כל כך חיכיתי לסדרה הזו ובסוף אפילו לא הצלחתי לשרוד אותה עד סופה

בתחילת שנות הארבעים ארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם השנייה. מיליוני חיילים יצאו לשדה הקרב, ונשים מילאו את החלל שהותירו בעורף. באותה תקופה, למשל, הספורט המקצועני היה שייך לגברים בלבד, אך כשמאות שחקני בייסבול מקצועני התגייסו לצבא, נוצר צורך להציב אלטרנטיבה. אחת התשובות הייתה ליגת בייסבול לנשים, שקמה ב-1943 ושרדה כמה שנים אחרי המלחמה, אך בסופו של דבר הפסיקה את פעילותה ונשכחה מדפי ההיסטוריה.

כל זה השתנה לפני שלושים שנה הודות לסרט "ליגה משלהן", שהציג את סיפורה של הליגה הזו בעזרת כוכבות נפלאות כמו ג'ינה דיוויס ומדונה, והפך לשובר קופות. ביימה אותו פני מרשל, שקודם לכן כבר זכתה להצלחה מסחרית מרשימה עם "ביג", ובזכות הבלוקבסטר הנוסף הפכה לבמאית הראשונה בהיסטוריה החתומה על שני סרטים שחצו את רף מאה מיליון הדולר בארצות הברית.

נוסף להצלחה בזמן אמת, "ליגה משלהן" הפך לפולחן ונחשב אבן דרך בתולדות התרבות האמריקאית. יש לו הרבה מעריצים ומעריצות, כולל בחלונות הגבוהים. הילרי קלינטון, למשל, ציטטה מתוכו לא פעם. עידן ויניצקי, יקיר וואלה, הקדיש לו פרק בספרו על סרטי הספורט הגדולים בכל הזמנים, ומומלץ לעיין בו כדי ללמוד עוד על הרקע ההיסטורי שלו.

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

עם הזמן החלו לצוף יותר ויותר ביקורות לגבי הייצוג ההיסטורי בסרט. קצרה היריעה מלפרט את העוולות שיש בו, אבל הנה כמה: למרות שהוא לכאורה פרוגרסיבי ופמיניסטי, המסרים שלו בסופו של דבר שמרנים למדי, והוא מציג את הנשים כמי שפורצות דרך לרגע קט ואז צריכות לחזור להיות נשים מסורות ואימהות. למרות שהוא לכאורה עוסק בהעצמה נשית, התסריט שוב ושוב מפנה את מרכז הבמה לדמות של גבר - המאמן של הבנות, אותו גילם לא אחר מאשר טום הנקס, אחד הכוכבים האהובים באמריקה שנוכחותו האפילה על מי שבצידו. אותו תסריט גם התעלם לחלוטין מן הגזענות והאפליה נגד שחורים ושחורות באמריקה בכלל ובעולם הספורט בפרט, ואף שבמציאות רבות מן השחקניות היו לסביות, כל הגיבורות הן לבנות וסטרייטיות.

כל העיוותים הללו אופייניים לקולנוע ההוליוודי של אותה תקופה. כיום אנחנו חיים בזמנים קצת אחרים. "ליגה משלהן" היא סדרה חדשה שעלתה בסוף השבוע באמזון פריים וידאו, ומבקשת לתקן את העוולות שהיו בסרט משנות התשעים. לא מדובר בעיבוד מחודש וגם לא בהמשכון, אלא במעין הרחבה ושיפוץ שלו. בתחילה הכוונה הייתה ליצור קומדיה עם פרקים שאורכם פחות מחצי שעה, אך בסופו של דבר הפרויקט התפתח אחרת - סדרת דרמה ובה שמונה פרקים שכל אחד מהם נושק לשעה.

סיפור המסגרת נותר דומה: קורותיה של אחת הקבוצות בליגת הנשים שקמה בעקבות המלחמה. הנפח הטלוויזיוני מאפשר לעבות את הדמויות, להעמיק בסיפורי הרקע, להרחיב את המניפה ובעיקר לגוון את הייצוג. יש גברים בסרט, אבל הם נותרים רוב הזמן בשוליים, ובנוגע לנשים - בהיפוך מוחלט לעומת הסרט, כאן כמעט אין דמות אחת שהיא סטרייטית לבנה. בין קווי העלילה יש כמה סיפורי אהבה בין נשים, ורבות מן הדמויות שחורות או היספניות. כיאה להיותו של הבייסבול הספורט הכי יהודי באמריקה, גם לבנות דת משה יש ייצוג נאה. את הסדרה יצרו וויל גרהאם ("מוצרט בג'ונגל") ואבי ג'ייקובסון, שגם מככבת. הדמות בגילומה לא יהודייה (כנראה), אבל אל דאגה - לאחת הדמויות האחרות קוראים שירלי כהן.

ג'ייקובסון פרצה ב"ברוד סיטי", סדרה נפלאה שעוררה ציפייה לקראת כל פרויקט עתידי שלה. למרבה האכזבה, "ליגה משלהן" לא עומדת בציפיות, בלשון המעטה. עד כמה המצב חמור? בשלב זה לא הצלחתי אפילו לצלוח אותה מעבר לפרק החמישי שלה. עד כדי כך הצפייה מייגעת, משעממת ובעיקר מתסכלת.

צפיתי מחדש בגרסה הקולנועית לקראת עליית הסדרה, וגם היא לא התיישנה טוב, אבל בסרט יש לפחות הרבה רגש, מה שלחלוטין חסר כאן. יש בו גם תחושה של זמן ומקום, ואת זה ג'ייקובסון ושותפיה ושותפותיה ליצירה לא מצליחות לשחזר. במהלך הצפייה, קל לשכוח שזירת ההתרחשות היא אמריקה של שנות הארבעים. אין כמעט שום אלמנט שמצליח למקם אותנו בתוך ההוויה הזו, והדמויות מתנהלות כל הזמן כאילו יצאו מבית קפה בניו יורק של 2022.

כחובב בייסבול (מודה באשמה!), עלי לציין גם שלא נושבת מהסדרה שום אהבה למשחק הייחודי הזה, שהוא עולם משלו עם חוקים ספורטיביים ותרבותיים משלו. באופן כללי, אין בה שום חדוות עשייה, ואף לא קמצוץ מן האנרגיות, ההומור והאירוניה שהיו ב"ברוד סיטי".

אומרים שלא צריך לתקן את מה שלא היה מקולקל, אבל הסרט "ליגה משלהן" כן היה פגום, אז היה צריך לתקן אותו. הפרויקט הזה לא מיותר. מדובר ברעיון טוב, אבל הביצוע שלו כושל. דווקא בגלל הדגש על עיבוי והרחבה של המקור, אין פה בשר. שמרוב אקספוזיציות וסיפורי רקע, הכל פה הולך סחור סחור ומסתובב מסביב ולא מוביל לדרמה ולקונפליקטים. במקום רגעים שיבנו את המתח לקראת רגעי השיא, אנחנו מקבלים עוד ועוד סצינות אווירה, והסדרה הזו פשוט לא הולכת לשום מקום. לא פלא שהיא לא ממש צברה תהודה, למרות שיש דור שלם שגדל על הלהיט הקולנועי ודור חדש שמחכה לתיקון. לפחות במקרה הזה, יכול להיות שנצטרך לחכות בשבילו שלושים שנה נוספות.