הם ילדי בית העץ. כשהם היו ילדים, האחים רן (55) ויאיא (45) כהן אהרונוב חלמו על בית עץ. כזה עם סולם מקרשים, חלון ותריסים ודלת. בית שיהיה רק שלהם ושל החברים שלהם, מקום בטוח שבו הכול יכול לקרות. החלום הזה הוא ניצנו של פרויקט "ילדי בית העץ שנולד ב-2015 וכולל אלבומים, סדרת טלוויזיה ב"כאן חינוכית", הצגת ילדים, מחזה וסדרת ספרים, כולם זוכי פרסים. אבל, הוא גם סיפור על שני אחים, דומים ושונים, שיוצרים, כותבים וחולמים, יחד.
קראו עוד:
מצד אחד, בסיפור של האחים כהן אהרונוב יש לא מעט ניגודים. כילד, למשל, רן התמודד עם קשיי למידה ו"לא הסתדר עם המערכת", אבל בגיל 23 הוא הקים גן ילדים. בהמשך הוא למד לתואר שני בחינוך, הקים בית ספר קהילתי-חברתי, וכתב עד כה עשרה ספרי ילדים, חלקם נבחרו לרשימת "ספרי מצעד הספרים" של משרד החינוך. יאיא, ממקימי להקת "הדג נחש" שבה הוא חבר מגיל 18, חוזר מסיבובי הופעות מול קהלים של עשרות אלפים - לאולפן הביתי, להקליט שירים אישיים לילדים.
ומצד שני, אולי דווקא החיבור בין העולמות, והיצירה המגוונת שנובעת ממנו, מצליחים לבטא את אותה כנות מורכבת שכל כך מדברת לילדים שלנו? כך או אחרת, זה עובד.
8 צפייה בגלריה
עולמות שונים שיוצרים הרמוניה. רן ויאיא כהן אהרונוב
(צילום: יובל כהן אהרונוב)
"גדלנו בירושלים, הייתי ילד די רגיל אבל לא הייתי כל כך טוב בלימודים. לא הצלחתי בבית הספר, לא ראו אותי, לא הצלחתי להביא את היכולות שלי לידי ביטוי. עניינו אותי בעיקר מוזיקה ובנות", מספר רן, כיום אבא לשלושה ילדים, הצעיר שבהם אובחן עם אוטיזם. "לחברים שלי היו כלבים וחתולים, למשל, ולי היה חמור. הכול היה קצת אחרת". בזמן הזה בערך, כשיאיא היה בן ארבע, הוא גילה את עולם המוזיקה. "מישהו אמר לאימא שלי שיש לי כישרון מוזיקלי", מספר יאיא, שגם הוא אב לשניים, "ובגדולתה היא אמרה לי - 'תנגן 20 דקות בכל יום למשך כמה חודשים, ואם לא תרצה בזה, תפסיק ולא אדבר על זה יותר'. האמת שאני רציתי בכלל לצאת ולשחק עם חברים בחוץ, אבל די מהר התמסרתי לזה לגמרי".
אחרי הגיוס לצבא, שם שירת בנח"ל, רן שהה תקופה בקיבוץ אור הנר שבנגב. "לא עניין אותי לעבוד במפעלים או על הטרקטור, ושאלו אם אני רוצה לעבוד עם ילדים. לא הבנתי איך זה קשור אליי", הוא מספר, "אבל ניסיתי, וגיליתי שמשהו שם קורה לי. הרגשתי משמעותי, שאני יודע לדבר איתם, שאני יוצר איתם קשרים חזקים, שאני מצליח להשפיע עליהם, שאני יכול לראות אותם בדרך שבה לא ראו אותי. רציתי לתת להם להרגיש חופש, נתתי להם לטפס על עצים, ללכת יחפים, וגילינו יחד את החוזקות של כל אחד ואחת. לא ידעתי שזו תהיה קריירה לכל החיים, אבל זה תפס אותי כבר אז".
רן השתחרר מהצבא ונסע לטיול במזרח, אז יאיא הוציא את גיטרת הבס ששוכנה זמנית מתחת למיטתו של רן, והנה לנו תחילתה של קריירה מופלאה. כשיאיא היה בן 14.5, הוא נחשף לדבר מה ששינה את הכול. "הלכתי לחבר והוא הראה לי ערוץ חדש שנפתח, MTV, והשיר הראשון שנוגן בו היה של נירוונה. אמרתי - 'כזה אני רוצה'. רציתי להקים להקה שתנגן בכל העולם ותיתן לאחרים את ההרגשה ואת המשמעות שאני מקבל ממוזיקה. הקמתי להקות והרכבים, כמעט התייאשתי. הייתי רוקר כזה שכל הזמן מחפש להקות רוק, והגעתי לחנות תקליטים. המוכר הכיר לי דיסק של מוזיקת היפ הופ, ושוב אמרתי - כזה אני רוצה. רציתי להקים להקה שתנגן מוזיקה שחורה, בעברית. אמרתי לו שאני מחפש קלידן, והוא אמר לי שהוא מנגן על קלידים. נפגשנו, ניגנו יחד, ואמרתי, שוב פעם, כזה אני רוצה. איתו אני אקים להקה. אחרי כמה ימים הוא סיפר לי על מישהו שנכנס אליו לחנות, שיש לו להקה שהוא קורא לה 'הדג נחש' ושהוא יכול להתאים לנו. הוא הביא אותו לחזרה, היה לנו קליק מיידי, וככה הפכנו ללהקה, שאנן סטריט, דודוש קלמס, משה אסרף ואני".
אחרי הצבא, כשיאיא ליווה בנגינה אמנים אחרים, הציעו לו לצאת לסיבוב הופעות עולמי בן שנה וחצי עם אחינועם ניני. אחרי התלבטויות קשות, הוא החליט להישאר בארץ ולהמשיך בעשייה עם הלהקה.
"גם אני רציתי חו"ל", רן אומר, "רצינו לפתח את תחום חינוך הגיל הרך באוכלוסיות מוחלשות בעולם. המקום הראשון שהגענו אליו היה מחנה פליטים ביוון. ראיתי ילדה בת שנה וחצי מסתובבת שם לבד, וידעתי ששם אנחנו צריכים להיות. התחלנו להכשיר את האימהות במחנה להיות מטפלות וגננות, במשך שנה וחצי נסענו וחזרנו וליווינו אותן, ובאמת הוקם שם גן ילדים. משם טסנו להאיטי, אחרי רעידת האדמה הגדולה. היינו גם באתיופיה ובמולדובה כשהמלחמה רק פרצה. נתנו לנו אפשרות לטוס באותו יום או למחרת, ולמחרת באמת הייתי שם. המראה הזה, של כל האנשים שעומדים במעבר הגבול, ילדים ומבוגרים עם בתים ומכוניות ועבודות, הפכו ברגע לפליטים. עם תיקים, בלי בעלים, תחת מטחי טילים. זה היה מאוד קשה והזכיר לי כמובן את הסיפור השואתי שלנו. חיפשנו מקום, מרחב שבו נוכל לעבוד עם ילדים. נסענו לקישינב, נכנסתי לחנות צעצועים וקניתי מלא ציוד ואחרי כמה שעות סידרנו את המקום. לא ידענו אם הילדים יגיעו, אבל לאט-לאט הם התחילו להגיע. מאז הקמנו שבעה מרכזים בארץ שאליהם מגיעים כ-20 אלף פליטים. מבחינתי, זו אחת המשימות החשובות ביותר של חיי".
"הדג נחש" כבר הייתה להקה מצליחה בכל קנה מידה, כשיאיא התחיל לכתוב שירים אישיים ולפתח קריירת סולו. "פתאום חזרתי להתחלה, לנקודת הפתיחה. אחרי הופעות ענק, חזרתי להופיע במקומות קטנים עם קהל קטן. אבל אז הבנתי שזה לא משנה, זה אותו דבר. המהות היא אותה מהות, והתחלתי ליהנות מזה, מהקרבה ומהאינטימיות של ההופעות הקטנות.
"התחלתי לעבוד עם אמנים אחרים ככותב ומפיק, והעשייה עם הלהקה נמשכה. יום אחד הסופר דוד גרוסמן יצר איתנו קשר ואמר שהוא כתב שיר ושהוא רוצה שנעבוד עליו. הרעיון של השיר היה בעצם אסופה של סטיקרים שמודבקים על מכוניות, שהוא כתב יחד, כך נולד השיר 'זמן להתעורר' שאומרים עליו שהפך ל'המנון של המדינה', שיר המחאה החברתית שהתרחשה בהמשך".
(הקליפ החדש, לקראת עונה 6 של ילדי בית העץ. מילים: רן ויאיא, כהן אהרונוב לחן: יאיא כהן אהרונוב עיבוד והפקה מוסיקלית: יאיא כהן אהרונוב)
שני האחים היו קשורים מאוד לאימם, חנה כהן אהרונוב (הנקה), שנפטרה לפני כשנתיים. "הסיפור של אימא תפס מקום משמעותי בחיים שלנו, וגם ביצירה שלנו. כילדה בשואה, משפחה הולנדית החביאה אותה בביתה במשך שלוש שנים. בין אימא שלנו לבין הילדה שהיא גרה איתה בבית, ששמה הוא פיט, נוצר קשר עמוק וחזק, שנמשך עד ליום מותה. כתבתי על זה סיפור, שהפך להצגת ילדים. בימים אלה אנחנו גם עובדים על סרט קולנוע. זו יצירה מאוד מיוחדת ומרגשת עבורנו".
בשנת 2013, פרסם כהן אהרונוב בספרו החמישי את סיפורה של אימו,"הַנֶקֶה ופיט: סיפור של חברות אמיצה". ספר הילדים מתאר את חברותן המיוחדת של הנקה, ילדה יהודייה הולנדית, ופיט, בת המשפחה הנוצרית שבביתה הוחבאה הנקה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הספר עובד למחזה על ידי ליאור גרטי, בוים על ידי נועם שמואל בתיאטרון המדיטק בחולון וזכה בפרס הצגת השנה לילדים ובפרס השחקנית הראשית (נועה הר ציון) לשנת 2016.
ואתם? איזה הורים אתם? "אני מנסה להשריש בילדים שלי את הרעיון של הגשמה עצמית, ללכת עם מה שמאמינים בו, שהם יכולים הכול. לא תמיד זה הולך, אבל זו הגישה. יש משהו במודלינג שאתה מייצר, שמחלחל", יאיא אומר, "בשנתיים האחרונות, אולי גם אחרי הקורונה, אנחנו מנסים לתת מקום לקושי, לדבר עליו. זו הלמידה שלי כרגע, לדבר על הקושי - זה בסדר להרגיש עצבות, זה בסדר להיפגע". ורן ממשיך: "אני מסכים עם הכול גם לגביי, ואגיד שזה לא תמיד קל. אנחנו מתמודדים עם דברים מורכבים שקשורים לילדים שלנו. האמון בהם הוא חוט שני, שחוזר גם בפרויקט, אבל אני כאבא מרגיש שהוא מאוד חשוב. להאמין בהם, ביכולות שלהם, גם כשקשה. אנחנו עושים את המקסימום שלנו בדרך שאנחנו חושבים שהיא נכונה. ההצלחה שלי כהורה, ושל בת זוגתי, היא לראות שבדברים המשמעותיים ביותר, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, שם הם טובים, ושטוב להם".
ילדי בית העץ, נגיד, היא סדרה קומית לילדים שבכל פרק משלבת בין העלילות אומנים אורחים המתארחים בשיר שקשור לעלילת אותו פרק. הסדרה מספרת על חבורת ילדים שנפגשת מדי יום בבית העץ שנמצא בחורשה הקרובה לביתם, ומשם יוצאת להרפתקאות שונות ומשונות הקשורות לבעיות היום יום של בני הנוער. איך כל זה נוצר? אי-שם ברכב, בנסיעה לפסטיבל הסרטים בחיפה.
"יאיא אמר לי - ' אני כל הזמן משמיע שירים לילדה שלי, אבל אני לא מרגיש שיש מוזיקה מתאימה, עכשווית, לילדים. אולי נעשה משהו כזה?', הוא לא ידע שחיכיתי איזה עשר שנים שהוא יציע לי משהו כזה. אז התחלתי לכתוב שירים, ויאיא הלחין אותם. לא ידענו בדיוק מה ייצא מזה. היום, בראייה לאחור, אפשר לומר שהמון חלומות התגשמו - פרס אקו"ם על הלחנים, אלבום זהב, פלטינה, פרסי אקדמיה ועוד. אבל הדרך לא הייתה קלה".
"הכנו דיסק של סקיצות ורשימת חלומות, כל מה שאנחנו רוצים שיקרה עם הפרויקט. שלחנו לחברות הקלטות, וחיכינו, וחיכינו", יאיא מספר, "אמרו לנו שילדים אוהבים דברים שטחיים ו'אינסטנט', זה לא מתאים, שמדובר בפרויקט שאפתני מדי. שאלנו את עצמנו, אולי הם צודקים? אבל כל מי שסיפרתי לו על המיזם מסביבי, אמר - כן, אנחנו צריכים בדיוק כזה. זה חיזק אותי. אומרים שכל אחד צריך אדם שיאמין בו, וזה ממש היה ככה. פתחו לנו את הדלת, והתחלנו לעבוד על אלבום 'ילדי בית העץ'.
"אחרי הדיסק יצא ספר הילדים, ואז כבר נבנה לה חבורת ילדים אקטיביסטים", רן ממשיך, "יום אחד קיבלנו טלפון מהטלוויזיה החינוכית, הזמינו אותנו לפגישה. חיכו לנו 10 מנהלים, הרגשנו חשובים. הם הציעו לנו לעשות סדרה שמבוססת על הדיסק. בכל פרק עלילה, ובסופו שיר. ביקשו עוד 19 שירים, לא פחות, שיהיו מוכנים תוך חמישה חודשים. התלבטנו, כן או לא, מצד אחד - זה חלום, מצד שני, איך נעשה את זה בזמן כל כך קצר? אחרי המון ויכוחים ומחשבות, החלטנו שאנחנו הולכים על זה. התחלנו לעבוד עם הבמאית שירלי דשא, שכתבה את הפרקים עם רועי שגב. אחרי כמה חודשים הלכנו על השטיח באדום בטקס פרסי האקדמיה, ישבנו רגועים בסוף האולם, לא הייתה בנו שום ציפייה לפרס. פתאום הכריזו על המועמדים, ומדי הכריזו עלינו כזוכים. צרחנו משמחה".
ספרו על העבודה המשותפת ביניכם. "המפגש עם יאיא עזר לי מאוד להתחבר למוזיקה, ליצירה שאני אוהב. אנחנו שונים, יאיא הרבה יותר מסודר ומדויק ממני, אני רואה את התמונה הרחבה, אני לא איש של הפרטים הקטנים. כל אחד הוא קצת אחר, ומביא משהו אחר, ונוצרת הרמוניה. לפעמים אנחנו נוסעים לצימר כדי לכתוב".
מה עוד הבנתם על ילדים? "ילדים הם הרבה יותר טובים ממה שאנחנו חושבים מהם. הם גם רגישים מאוד. בני הנוער רוצים משמעות, שזה אומר להשפיע על העולם. הם הרבה יותר אקטיביסטים ממה שאנחנו היינו. לילדים הצעירים יש יכולות מטורפות שלנו לא היו - טכנולוגיה, חשיפה למידע, יכולות למידה. הם גם חכמים מכפי שאנחנו מתייחסים אליהם. הם יודעים להיות בוגרים, עצמאים, חברים. יש לנו אמון בהם, ביכולות שלהם לשמוע דברים, בין אם שירים ומוזיקה ובין אם דברים קשים יותר, אנחנו מאמינים שהם יכולים. דבר אחד משמעותי שהבנו הוא שילדים יכולים לחולל שינויים, יש להם הרבה מאוד כוח. כן, אנחנו באמת מאמינים שילדים יכולים לשנות את העולם".