כסופרת וכעיתונאית תמיד הרגשתי בנוח בקרב המילים, ומצאתי בהן בית חם למאווי נפשי. עולם המספרים, לעומת זאת, היה רחוק שנות אור ממני - או כך לפחות סיפרתי לעצמי. כששיבצו אותי בתיכון לחמש יחידות במתמטיקה, הופתעתי וביקשתי לרדת לארבע. כשקיבלתי יותר מ-95 במבחן הגמר של סטטיסטיקה ב' בתואר הראשון, חשבתי שפשוט היה לי מזל. כללית, די הרחקתי את עצמי מכל מה שקשור למתמטיקה ולמספרים, ולפיכך גם העולם הכלכלי היה סגור בפניי, או ליתר דיוק, אני סגרתי את עצמי בפניו.
בסתיו שעבר נולדה בתי הבכורה. השנה האחרונה, שעומדת להיחתם בערב החג, הביאה איתה תמורות מופלאות בחיי, לא רק בזכות האימהות אלא גם בקריירה ובתחומים נוספים. כחודשיים לאחר לידת בתנו רכשנו את דירנו הראשונה. לאחר מכן הגיע רגע מכריע ומעורר חרדה לא פחות מהלידה עצמה - לקיחת המשכנתא.
שמעתם את התופים המאיימים ברקע? טוב, למזלי, אימי הבנקאית תפסה פיקוד וליוותה אותי לבנק. ישבתי בפגישה, שקטה לגמרי. אימי והבנקאי מחליפים ביניהם מושגים שמעולם לא שמעתי קודם לכן אבל הם קשורים הדוקות לגורל הכלכלי שלי. ואז נפל לי האסימון שאני עומדת לבצע את אחת ההחלטות הגדולות בחיי בלי להבין דבר וחצי דבר בנוגע למשמעותה.
זו הייתה הנקודה שבה החלטתי לערוך שינוי בחיי, ועוד נחזור לשם, אבל המסע האישי שלי הוביל אותי לחפש נשים נוספות שקיבלו השנה החלטות ששינו את מהלך חייהן. לא האמנתי שאתקל בכאלה החלטות אמיצות ומעוררות השראה לקראת בואה של השנה החדשה.
איזבל עפרה ישי, בת 51 מתל אביב, היא אימא יחידנית לדוריאן הקטן שעדיין לא בן חצי שנה. אבל הדרך לשם, שנמשכה כמעט עשור, הייתה מלאת מהמורות.
"התחלתי טיפולי IVF מאוחר יחסית, בגיל 42," היא משתפת. "זו הייתה תקופה אינטנסיבית ומלאה בטיפולים, בשאיבות, בזריקות, בהרדמה מלא ובהחזרת עוברים, אבל זה פשוט לא קרה. כשהתחלתי את הטיפולים הייתי בזוגיות ולאחר תקופה נפרדנו. החלטתי להמשיך כי רציתי להיות אימא. כך עברו להן כמעט שלוש שנים עד שבגיל 45 נאלצתי להפסיק. הנפש הייתה עייפה. אבל החלום נשאר וידעתי שלא אוותר עליו. מדי פעם ניסיתי שוב, עברתי רופאים, אבל הייתה כמו עננה שלא אפשרה לזה לקרות".
יש לך מושג מה הייתה אותה "עננה"? "אבי ואני לא היינו תמיד בקשר, והיו בינינו משקעים רבים. בתקופת הקורונה הדברים הובילו לכך שחזרנו לדבר ו'עשינו סולחה'. הייתי מבקרת אותו בצפת פעם בשבועיים כדי שהוא לא יהיה לבד. בספטמבר לפני שנתיים הוא ביקש ממני, וזה לא היה שגרתי, להישאר לישון אצלו בשישי ולבלות איתו את השבת. למחרת הוא קיבל אירוע מוחי, כשאני שם. הייתי לצידו שלושה שבועות וחצי בבית החולים, עד שהוא נפטר. השנה שזכיתי לבלות איתו לפני שהוא הלך לעולמו הייתה מאוד משמעותית עבורי. ועדיין, לא היו לי באותה תקופה כוחות נפש להחזיק היריון במצב רגשי כזה. חיכיתי להתאושש. ואז חגגתי יום הולדת 50, והחלפת הספרה כמו אותתה לי שזה עכשיו או לעולם לא. ביצעתי את ההליך פעם נוספת ונקלטתי בחודש השנה לפטירתו של אבי. הרגשתי כאילו הוא משך בחוטים עבורי מלמעלה".
עם מה התמודדת אחרי ההחלטה? "עם יד על הלב, להיות אם יחידנית לא היה החלום שלי. זה מאוד קשה, מתיש ומאתגר כי את פשוט לבד, לבד, לבד. אין לי משפחה גדולה או אחים, חוץ מאימא שלי, שבלעדיה לא הייתי יכולה לעשות את זה. אין לך רגע לעצמך. אפילו זמני שירותים ומקלחת צריכים להיות מתוכננים לוגיסטית. לא חסרים קשיים ואתגרים, אבל החיוך שלו, והעובדה שזה סוף סוף הצליח אחרי כל השנים האלה, שווה את הכול. זו המתנה שלי, וזו משמעות שמו של דוריאן – מתנה ביוונית, כמחווה למוצאה היווני של אימי. זו הפעם הראשונה שאחגוג את השנה החדשה עם דוריאן, מה שהופך את המעמד למרגש עוד יותר".
את אפרת לוי-קולביץ', בת 41 מקליפורניה, נשואה למירון ואימא של יונתן, מאיה ועילי, אני תופסת ממש בעיצומן של האריזות. היא ומשפחתה עומדים לחזור לארץ בתחילת השבוע הבא אחרי שחיו 11 שנים בחו"ל. "היינו אמורים לעזוב לשנתיים בעקבות הזדמנות עבודה בברלין", אפרת מספרת, "היה לנו תינוק בן שנה באותה עת, ותמיד דיברנו על זה שנחזור בסופו של דבר לארץ. עם הזמן, המחשבה אומנם נשארה, אבל המימוש שלה הלך והתרחק. אחרי שלוש שנים בברלין המשכנו לקליפורניה לחיי נוחות שכללו בית גדול עם גינה וטרמפולינה. כך השנים חלפו להן בחו"ל, והילדים גדלו, עד שהיה רצף של אירועים שדחפו אותנו לעשות את הצעד".
את זוכרת את הרגע שבו החלטתם לחזור לישראל? "ההחלטה התבשלה במשך תקופה, והיינו צריכים להמתין לשאר החלקים שיסתדרו כדי שנוכל לבצע אותה. בגדול, נגמרו לנו התירוצים לא לחזור. כמובן שתקופת הקורונה וההבנה שההורים שלנו לא יישארו כאן לנצח היו חלק משמעותי במשוואה. מה שבסוף דחף אותנו זו העובדה שהחברים הכי טובים שלנו חזרו לארץ, והבנו שהחיים המושלמים שלנו כאן הם סוג של תחנת רכבת. החברים באים והולכים כל הזמן. אתה נקשר ואז נפרד וחוזר חלילה".
איך התחושות לקראת הצעד הגדול? "האמת, כבד על הלב כי זה צעד ממש קשה. אנחנו עושים הרבה ויתורים מבחינת איכות החיים, ומבחינה מקצועית אני מוותרת ממש על מפעל חיים. אז אחרי שהמצאתי את עצמי מחדש שלוש פעמים - ברלין, סן פרנסיסקו, קורונה - מגיעה עכשיו הפעם הרביעית. מצד שני, הילדים נלהבים 'לחזור', אפילו שהם לא באמת חוזרים אלא עולים. וזה גם חלק מזה, כי מאוד רציתי שהילדים שלי יחוו את הילדות בארץ, אין לזה תחליף. תכננו לחזור בדצמבר, אבל החלטנו שאנחנו רוצים לפתוח את השנה החדשה בארץ יחד עם המשפחה".
טליה בן חמו, בת 45 מתל אביב, היא אימא K שלו בן ה-15 ולוטם בת השנתיים וחצי. אחרי קריירה משגשגת של 17 שנים כעורכת דין מצליחה במשרד נחשב, היא החליטה להתפטר ולהפוך לעצמאית שעוסקת בין היתר בעולם הרוחני.
"לכאורה היה לי הכול", מספרת טליה. "עבודה יוקרתית, סביבה מצוינת, משכורת מכובדת. אבל גם כשהגעתי להישגים רבים בעבודה, הרגשתי בלב שאני לא במקום ובסביבה המתאימים לי. הרגשתי שאני לא מגשימה את הייעוד שלי, ושמשהו מהותי חסר. סוג של מחנק. הייתי קמה כל בוקר בתחושה קשה, ולאט-לאט הגיעו גם סימנים בריאותיים של עייפות ושל דיכאון קל. לקח זמן לדייק ולהבין לאן פניי מועדות כי פשוט לא היה לי מושג. המשכתי לעסוק בעריכת דין, ובמקביל התחלתי ללמוד רפואה משלימה. הלכתי לקורסים של התפתחות אישית, התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית ומאמנת אישית ובנוסף הרחבתי את הידע שלי לכיוונים רוחניים יותר. למדתי קלפי טארוט ונומרולוגיה, גם מצאתי את עצמי מתקרבת לדת. השקעתי זמן ולא מעט כסף במטרה להבין מי אני ומה אני רוצה".
באיזה שלב החלטת לעזוב את "עבודת החלומות" לטובת הלא נודע? "באותה תקופה התגרשתי ומצאתי עצמי ללא תמיכה זוגית וכלכלית, ולכן התחולל אצלי מאבק לא פשוט בין הלב לבין הראש: הלב שאמר לעזוב את המשרה היוקרתית ולהגשים את עצמי, והראש שאמר שזה לא מציאותי ולא נבון. לקח לי זמן לגבש את ההחלטה, אבל השנה הזאת זה סוף סוף קרה. דווקא אחרי לידת בתי השנייה, משהו התחיל להתבשל עד שלבסוף החלטתי לצאת לדרך. התפטרתי מהעבודה, הקמתי עסק עצמאי וכיום אני מתקשרת ויועצת רוחנית, מנחה הרצאות וסדנאות, ובמקביל גם מטפלת ברפואה משלימה. היו כמה שיקולים שגרמו לי לקפוץ למים דווקא השנה. קודם כל, לא יכולתי יותר להמשיך כעו"ד – זה כבר לא התאים לאישיות שלי ולסביבה שרציתי להיות בה. שנית, הבנתי שלקראת גיל 50 יהיה יותר קשה להתחיל קריירה חדשה, ולכן עדיף להקדים את המאוחר. לבסוף, בעידן הפוסט-קורונה היה קשה מאוד לשלב בין העבודה לבין הילדים. בזכות האימהות הגעתי לבשלות כדי ליישם מהלך של יציאה לדרך עצמאית, והבנתי את החשיבות שיש ליכולת שלי לעבוד מהבית ולנהל את הזמן שלי בעצמי, לרבות בחופשות עם הילדים".
האם את שלמה עם ההחלטה שלך? "היום בעידן ההייטק והמקצועות החופשיים, את יכולה להיות שכירה עם משכורת מאוד נאה, עם תנאים מעולים ובלי יותר מדי דאגות. המעסיק משלם לך את המיסים ואת הפנסיה, ואין ספק שזה מאוד נוח. אך בסופו של דבר אני מאוד מרוצה מהשינוי הדרמטי שעשיתי. אני קמה בכל יום בשמחה לעבודה, בלב שלם. אני יכולה לנהל את הזמן שלי כרצוני, ויש לי מלא מוטיבציה ורעיונות לעתיד. שנים נאחזתי בפחד שמא אתרסק כלכלית אם אעזוב את המשרה הנוחה והמפרנסת שלי כעו"ד, וזה מה שעצר אותי, במיוחד אחרי שהתגרשתי ונהייתי חד-הורית. כיום אני מאוד שלמה עם ההחלטה שלי, אני מרגישה הרבה יותר בריאה ומאושרת, בגוף ובנפש. אני אוהבת את מה שאני עושה ואני גאה ביכולות החדשות שאני מגלה בעצמי".
נאוה גיאת, בת 36 ממעלה אדומים, נשואה לשלום, אימא לארבע בנות ובחודש שמיני להיריון, החליטה להוציא לאור דווקא בימים אלה פרויקט יצירתי שהיא שמרה במגירה כמעט 15 שנים. "הייתי סטודנטית לעיצוב, והיה עליי להגיש פרויקט גמר", היא מסבירה. "תוך כדי משחק בתוכנת העיצוב גליתי שהאות ט' יכולה להיראות ממש כמו טווס. כשהראיתי את זה למרצה שלי, היא ביקשה ממני לעצב באופן דומה את כל האותיות. עבדתי על הפרויקט במהלך שנת הלימודים, והתוצאה הייתה 22 אותיות עבריות מעוצבות בתור חיות".
מה השתנה דווקא עכשיו שרצית לצאת לאור אחרי 15 שנה? "לכאורה זו לא הייתה תקופה טובה לקחת על עצמי פרויקט נוסף - היריון חמישי, משכנתא, ניהול סטודיו במשרה מלאה ולימודי תואר ראשון - אבל בעזרת הרבה דחיפה מהאיש שלי, שהיה נמרץ, ומשוכנע שיש להפיץ את הבשורה בעולם, הבנתי שזה לא יכול להישאר יותר בגדר 'פרויקט מגירה'. רציתי שילדים יוכלו ליהנות ממנו ולרכוש את השפה העברית בצורה מהנה וחווייתית, בארץ וגם בתפוצות. לכן פתחתי בקמפיין הדסטארט שעתיד להסתיים בשבוע שאחרי ראש השנה".
כיצד האימהות השתלבה בקבלת ההחלטה שלך? "דווקא מפני שבמהלך השנים ראיתי איך הבנות שלי נהנות מהמשחק, לומדות את האותיות כך, הבנתי שזו חוויה מסקרנת. זה עורר בי רצון וציפייה לשתף עוד ילדים במשחק שיצרתי. אוסיף ואומר שדרך גידול הבנות אני מקבלת את הכוח ואת הרצון להשפיע ולנטוע את האור הקטן שלי בעולם".
יש אמירה מפורסמת שלפיה משכנתא שמופיעה במערכה הראשונה, תילקח במערכה השלישית. אחרי אותה פגישה בבנק, שממנה יצאתי מבולבלת ומוצפת, אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני אגיע לפגישה הבאה לא מוכנה. ניצלתי את "חופשת" הלידה שלי כדי ללמוד את תחום המשכנתאות, צללתי אל החומר במטרה להבין מה עומד בפניי. כשראיתי מה קורה לזוגות צעירים סביבי, שרבים מהם קיבלו החלטות מכריעות שבדיעבד פגעו בהם כלכלית, החלטתי להתמקצע ולרכוש כלים כדי לנסות לעזור לאנשים פחות מנוסים בעולם הסבוך הזה מתוך מקום של ידע ושל שיתוף.
זה לא היה פשוט להתחיל את הלימודים חודשים ספורים אחרי הלידה, תוך כדי עבודה שוטפת, אבל שאבתי מכך הנאה ובעיקר תחושות של מחויבות ושל משמעות, כשאנשים שעזרתי להם תוך כדי הלימודים הודו לי מכל הלב ששיניתי להם את העתיד לטובה. בדיוק כשבוע לפני ערב השנה החדשה קיבלתי את תעודת ההסמכה הרשמית מאוניברסיטת בר אילן, ואז הבנתי פתאום שאולי אני לא אישה של מילים בלבד. לקראת השנה החדשה החלטתי לקחת אחריות על העתיד הפיננסי שלי ולעזור לאחרים בהחלטות הפיננסיות הגדולות בחייהם. אז לחיי המילים, וגם המספרים, ובעיקר לחיי התחלות חדשות.
ליצירת קשר עם דנה מויסון, בלינקדאין או בפייסבוק