לגעת בהיסטוריה: אי אפשר שלא להצטמרר מול התנ"ך העתיק ביותר ששרד

החיים קצרים. בני אדם נולדים, מתבגרים, מקימים משפחה וקמלים בדרך כלל בתוך פחות ממאה שנה. לעומתם, יש ספרים שראו הכול: דורות על גבי דורות של היסטוריה, נדודים, שגשוג וסבל, אהבות ופרידות, לידה ומוות. ואין הכוונה בהכרח לספרים בני עשרות גרסאות והוצאות מאוחרות, אלא לדפים עצמם.

כאלה הם הדפים של "כתר ששון", העותק הכמעט-שלם הקדום ביותר של התנ"ך, שנודד בין ארצות וקהילות יותר מאלף שנה. בימים אלו הוא מוצג בחינם לציבור הישראלי למשך שבוע אחד בלבד, בהרשמה מראש, במקום שהוא אולי הטבעי לו ביותר: מוזיאון "אנו" בתל אביב, בית התפוצות לשעבר, המקום המוקדש יותר מכל אתר אחר על הפלנטה למשימה הקדושה-ממש של שימור סיפורו של העם היהודי.

ההווה מזכיר שוב ושוב להיסטוריה שהוא לא מתכוון לפנות לה את המקום בלי מאבק. בעקבות ההפגנות באזור מוז"א, התנועה אל המקום השתבשה, והכול מתעכב. זה חודר גם למסיבת העיתונאים, על גג המוזיאון. "אנחנו נמצאים בימים מאוד מורכבים, גם במדינת ישראל וגם בעולם, ובימים שהכל נראה פרוע והעתיד לא ברור, מאוד עוזר לגעת במשהו נצחי", אומרה אירנה נבזלין, יו"ר הדירקטוריון של מוזיאון אנו. ההתרגשות שלה, ושל כל הדוברים באירוע, ניכרת. "מדינת ישראל רק בת 75 שנה והקודקס מספר סיפור של אלפי שנים, וזה משהו שמאוד קשה לעכל בבת אחת. אני מאוד מאוד מתרגשת מהאירוע", היא מוסיפה.

גם אורית שחם-גובר, האוצרת הראשית של המוסד, מצהירה כי היא "במפלגת המתרגשות", כלשונה. "אני בשנותיי הרבות כאוצרת לא זכיתי לראות מוצג שמספר סיפור כל כך גדול, של מסורת וחידוש, של שמירת השפה העברית, העברת המקל מדור לדור, סיפור של אנשים שאנחנו לא יודעים מי הם היו ברוב המקרים, סיפור של נדודים, של קהילה, של חורבן, של מסתורין, של היעלמות, של תחייה מחדש", היא אומרת. ואכן, ניכר שמה שעומד כאן על הפרק הוא הרבה יותר מספר.

אין כמעט ספרי תנ"ך ששרדו מהאלף הראשון לספירה. כתר ששון הוא פחות או יותר בן גילו של כתר ארם-צובא המפורסם שנכתב במאה העשירית לספירה, וכנראה גם מעט עתיק ממנו - תיארוך בשיטת פחמן-14 מציע אפילו את סוף המאה התשיעית כמועד הכתיבה האפשרי - אלא שמצבו כיום טוב יותר ושלם יותר ממנו ומכל מה שנמצא מזמנים עתיקים יותר. כתר ששון כולל את כל 24 הספרים המרכיבים את התנ"ך, להוציא עשרת הפרקים הראשונים בתחילת ספר בראשית ועוד דפים שאבדו בדרך. זה קורה גם לספרים הטובים ביותר.

בתצוגה, בקומה התחתונה של המוזיאון, ספר התנ"ך העצום בגודלו מונח מאחורי זכוכית שקופה. מולו מונחים שבעה ספרי תנ"ך מתורגמים - וכך המקור משקיף אל צאצאיו. ובתוכו: אותיות עבריות שנרקמות לפסוקים, שלושה טורים בכל עמוד, מילים מוכרות להדהים לצעירים ומבוגרים בני זמננו, יהודים ושאינם יהודים, אף שנכתבו בדיו אי שם בימי הביניים מתוך עשרת הדיברות בספר דברים פרק ה'-ו'. וכך, מולך: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", או "לא תרצח", ומיד אחר כך: קריאת שמע. מילים בנות אלף שנה.

זהו עניין כלל-יהודי אך גם אוניברסלי: לעמוד ולהתפעל מול נקודה שכל כך הרבה דרכים אנושיות מתחילות ממנה, וחלקן מתמשכות עד לעכשיו ממש, הרי זה המעשה ההומניסטי עצמו. יש בזה משהו מצמרר, אך במובן מסוים גם מרגיע: אחרי מאות שנים שכללו זעזועים היסטוריים, מהפכות מטלטלות וגם אלימות שאף פעם לא די לה, גם לספרים מגיע זמן לנוח, ואם אפשר - בחדר ממוזג מול פניהם המחייכות של ילדים וקשישים. ובמילים אחרות: גם בלי להיות פילולוגים, מול התנ"ך העתיק ביותר שיש בנמצא - אפשר וצריך לחוש לפחות מעט ענווה.

אפשר להתרשם כבר היום מסריקה איכותית של כתר ששון באתר הספריה הלאומית, אבל כמו שאומרת אירית שפירא מאיר, אוצרת במוזיאון, זו לא אותו הדבר כמו לעמוד ליד הספר הזה, כל מה שהוא מספר וכל מה שהוא עבר. "הספר הזה, יש לו אישיות. אם הוא היה בהארי פוטר הוא היה מדבר", היא צוחקת.

תולדותיו של "כתר ששון" לא ידועים לגמרי. הוא נכתב בארץ ישראל או בסוריה על קלפים מעור של כבש במשך שנתיים לפחות, ונמכר כמה פעמים. בשלב מסוים, סביב המאה ה-13 כנראה, הוא התגלגל לעיירה מקיסין באזור צפון-מזרח סוריה של ימינו. כיום יש שם עיר בשם מרקדה, שמצאה את עצמה בעשור האחרון בתוך הבלהות של מלחמת האזרחים בסוריה, כשבין היתר כוחות כמו ג'בהת אל-נוסרה ודאעש הטילו את אימתם על העיר. אבל אז, לפני 800 שנה, הייתה שם קהילה יהודית, עשירה כנראה, שהחזיקה בספר עד שחרבה, ולא ידוע עליה כמעט דבר מעבר לכך. אך כשם שהקהילה נעלמה מהזיכרון, כך גם הספר, עד שצץ מחדש בשנות ה-20 של המאה ה-20, כשאיש יוצא דופן בשם דוד סלימאן ששון, אולי אספן הספרים היהודיים החשוב אי פעם, רכש אותו תמורת 350 פאונד - אחרי שהתמקח עליו במשא ומתן וכסוחר ממולח הוריד את מחירו כמעט בחצי.

ששון, שעל שמו נקרא המסמך, היה בן למשפחה יהודית עיראקי עשירה ומיוחסת, שהקדיש את חייו לאיסוף ומחקר של כתבי יד יהודיים עתיקים. בעיר מגוריו לונדון הוא הקים ספרייה ובת יותר מאלף כתבי יד מכל רחבי העולם - מקהילות אשכנז במערב דרך צפון אפריקה ותימן ועד הודו - עד שהלך לעולמו בשנות ה-40 של המאה ה-20. צאצאיו של ששון החזיקו בכתב היד עד 1978. בעוד כמה ספרים בולטים מתוך האוסף התגלגלו לספריה הלאומית של ישראל, "כתר ששון" נמכר לקרן הפנסיות של עובדי הרכבת של בריטניה, שבתורה מכרה אותו בסוף שנות ה-80 לרוכש פרטי עלום, וזה תוך זמן קצר מכר אף הוא את הספר לז'קי ספרא, איש עסקים יהודי המתגורר בשוויץ. לאורך כל השנים האלה, עיני הציבור כמעט לא שזפו אותו. בעשורים האחרונים הוא הוצג לציבור פעם אחת בלבד, לפני כ-40 שנה, במוזיאון הבריטי.

כעת הוא מגיע לישראל במסגרת סיבוב הופעות אחרון, שכולל גם את לונדון, לוס אנג'לס, דאלאס וניו יורק, רגע לפני שיעלה למכירה פומבית בבית המכירות סותביס. כשטווח המחירים מוערך בין 30 ל-50 מיליון דולר. אם הסכומים יגיעו לרף העליון של ההערכות האלה, "כתר ששון" יהפוך למסמך ההיסטורי היקר ביותר בכל הזמנים, וישאיר אבק לעותק של החוקה האמריקנית שנמכר במעט יותר מ-43 מיליון דולר. לא פלא, אם כן, שסידורי אבטחה מיוחדים ננקטו כדי לשמור עליו כאן בישראל.

האם הוא ישוב לכאן גם בעתיד? אין לדעת. בסותביס, כך אומרים במוזיאון, מנסים לעניין את כל השוק, ויש תקווה שבכל מקרה הרוכש הפרטי העתידי יאפשר להציג את הספר היקר לקהל הרחב ולא ישמור אותו לעצמו. וכמו שאומרת האוצרת שחם-גובר: "מי שלא יקנה, אנחנו נתנדב לשמור לו על זה".