"אפשר למתן לילדים את הצורך המיני?" שאל אבא מודאג במפגש הורים למתבגרים עם צרכים מיוחדים, בנושא התפתחות מינית בגיל ההתבגרות. הזדקפתי למשמע השאלה, ואז הסתכלתי על שאר ההורים. כולם היו דרוכים וחיכו לתשובתה של גל נאור המנחה, מומחית תחום מיניות בריאה במשרד החינוך. "חתיכת שאלה", זרקתי לאוויר, ולא באמת ידעתי מה אמרתי, רק שאלות הציפו אותי: יש לנו בכלל זכות להתערב בצורך המיני של ילדינו? נכון להתערב כדי למנוע רגעים או מצבים מביכים? האם היינו מעזים לחשוב על זה אם היה מדובר בילדים ללא צרכים מיוחדים?
"שאלה מעולה", ענתה נאור "כן, יש דרכים למתן", והיא התחילה לפרט. אחרי שהיא סיימה, בלי לשים לב, הטיתי את גופי קדימה, שמטתי את ראשי למטה, החזקתי אותו עם הידיים ונשמתי עמוק. "מה?", שאלה אותי נאור. "זה נושא קשה", עניתי, וכל ההורים הסכימו איתי. כל אחד מהסיבות שלו. אבל בראש שלי התרוצצו מלא שאלות מפחידות במחשבה על ארז, הבן הצעיר שלי בן ה-14 שנולד עם תסמונת נדירה. תסמונת שמשפיעה על ההתפתחות הקוגניטיבית והמוטורית.
מה אם יטרידו אותו? ומה אם הוא יתנהג באופן שאינו מקובל? ומה אם יתפרש כמטריד? ומה אם יחווה תסכול? בשנה האחרונה אני רואה את ארז הופך לאט-לאט מילד עם מראה וקול מתוק וילדותי, לנער עם שפם בר מצווה משעשע וקול בס צורם שעדיין לא התייצב.
אחרי המפגש הבנתי שלא רק אני חוששת משלב זה של התפתחות מינית. ניסיתי לדבר עם הורים אחרים, חלקם נמנעו וחלקם שיתפו בפחדים שלהם. הפחד הגדול המשותף לכולם הוא מפגיעה מינית. שמישהו יעז לנצל את התמימות של הילדים המיוחדים, לא חסרים סיפורים קשים. איך מלמדים ילדים עם צרכים מיוחדים לשמור על עצמם? איך ילדים סיעודיים אמורים לשמור על המרחב הפרטי שלהם, מרחב שנפרץ כל יום כשהם צריכים עזרה כמעט בכל פעולה פיזית?
"הפחד הגדול המשותף לכולם הוא מפגיעה מינית. שמישהו יעז לנצל את התמימות של הילדים המיוחדים, לא חסרים סיפורים קשים. איך מלמדים ילדים עם צרכים מיוחדים לשמור על עצמם?"
"עם בנות זה מפחיד יותר", אמרה לי אימא מיוחדת, "גם יש להן מחזור, והן גם חשופות הרבה יותר להטרדות מיניות". לרגע נשמתי לרווחה שיש לי בן, אבל אז נזכרתי איך בשנה שעברה, בכיתה ח', ארז החל לגלות עניין בבנות. מה שגרם למורה להזמין אותנו, ההורים, לשיחה כדי לחשוב יחד איך מלמדים את הילדים מהם הכללים החברתיים, מהי התנהגות הולמת ולא הולמת, מקובלת ולא מקובלת, בין בנים לבנות והפוך. "עם בנים יש חשש שמא הם עצמם יתנהגו באופן שיתפרש כהטרדה כשאין להם שום כוונה כזו", עניתי לאותה אימא.
מזלי שיואב בן זוגי לא ממש מתרגש מהנושא, ההיפך, הוא סקרן ושואל הרבה שאלות, וברור לי שהוא ייקח על עצמו חלק משמעותי בתיווך מול ארז. אבל זה לא מונע ממני לחקור עם עצמי ממה אני כל כך מפחדת. אחרי כל מה שעברנו עם ארז, מה כל כך קשה דווקא בנושא הזה?
אני חושבת שבראש ובראשונה נושא המיניות כשלעצמו מעורר מבוכה. ללא קשר לצרכים מיוחדים. כשהייתי בגיל ההתבגרות נושא המין היה טאבו. לא מדברים על זה. ואת המודל הזה אני נאלצת לפרוץ עם דור הילדים שלי. גם כששני הילדים הגדולים שלי, נועה (21) ואסף (18), התחילו את גיל ההתבגרות, השיח על מיניות לא היה לי נוח. אך אספתי את עצמי "כי צריך".
בפועל, השיח איתם היה טבעי וקליל. לא ממש חידשתי להם, לא הייתי צריכה להסביר להם מאפס על איברי המין, על אוננות, על פורנוגרפיה ועל הטרדות. "אימא, דיברו איתנו בבית הספר", הם טענו, ואני שמחתי שמישהו אחר עשה את העבודה בשבילי.
מנגד, במקרה של ארז המצב שונה. אמנם ההתפתחות המינית אצלו אינה שונה מילדים ללא מוגבלויות בני גילו, אבל מבחינה רגשית וחברתית קיים פער בולט בהתפתחות. ארז ילדותי ותמים לעומת ילדים רגילים. ומהפער הזה אני מפחדת, כי הוא יכול להשפיע על היכולת שלו להבין ולהתמודד עם מצבים חברתיים ומיניים.
אותו פער גם מחייב אותי להיות שותפה פעילה בחינוך מיני. ללמד מההתחלה, הכול, אולי להיכנס לתיאורים. אם להיות כנה, ממש לא נוח לי עם זה. אני לא מתביישת להודות. זה לא נורמלי. אבל מה נורמלי בהורות לילד עם צרכים מיוחדים?
"בסופו של דבר ידע זה כוח", אומרת גל נאור, מומחית תחום מיניות בריאה במשרד החינוך, "וכולם צריכים חינוך מיני, גם ילדים עם צרכים מיוחדים. הורים לילדים מיוחדים נוטים לראות את הגיל הרגשי ולא את הגיל הכרונולוגי. הם נוטים לחשוב שאם ילד עם צרכים מיוחדים בכיתה ח' מקביל בהתפתחות הרגשית לילד בכיתה א', אז אין צורך לדבר איתו על מיניות. או חושבים שאם ילדה עם צרכים מיוחדים בת 10 שמקבילה בהתפתחות הרגשית לילדה בת חמש ולא קיבלה עדיין ווסת, אז אין צורך להכין אותה.
"הורים לילדים מיוחדים רואים את הגיל הרגשי ולא את הכרונולוגי. הם נוטים לחשוב שאם ילד עם צרכים מיוחדים בכיתה ח' מקביל בהתפתחות הרגשית לילד בכיתה א', אז אין צורך לדבר על מיניות"
"אבל הגוף של ילדים עם צרכים מיוחדים, ברוב הגדול של המקרים, עובר בדיוק את אותו תהליך שעובר ילד רגיל. לכן, הורים לא יכולים להרשות לעצמם להתעלם והם צריכים לחשוף את הילד או הילדה לתכנים מיניים. אנחנו נרצה שהילדה לא תיבהל ותופתע מהווסת הראשונה, ואנחנו נרצה לחדד לילדים מהן התנהגויות מותרות ומהן התנהגויות לא מקובלות. מהו חיזור נכון, ומתי החיזור הופך להטרדה. להסביר לילדים על סוגי מגע, מתי המגע הוא טיפולי ומתי הוא אינטימי. אגב, בדיוק כמו באוכלוסייה הכללית", היא אומרת.
אז מה נכון לנו, ההורים לילדים עם צרכים מיוחדים, לעשות? אני ממליצה על שלושה דברים עיקריים: להיות במודעות - לא להיבהל או להתבייש מהנושא שהינו טבעי. כשאנחנו במודעות אנחנו יכולים להעביר מסרים נכונים ולנרמל התנהגות. ללמוד את הנושא - לקרוא, להקשיב להרצאות, לקבל כלים לתיווך ופעולה, דרך ספרים או סרטים למשל, במיוחד למי שקשה לו להעביר בעצמו את הדברים. וגם לאפשר שיח פתוח על מיניות עם הילד כדי למנוע מבוכה, עוד לפני גיל ההתבגרות.
אז אין לי ממש ברירה. ברור שאאסוף את עצמי, למרות אי הנוחות הטבעית, ואטפל בזה הכי טוב שאני יכולה. אבל רגע, אני עוד בשלב שאני מעכלת את השינוי מארז הילד לארז הנער. או יותר נכון 'נער ילדותי'. כי ככל הנראה ארז תמיד יהיה ילד תמים וקסום מבפנים, לעומת הגוף שמתעקש להתבגר בלי להתחשב בצרכים המיוחדים. בלי להתחשב בהורים.