עכשיו אתם חוזרים בחזרה

לפני כמעט 20 שנה, שאלתי את חברי החלונות הגבוהים, אם יש עוד סיכוי לאיחוד של ההרכב המיתולוגי. "אני לא מתגעגע לחלונות הגבוהים", פסל אריק איינשטיין את הרעיון. "אני אוהב את מה שעשינו אז, אבל אני לא בראש של איחוד וקטעים כאלה בכלל. זה כל כך אבסורד אפילו לדבר על זה. התקליט שאני עושה עכשיו זה כל מה שמעניין אותי". גם שמוליק קראוס דחה את האפשרות. "היו לי מחשבות על איחוד לפני 15 שנה, אבל אז איינשטיין לא רצה. היום זה לא מעשי. אני רוצה שיזכרו אותנו כמו שהיינו, צעירים". הצלע השלישית בהרכב, ג'וזי כץ תבדל"א, הייתה אז היחידה שנשמעה נלהבת, כולל הקלטה של חומרים חדשים. "אם האיחוד היה מתרחש, שמוליק בטח היה מבקש הרבה כסף", אמרה לי אז.

שלוש התגובות השונות האלה מספרות במידה רבה את כל סיפור האיחודים במוזיקה הישראלית - הפיתוי הכלכלי, המניע הרגשי, הגעגועים של האמנים והקהל - וגם החשש הגדול של המוזיקאים לגעת במיתוס מהעבר.

מבין להקות העל במוזיקה הישראלית, החלונות הגבוהים נותרו לבסוף ברשימה מצומצמת של אלו שלא התאחדו לבסוף, לצד בנזין ונושאי המגבעת. להקות רבות אחרות הכריעו שכן לעשות זאת, ובחודשים האחרונים נרשם בישראל גל יוצא דופן של איחודים של להקות והרכבים, ששבים לפעילות כזאת או אחרת. בין אלה אפשר לציין את אתניקס שהתאחדה עם תמיר קליסקי, סאבלימינל והצל שחזרו לשתף פעולה, שבק ס', ברוש, מנגו, הדורבנים, איזבו, טרי פויזן, הבנות נחמה, נוער שוליים, השוונג של הפיתה, פונץ', פוליאנה פרנק, שוקולד מנטה מסטיק והג'ינג'יות. בנוסף, לוואלה! תרבות נודע שבקרוב גם להקת פורטרט, שפעלה לאורך השנים על אש קטנה ובאופן חלקי, תתקמבק להופעה במלאת 30 שנה לאלבום הבכורה שלהם, "הכל מבינה".

לא כל האיחודים האלה זהים בהיקף ובצורה. חלקם כוללים יצירה חדשה, כמו במקרה של שבק ס', בעוד אחרים רק חוזרים לבצע את השירים הישנים, כמו במקרה של הדורבנים. בחלקם הוחלפה צלע מרכזית, כמו במקרה של נוער שוליים, בעוד אצל אחרים, כמו אתניקס, מדובר בחזרה להרכב המקורי. חלק מהלהקות התאחדו רק לכמה שירים בהופעה של אחרים, כמו הבנות נחמה או מנגו, בעוד אחרות מתכננות לשוב לפעילות מלאה. בכתבה הזאת, השלישית, בסדרת כתבות מיוחדת בוואלה! תרבות שעוסקת בתופעה, נשוחח עם דמויות מרכזיות בתעשיית המוזיקה - עיתונאים ובעלי מועדונים, מפיקים, מנהלים אמנותיים ועוד - ונשאל אותן: מדוע התופעה הזאת מתרחשת דווקא עכשיו, ומה היא אומרת על מצבה של התעשייה כולה?

לכתבות הקודמות בסדרה:

אחדות עכשיו: הסיפורים מאחורי האיחודים המפתיעים במוזיקה הישראלית

שאול מזרחי, הבעלים של מועדון הבארבי בתל אביב, סבור כי אנחנו נמצאים בטקס לא רשמי של פרידה מהדור הישן. "אני חושב שאנחנו בתקופה של תהליך פינוי-בינוי, שבה אנחנו מתחילים להחליף את כל הדור הישן בדור חדש", הוא אומר על גל האיחודים הגדול. "נוצר מצב שבו מהר מהר, לפני שהדור הישן הזה יילך לאיבוד, אנשים עושים איחודים, קאמבקים או ריענון".

אבל זו לא רק הפרידה מהישן, אלא גם מבוכה כלפי ההווה: הסבר נוסף שעולה לאוויר הוא מיאוס של מאזינים רבים מהמוזיקה העכשווית. "ז'אנר הפופ הישראלי הפך להיות חזות הכל, הוא נהיה מפלצת", אומר המפיק המוזיקלי ויועץ התוכן נוי אלוש, "ובאיזשהו שלב באו חבר'ה בני 20 פלוס או 30 פלוס ואומרים: נונו זה נחמד, נועה קירל זה נחמד, אנה זק זה נחמד. אבל חלאס, הכול כבר מתחיל להישמע אותו דבר, הכול מתחיל להישמע עשוי מדי, וכשאתה לא מוצא מה שאתה רוצה בהווה - אתה חוזר אחורה. והדורבנים שעושים דיסקו ורוק - אין כמעט דברים כאלה היום. פתאום אנשים רוצים משהו עם קצת יותר משמעות, שמזכיר להם אלבומים שהיו פעם, געגוע למשהו שהיה פחות מכני וקר".

מזרחי מסכים עם העמדה הזאת, ומבטא אותה בעצמו בחריפות. "בחמש-שש השנים האחרונות כמעט ולא יצא שום דבר חדש ומגניב", הוא גורס. "אנחנו היום ניזונים מדור צעיר, שמביא לנו היום שירים שהם לא שירים אלא מוצר, פאסט פוד, שבאים והולכים, יש יותר מה שנקרא 'הפקות ג'ורדי' - ופחות שירים. 'פנתרה' ומרגי וסטטיק ובן אל ועומר אדם ואגם בוחבוט זה לא שירים. זה לא בית-פזמון שכולנו רגילים ומכירים. אם חשבו שיביאו את הדברים המגניבים, שעובדים אולי בחתונות, כגימיק, ושיסגרו את הפה לכולנו - אז טעו. צעירים מחפשים את השירים. הדור הנוכחי במוזיקה לא מספק לצעירים שירים, וזה הוביל לגל הנוסטלגי - כשהצעירים גילו למשל את מוניקה סקס ואיפה הילד ונוהרים ליוני בלוך ולשייגעצ. כי פעם היו פה שירים. יכול להיות שפעם היה יותר טוב. היוצא דופן הוא שבניה ברבי הוציא לא מזמן את 'קרן שמש'. שיר, אחי, סופסוף שיר. תראה מה נהיה ממנו".

עידו ("זיגו") מהדורבנים, שסגרו שלוש הופעות מלאות בהאנגר 11 בתוך יומיים, סבור כך גם הוא. "כמה שמוזיקה פופית מהתקופה הזאת היא כיפית - הקהל מתגעגע לשירים, למלודיות ולדברים יותר עגולים", הוא אומר.

שלושת הסולד-אאוטים הפתיעו אתכם?

"היתה אופטימיות אבל לא ציפינו שהכל יימכר בתוך 24 שעות. אנחנו מקבלים פניות כל כך הרבה שנים, מבינים שהשטח חיכה לזה, אבל לא ידענו עד כמה הדור החדש, שהם צעירים, אוהבים את הדורבנים. רוב הכוח בכלל בא מהדור החדש".

מעל לכל ההסברים מרחפת מילת הקסם "נוסטלגיה", ועל כך מסכימים כולם - מה שרלוונטי גם לקאמבקים מסוגים נוספים, גלי אהדה לאמני סולו שמנסים לחזור והופעות שחוזרות לאלבומי מופת מהעבר.

"אנחנו פשוט מדינה של נוסטלגיה, וזה מתבטא לא רק בקאמבק של הרכבים אלא גם בחגיגות 25-30 שנה לאלבומים", אומר מזרחי. "אביב גפן הוא דוגמא קלאסית לבנאדם שכל הזמן חוגג כך וכך שנים למשהו שעשה. אסף אמדורסקי חוגג 20 ל'מנועים שקטים'. דן תורן עם 20 שנה ל'עוד סיבוב'. נוצר מצב שיש דור שלם של אמנים שמבקש להמציא את עצמו מחדש והוא פחות רלוונטי בקרב הקהל הצעיר".

"יש מעגל חוזר של מגמת נוסטלגיה במוזיקה הישראלית, זה קורה גם במקרה של רוני דואני שאני עובד איתה", אומר גם אלוש. "את הצלחת הקאמבקים של הדורבנים, יוני בלוך ורוני דואני אני מייחס גם להצלחה של עמודי הפייסבוק והאינסטגרם והמסיבות של 'הפשוטע', שפונים בדיוק לכאלה שהיו ילדים ונוער וגדלו עליהם ועכשיו הם בני 20 ומשהו, וחוץ מאשר הדברים החדשים שקורים הם כבר בשלב שבו הנוסטלגיה מתחילה להיות מגניבה. זה תמיד יתחיל מאיזה קטע היפסטרי או קטע של 'איזה מגניב לעשות מסיבות עם מוזיקה של שרית חדד של פעם'. יש גם קטעים של נוסטלגיה בטיקטוק, באינסטגרם ובממים שמכתיבים להם את זה. וילדים או בני נוער שגדלו על סאבלימינל והצל הם עכשיו בני 20 ומשהו או 30 ומשהו - זה בדיוק הגיל שבו מתגעגעים לדברים האלה שגדלת עליהם. עוד סימן לגל הנוסטלגי הוא הדי ג'יי אסף לויבל שמתקלט עם קסטות ומכונה 'מלך הקסטות', שמנגן אבנר גדסי וזמרים מפעם. זה נהיה נוסטלגי ומגניב, וזה גם קשור לזה שהפופ השתלט על הכל ולא היה מזרחי בשנים האחרונות".

"חלק מהלהקות והאמנים המתקמבקים, כמו רוני וסאבלימינל, לא פתחו במות בשיאם. ואם בשיא שלכם לא פתחתם קופות - למה דווקא עכשיו?", מוסיף אלוש. "כי עכשיו יש את הטיקט הנוסטלגי, תרתי משמע. כשאתה משלם על הכרטיס אתה משלם על הילדות שלך, ושווה לך להוציא את הכסף הזה".

"מתוך הג'ונגל שבו חיים הקהל, האמנים, המפיקים, המוזיקאים, הנגנים ואנשי השיווק, יש כמיהה שהיא לפעמים נסתרת ולפעמים גלויה לחפש את המוכר. מוכר זה הגנה. מוכר זה בית", אומר המפיק והמנהל האמנותי חיים שמש. "יש כל כך הרבה אפשרויות, עשרות אלפי שירים חדשים יוצאים בכל שנה. חלק לא מצליחים לצוף ומפנים מקום למוכר, שמעורר אצל כל אחד מאיתנו בצורה שונה הנעה לפעולה. כששבק ס' מכריזים על איחוד - אז אותם עשרות אלפי האנשים שאהבו אותם והתחברו אליהם בשנות התשעים והאלפיים המוקדמות - זה מעורר אצלם תחושת מוכרות, תחושת הגנה. הם יכולים ללכת להופעה ולשיר את כל השירים".

"אחת הסיבות שגל האיחודים קורה דווקא עכשיו הוא שאנחנו נכנסים לאיזורים של מספרים עגולים, שמציינים ימי הולדת", אומר שמש, ואמנם, בעוד אלוש מצביע על נוסטלגיה לראשית שנות ה-2000, ממבט ברשימת מהלהקות המתאחדות עולה כי גם הנוסטלגיה לראשית שנות ה-90 - תקופת הפריחה של הרוק הישראלי, שמציינים לה כעת 30 שנה - נוכחת אף היא במינונים גבוהים.

מה היה ברוק בתחילת שנות התשעים שמעורר געגוע עז כל כך בקרב קהל גדול?

"היה בתקופה ההיא משהו מאוד מאוד אותנטי. זה לא היה תכנית הפקה של מפיק או חברה כזאת או אחרת שהנחיתה אמנים מלמעלה. זה צמח מלמטה ביחד עם הקהל, ויש לזה גם משקל. כל ההופעות ברוקסן ובלוגוס היו סצינה מאוד חזקה של רעב, מתיחת גבולות ושבירת מוסכמות".

ברקע הדברים נוכח מאוד גם הקושי להתפרנס בענף התרבות, בפרט במצבו הנוכחי. "הסיטואציה העכשוויות של עולם המוזיקה היא שאמנים מאוד-מאוד מתקשים להרוויח כסף, כי אין להם מוצרים פיזיים למכור", אומר בועז כהן, שדרן רדיו אקו 99 וחבר להקת פונץ', שהתאחדה לאחרונה בעצמה. "התקליטים זה נישה, הדיסקים לא נמכרים יותר, והדרך היחידה של אמנים להרוויח היא הופעות. אמן פעיל שמופיע כל הזמן, כמו ברי סחרוף - אין לו בעיה. אבל כדי לעשות הרבה כסף ומפני שהקהל הישראלי בסך הכל שמרן, אנשים מחפשים את הדברים המוכרים. הם אוהבים להגיע להופעה ולהכיר את כל השירים. הופעות איחוד הן כמו אוספי הלהיטים שהיו לך פעם. איחוד הרי לא מביא בדרך כלל אלבום חדש".

המציאות הזאת רק התעצמה בעקבות התפרצות הקורונה, אומרים מספר אנשי תעשייה, גם ביחס להתגברות הנוסטלגיה, וגם בכל הנוגע לקושי להתפרנס. במציאות הזאת, הבחירה באיחודים היא לרוב מנייה בטוחה.

"במשך תקופת הקורונה הארוכה העסק היה די תקוע", אומר כהן, "וסוציולוגית, חברה שנמצאת בתחושה של מצוקה, הישרדות, בלבול ואדמה רועדת מבחינה כלכלית ופוליטית - מיד הולכת אל העבר, אל התחושה שפעם היה יותר טוב ויותר בטוח. יש לרבים בקהל הענק שפונה לאיחודים תחושה שהרוק שהיה פעם היה יותר טוב. וכמעט כל איחוד שיהיה עכשיו הוא סולד אאוט. גם ההופעות הראשונות מאז דצמבר 2012 של הלהקה שלי, פונץ', באוזןבר, התפוצצו בסולד אאוט והדרישה הגדולה גרמה לנו לצאת לסיבוב ארצי. וזה לא קורה רק בתחום האיחודים במוזיקה אלא גם בתחום ההרצאות. ההרצאות הכי מבוקשות עכשיו שמשלמים עליהן הכי הרבה כסף ופונים אליהן הכי הרבה אנשים הן הרצאות על הביטלס, על אריק איינשטיין ואפילו על לד זפלין. וזה בגלל שאנחנו בתקופה מאוד מעורערת, תקופה של מצוקה".

"במשך שנתיים השוק היה מת, וזה גרם להרבה הפסדים", אומר גם אלוש, "הרבה מהאמנים הוותיקים יותר ניזוקו יותר מאמנים עכשוויים, שלהם עוד היו קמפיינים ופסטיגל און-ליין ותמלוגים מספוטיפיי. על רקע הקושי הכלכלי הזה - פתאום יריבויות ישנות נשכחות ורוצים לעשות סולחה. המגפה הזאת באה ואמרה לך: החיים שלנו מאוד שבירים, יכול להיות שיבוא יום והכל ייגמר, אז בשביל מה לי לריב עם הבנאדם הזה? ולמה שלא אמשיך לעשות את מה שאני רוצה? זו עוד השפעה של הקורונה. והשנתיים האלה של הקורונה הרגישו כמו איזה חמש שנים, וזה זירז חלק מהתהליכים של הגל הנוסטלגי".

הדברים מקבלים חיזוק גם מהאגף הכלכלי של התעשייה. "אחרי הקורונה אנחנו רואים בכלל במשק התעוררות אדירה וצמא של הקהל 'לחיות'. לאחר תקופה של כשנתיים בה לא יכולנו ליהנות ממופעים אנו עדים לפריחה בתחום", אומר אסף מור, סמנכ"ל השיווק והסחר של קבוצת זאפה. "הצורך והביקוש להופעות במוזיקה הוא אדיר. הקהל מתרפק על נוסטלגיה. פסטיבלים שונים כמו 'סאונד סיסטם' נותנים מקום להומאג'ים ולנוסטלגיה הזו. ואחרי שלהקה אחת מתאחדת, ורואים שזה עובד טוב - זה עושה חשק להרכבים נוספים להתאחד".

התרבות הופעות האיחוד נוצרה גם על רקע התחרות הגוברת בין מועדונים, מפיקים ואמנים, אומר מזרחי. "יש יותר ויותר שחקנים בשוק, יותר ויותר תחרות, וכולם מנסים כרגע להיות מיוחדים ולהמציא את עצמם מחדש כדי לייצר איזו אינרציה כלכלית. יש יותר שחקנים, זה מתחרה בזה, וההוא מתחרה בהוא, וזה מוביל לזה שהמחירים עולים ולקניית הפקות בהמון כסף", הוא מסביר.

"תקשיב לי טוב", ממשיך מזרחי, "אף אחד מהאיחודים שנפתחו בלייב פארק או בהאנגרים לא נפתחו בלי שהציעו ללהקות המון כסף ושלמונים למפרע. וכך, לשבק ס' הציעו סכום כסף לא מבוטל כדי להתאחד בלייב פארק, ליוני בלוך הציעו סכום לא מבוטל לעשות את קיסריה. תגיד לי, מה קורה כאן? אנשים מנסים לשנע את הגלגל של עצמם מתוך מגמה לגלגל כסף. פה קבור הכסף. אבל העניין הוא לא אם אני עושה איחוד חד פעמי של שבק ס' אלא אם יש לזה המשכיות או לא".

ולצד השיקול הכלכלי, ישנם מקרים שבהם האיחוד מהווה גם חוויה מתקנת לעבר. כך, למשל, אף שמקורבים לאתניקס טוענים כי האיחוד בין זאב נחמה לתמיר קליסקי נבע ממניע כלכלי, גורמים אחרים המעורים בנושא מדגישים כי לשניים חשוב מאוד תהליך הריפוי ביניהם, אחרי שנים של כעסים, דם ורע והליכים משפטיים.

גם באשר לאיחוד שבק ס', אמר מנהלה לשעבר של הלהקה, חיים שמש, כי זוהי חוויה מתקנת. "אחרי הפקה של אלבום שהוא בעיניי הכי טוב שלהם ואחד מהחשובים במוזיקה הישראלית, 'כנען 2000', הייתה לי תכנית שהובלתי כמנהל לפתוח קופה בסינרמה. האמנתי בלהקה, חשבתי שהם הדבר הכי אדג'י בסביבה ושאי אפשר שלא להזדהות עם האדג'יות הזאת, וטעיתי בענק. לא הצלחנו למכור כרטיסים", הוא מספר. "ברור שההופעה הזאת היתה טעות קולוסלית, אני לא יכול לשים את האצבע ולהגיד לך למה. אני פותח ציר של זמן מאז ועד האיחוד האחרון והמצליח בלייב פארק - וזה מחמם את לבי. מבחינתי הם עשו את התיקון למה שאני כביכול קלקלתי בזמנו".

לקינוח, איזו להקה או הרכב ישראליים שעוד לא התאחדו וחבריהם בחיים הייתם רוצים שיתאחדו?

"הלוואי שדודה תתאחד", אומר דודי לוי מנוער שוליים. "אני מאוד מאוד אוהב את האלבום שלהם, חושב שהוא אדיר ויש בו קטעי גיטרות יוצאי דופן. עשייה מוזיקלית מבריקה. זה לא כל כך עבר את הקהל לצערי". אסף מור מקבוצת זאפה ועידו (זיגו) אופק מהדורבנים מסכימים. "זה היה יכול להיות מגניב. היה כיף לראות את החבר'ה האלה, עם כל העושר הזה", אומר אופק.

ויש עוד הצעות. נמרוד רשף משבק ס' היה שמח לראות את בנזין. "זה היה הרכב על. הרכב חיפאי כזה. גיטרה, רוקנרול, שירים מדהימים", הוא אומר ומתחיל לשיר את "חופשי זה לגמרי לבד!". המפיק חיים שמש, לעומת זאת, רוצה לראות את איחוד של נושאי המגבעת. "תגרום לנושאי המגבעת להתאחד, ואני אקח את ההפקה של זה", הוא מצהיר.

ואילו שאול מזרחי לא מצפה לשום דבר כזה. "אין להקה שאני מחכה לאיחוד שלה. להתרפק על העבר לא מעניין אותי. נוסטלגיה זה בשביל לוזרים. נוסטלגיה זה בשביל לעשות כסף, וזה לא בא ממקומות אמנותיים. מה שכן בא לי זה לקחת את המדינה 20 צעדים קדימה. בא לי לשמוע התפתחות מוזיקלית. בא לי לשמוע את האמן החדש הבא".