות, נראה שהמפגש שלה עם דור חדש של צופים שלא ידע או הכיר את הנוסחה המקורית, מייצר תשובה לצורך של רבים ליהנות מטלוויזיה שלא גובה מחיר רגשי או אנליטי בתמורה לבידור שלה.

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

במרכז "פוקר פייס" עומדת צ'ארלי קייל (נטשה ליאון, "בובה רוסית", "כתום זה השחור החדש"), עובדת קזינו שניחנת ביכולת יוצאת דופן לזהות שקרים. כפי שניתן לנחש די בקלות, המתת הזו מהווה ברכה וגם קללה, שמובילה את קייל למקומות שבהם אנשים בדרך כלל משקרים: פשעים. הפרק הראשון שמתרחש בקזינו הוא המבוא להשתלשלות האירועים שמובילה את קייל לצאת אל הדרכים ולא להביט לאחור. מכאן והלאה, מדי פרק היא מגיעה לעיירה אחרת, כמו גיבורי המערבונים הקלאסיים. הזרה שמגיעה לפתור את המשבר שהמקומיים יצרו.

ריאן ג'ונסון ("מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי", סרטי "רצח כתוב היטב"), היוצר והבמאי של שני פרקיה הראשונים, הוא הכוח המניע שמאחורי הסדרה, והיא אכן נושאת עימה לא מעט מהסטייל שלו. בראש ובראשונה מדובר כמובן בחלק הוויזואלי וביכולת של ג'ונסון להפיח עומק קולנועי מרהיב בכל סצנה וסצנה. אף שהסדרה כולה מצולמת ונראית נהדר, קשה להתעלם מהפער של שני הפרקים ראשונים, עם השליטה של ג'ונסון בזוויות הצילום ובתנועה של המצלמה כדי לספר סיפור ללא מילים. מאפיין נוסף של ג'ונסון לאורך כל הקריירה שלו (כולל ב"לופר" ו"האחים בלום") הוא היכולת לספר סיפור כך שחלק מרכזי בעלילה מוסתר מהצופים עד למערכה השלישית. הדרך לגילוי עוברת בדיאלוגים שנונים שמייצרים את מאבקי המוחות בין הדמויות בדרך אל פריצת הדרך הגדולה.

זו גם הנוסחה שמאפיינת כל פרק של "פוקר פייס". הוא מתחיל עם היכרות של הרוצחים והנרצחים התורנים והשתלשלות האירוע, בעוד קייל לא נמצאת בתמונה. רק מאוחר יותר בפרק אנחנו מגלים שקייל הייתה כל העת באזור, וכעת מנסה לחבר את הפרטים שיובילו אותה אל פתרון הרצח. הרבה מאוד מהגישה הזאת בנוי כמובן על ליאון, שמספקת את הסחורה כמו תמיד. בכל הדמויות שלה יש מן שילוב מנצח של אותנטיות, שובבות ונגיעה קלה של ציניות. וכך צ'ארלי היא בעת ובעונה אחת הקלולס שנקלעת לאירוע, ובמקביל גם מי שיודעת יותר מכולם מי מבלשט ומי אומר אמת.

יעניין אתכן גם:

אלא שכאן גם טמונה הבעיה המרכזית של "פוקר פייס". הגימיק שלה, היכולת של קייל לזהות שקרנים, יכול היה להיות הרבה יותר מעניין לו היא באמת הייתה מתגלגלת מבלי להתכוון אל האמת הנסתרת, נסמכת על העובדה שאנשים לא חושדים בה כשהם משקרים, שכן היא אינה חוקרת ולא מגיעה משום רקע בלשי. הבעיה היא שזה ממש לא מה שקורה. מדי פרק, קייל לא רק מכניסה את עצמה בכוח אל חקירת המקרה, אלא גם מגלה יכולות הסקה, שחזור ואיתור ראיות שלא היו מביישים את שרלוק הולמס בעצמו - כולל טעימה של שבבי עץ וזיהוי דפוסים של התקפי לב. אם ב"רצח כתוב היטב" דמות הבלש הוותיק מצדיקה את היכולות המרשימות הללו, במקרה של קייל זה הופך מהר מאוד ל"נו באמת". וכך אין כמעט פרק שבו הדרך של קייל אל הפתרון לא מתחילה להיראות כמו פארודיה על סקובי דו.

מנגד, וזה באמת עניין די מדהים, הפושעים בסדרה מצליחים להיות בעת ובעונה אחת מתוחכמים מדי ומטומטמים להפליא. מחד, הפשעים שלהם מתוכננים במתודיות כמעט מצמררת עד להשמדה של אחרונת הראיות, ומנגד התנהגותם בפרהסיה והתגובות שלהם כל כך שקופות עד שנראה היה שגם אלמלא הייתה אישה עם יכולות חריגות בסביבתם, הם היו מוצאים דרך להצהיר על הפשע שביצעו בכוחות עצמם. דווקא על רקע היכולת של ג'ונסון להפיח חיים בחידות המורכבות ומלאות הפיתולים של אגאתה כריסטי, קצת מאכזב לגלות כמה חורים והנחות מקבלת הדמות הראשית שלו כאן, רק כדי שתוכל לפתור עוד מקרה ולהמשיך הלאה אל הבא בתור.

אך בסופו של דבר, זה גם סוד הקסם. חוסר היומרה המוחלט של "פוקר פייס" והנינוחות שהיא מעניקה לצופיה לגבי הסוף הטוב וניצחון הטובים, הן ההבטחה שלה למי שעייפו ומאסו במורכבויות. היא מהנה, משוחקת נפלא ומצולמת נהדר, מכילה שלל מרשים של הופעות אורח מפתיעות, ומסתמכת על הכריזמה המידבקת של הכוכבת שלה כדי להעביר שעה בנעימים. זה נחמד, חמים ולא מחייב. המילה האחרונה כאן היא המפתח: מכיוון שכל פרק ב"פוקר פייס" דומה לאחר עם אירוע, חקירה ופתרון, ניתן למצות את הסדרה כולה בפרק 5 או בעונה 2. כך או אחרת, אין כאן סיבה להחזיק מעמד רק כדי שנוכל לגלות איך כל זה ייגמר.