למשה לא באמת אכפת מזוגיות. רק אכפת לו מהתובנות המהממות שלו על עצמו

שילפו את פתקי הבינגו "חתונמי" שלנו, כי בפרק האחרון נאמר בערך שלוש מאות פעם הביטוי "אול אין". אם הלוח שלכם הכיל אך ורק את המילה הזו, גשו לקבלה וזכו בוואטסו מים. בעונות הראשונות טופטף לנו טיפין טיפין ה"אול אין" כמייצג התמסרות ל"תהליך", עוד מילה נבזית שידובר בה בהמשך, אך הפרק נדמה ש"אול אין" כבר משמשת ב"חתונמי" על תקן תחליף ל"סבבה", "כאילו" וכמה מילות קישור. ממתי כולם התחילו להשתמש בביטוי חסר הפשר הזה? האם מזרימים אותו באלקטרודות למוחות המשתתפים כחלק מתהליך המיונים? עד שנגלה מה קורה שם באמת, בואו נדבר על שלושה זוגות שהם "אול אין", סביר להניח שלפחות שניים מהם יסיימו אול אאוט.

ערב יורד על בית המ"מ, ומאי מסליקה למיטה את ריי בניגוד לחוקי הבית. את משה התחבולה הזו לא משעשעת, והוא מנסה לשווא להוריד את ריי, בזמן שמאי שמפמפמת לכלב ניכור הורי דוגמת "רד, ריי, הוא לא רוצה שתהיה על המיטה", ומתייפחת, "הוא מפחד, הוא תינוק".

באמת לא פשוט להיות ריי; לא רק שדורשים ממנו לעבור לספה, גם לא מלטפים לו את הרקטום. ולמרות הטראומה הקשה, הבה נזכור: מדובר בכלב. אני חוזרת, מאי, זהו כלב, לא תינוק, ויש ביניהם כמה הבדלים. למשל, הגולגולת של ריי סגורה, הוא מחרבן בחול ואיננו זקוק להאכלה מדי שלוש שעות. הוא גם לא יונק ממך, אני מקווה, אבל בשלב הזה אין לדעת. בנוסף, הוא לעולם לא ילשין עלייך לפסיכולוג. האם ההבדלים הבסיסיים בין כלב לתינוק ברורים לנו?

את המילים הללו אני מוסרת לך באהבה כמי שמגדירה את עצמה כ"אמא לחתולה" ובעבר גם כ"אמא לחתול", אני מקעקעת אותם על גופי ומוסרת להם רהיטים כמנחה, וככזו אני אומרת לך - מדובר במצב פסיכוטי שאף איש שפוי לא יקבל בהבנה. את יכולה לאהוב את הכלב שלך, לאהוב אותו בכל ליבך, אבל את לא יכולה לתת לו את מקומו של בן הזוג שלך במיטה. אף אדם שאת רוצה בחברתו איננו מכיל עד כדי כך.

אבל מאי לא מדברת באמת אל ריי, אלא מעבירה דרכו מסרים למשה כמו הורים גרושים מהניינטיז דרך הילדים, ומנסה למשוך את תשומת לבו של משה על ידי קשירת קנוניה עם הכלב. בעקיפין, היא רוצה לומר: אם אתה לא כאן בשבילי, אין שום בעיה, אני מורגלת כבר בזוגיות עם הולך על ארבע.

אני מזדהה עם תחושת הבדידות שלה. משה לא ברור, הוא משחק בחם-קר, מתפעל ממנה באופן לא פרופורציונאלי או מתנער ממנה באותה חדות. חוץ מזה, יש לו דירה לבנה וסטרילית יותר מקליניקה של רופא שיניים, וככה בדיוק אני מדמיינת גם את מסדרונות הנשמה שלו. בנוסף לכל הטוב הזה היא מתעוררת לברכתו, "שונא את השעונים המעוררים שלך". ייאמר לזכותו שאכן בחרה בצלצול מחריד ושהוא מתקשה לחזור לישון אחרי שהתעורר.

התסכול שלו קרוב ללבי. כשעברתי לגור עם בן זוגי, האב החד-הורי, נאלצתי להתחיל להשכים יחד איתו כשהתעורר לקחת את ילדיו לגן. הצליל הזה חורך את המוח, מכלה כל זכר למתיקותה של השינה ומאלץ אותך לפתוח את הימים שלך בטון צורמני בגלל נסיבות חיים של מישהו אחר. איזה עצבים. ההבדל ביני לבין משה, הוא שאת בן הזוג שלי הכרתי שנה וחצי לפני המעבר לחיים משותפים. משה מכיר את מאי בערך דקה, ואין שם מספיק אהבה לקום בשבילה בחמש בבוקר אחרי שהפסדת בקרב על הבית לכלב.

על זה בדיוק משוחח משה עם חברו בים, הלוקיישן שבו בנים משוחחים בריאליטי. "אולי באת להרפתקאה", מאבחן החבר, ומשה לא מכחיש: הוא עדיין לא בטוח עד כמה הוא עף מאי או על "התהליך", וכשהוא אומר "תהליך" הוא מתכוון לעצמו. אפילו כשהוא מסתכל למאי בעיניים, נדמה לי שהוא נהנה בעיקר מההשתקפות שלו בהן.

ערב מגיע ואיתו חבריו של משה, שמתאהבים במאי מיידית ללא ביסוס, בדיוק כמוהו. משה מדרבן את החבר'ה לבלות בחוץ כי כאמור, הוא מת על מצלמות, ולצאת איתן לבר זו כבר חתיכת אטרקציה. גם מאי בסדר, אבל הוא לא ממש רואה בה בן אדם, אלא חלק מהמופע שלו. ככה זה נראה לפחות כשהוא דוחק בה לפתוח את נפשה מול חבורת אנשים שהכירה זה עתה.

"'תהליך תהליך', זה לא רלוונטי עם מאי בתוכו", מזקקת מאי בחדות את הבעיה כולה. המילה החתונמית הזו, "תהליך", ממסכת את כל הפן של התאמה בין שני אנשים, של אהבה, של כימיה, כאילו כל אלה אינם רלוונטיים לבניית זוגיות, כי אם רק עבודה פסיכולוגית יסודית. לפעמים נראה כי המטרה הזוגית איננה חשובה למשה כמו התובנות המהממות שלו באשר לעצמו, ומאי, באופן מובן, לא מעוניינת לנדב את לבה למטרת התפתחותו האישית של אדם כזה או אחר.

את המשבר הזה הם לוקחים אל שולחן הניתוחים של יעל, שם מסתבר שגם משה נושא איתו פחדים ולא פחות ממספר המטפחות של מאי. הוא מרגיש חנוק ומתקשה לתת חום על פי דרישה - קשיים שכל אחד יכול להזדהות איתם, אלא שמשה, כרגיל, מתווך אותם החוצה בקור מצמית. הרגשות שלו נמצאים שם כנראה איפשהו, אולי בדרך לקוסם מארץ עוץ, אבל במקום לדבר על עצמו הוא מציג את מאי כמי שמניחה לו "חבל על הצוואר", מה שרחוק מהמוצג על המסך ומן הסתם גם מעליב אותה. "בואי נרגיע את הסיסטם, יש לי רגש", מדווח מרכז הבקרה של משה, "כיף לי איתך, כיף גדול".

מאי מתקשה להאמין למשה למרות שכנועיה של יעל. "את נבוכה", היא מכניסה למאי מילים לפה. "הוא הרגיע אותך, תראי". מאי עדיין לא נראית משוכנעת, אבל מתמסרת לנרטיב ההפי-אנדינג שיעל מפמפמת כי מה הטעם למשוך את הפגישה הזו, וחוץ מזה, כבר שעת צהריים - וריי מחכה לעינוג.

מתוך הקליימקס המעושה הם ממשיכים למשפחתו של משה, אירוע לקראתו לובשת מאי בגדי חג, דהיינו מטפחת לבנה. מאי היא מסוג הבחורות שחברים של ומשפחה של מתאהבים בהן מיידית, היא נגישה וזורמת ומצחיקה ומתוקה, ומשה מזהה את כל זה, עוד הזדמנות למונולוג בשבחה.

"היא ממש חלק מהמשפחה, וחלאס, אני רוצה להיות סבתא", מכריזה אמו של משה, שחשה חיבור מיידי למאי אך בעיקר לשחלותיה. מדהים אותי לגלות עד כמה משפחות המשתתפים, ולא רק הם עצמם, נשבות בהבטחות הריאליטי. בכל הקשור לטלוויזיה, דור ההורים שלנו תמים מדי. התמימות שלהם מועכת את הלב בכל פעם מחדש, כי כל כך הרבה אכזבות נכונות להם בהמשך.

אחרי שיעור רוסית קטן, מצוייד בלקסיקון של עומר אדם, מסתפח ליאור לביקור אצל משפחתה של קטיה. "חרשו קאק דילה", הוא מרוקן את כל התחמושת באחת, ולסבתא של קטיה - הכוכבת האמיתית במשפחה - זה מספיק כדי להכתיר אותו לנכד האהוב עליה. לדבריה, העיקר שלא הביאו לה משפחה של נרקומנים או בטלנים, שני חסרונות שרק דור המייסדים יכול להניח באותה משבצת. סיפור העליה שלה לארץ בעקבות הפצצת אוקראינה מעלה דמעות ובעקבותיהן גם תקווה עמוקה שלא תתאכזב מהשידוך. האישה הזאת לא פראיירית, והיא לא שפכה את הלב שלה בפריים טיים מבלי לקבל מזה נין.

בינתיים, לא נראה שיש לסבתא מה לחשוש - אהבתם של קטיה וליאור פורחת, מה שמעלה גם את השאלה על מה ולמה התעוררה האהבה האדירה הזו. כשחושבים על זה, עדיין לא נתקלנו בקונפליקט ביניהם או בכלל, בשיחת עומק שיש בה משהו מלבד הרעפות חיבה והשתנקויות צחוק. גם ביקורה של קטיה אצל משפחתו של ליאור, עוד באותו הפרק, נוחל הצלחה מסחררת.

כל הטוב הזה מריח טוב מכדי להיות אמיתי, אבל לכו תדעו, אולי זה הסיפור האחד-למיליון של אהבה ממבט ראשון; חיבור קוסמי, מיידי ובלתי אמצעי שמאחה את הפערים וחילוקי הדעות כולם. על פי רוב, זוגות מז'אנר "התקף צחוק מתמשך" מסתיימים במפלה גדולה, כשהחיבור מתגלה כשטחי מכדי לשרוד. כדי להפוך לזוג של ממש, מוכרחים לצלוח יחד לפחות ריב גדול אחד.

אבל ליאור, שהצהיר מהיום הראשון שלו עם קטיה על כוונה לילדים משותפים, לא ממש פועל על פי החוקים האלה, ומבשר ליעל שהחליט לצאת מדירת השותפים שלו כדי לגור עם קטיה. אני תוהה לעצמי, האם הוא שוחח על כך עם קטיה? אם כן - כמה רומנטי, אם לא - פחד אלוהים.

לליאור יש צ'ארם מוזר שמסוגל בהינף ניואנס אחד להפוך לקריפי, כמו הסטוקר החתיך ההוא מ"You". קטיה בבירור מוקסמת מהמוזרות שלו, כך שלא אופתע אם סיכמו ביניהם על המעבר. גם אם כן, משונה שלא נחשפנו לסיכום הזה. על כל פנים, הם ממשיכים בטיסה אל השלב הבא בקשר, ויעל תורמת את שלה: "וואו, אתה ממש אול אין. גם עם הרהיטים".

טראומת המפרשית רודפת את ליעד ולימור לספת הטיפולים, הזדמנות נפלאה בשביל יעל להציע תרגיל מגע, והפעם, לשם שינוי, אחד שיש בו היגיון: בזמן שליל"י פותחים מחדש את הוויכוח, עליהם להחזיק ידיים - שיטה ידועה לקירוב לבבות בין זוגות מזה ארבעה עשורים של מגזיני מספרה.

כמו במקרה המפרשית, גם עכשיו ליעד לדבריו "מנסה לדבר", בעוד שהוא לא צריך לנסות - אלא פשוט לדבר. מנטלית, ליעד בטוח שעדיין נדרש ממנו לקבל רשות דיבור, מה שהופך את לימור באופן אוטומטי לזו ש"קוטעת אותו". ברגעים כאלה, אין לי אלא לפרגן ליעל על חדותה: "פשוט תדבר".

הם משלימים, מתחבקים ומספרים לעצמם שוב על צמיחה מתוך המשבר, עד למשבר הבא שיתקיים עוד באותו היום. לאחר ההיי שבתום טיפול פסיכולוגי, מדידת תחפושות מידברן אצל לימור, משחקי מילים היתוליים על ציפיות ואריזת חפצים אל דירתם המשותפת, מספיקה לימור להיעלב מבדיחה של ליעד בסגנון, "סחבי לבד, את אישה חזקה". מובן שזו בדיחה, מה גם שמיד לאחריה ליעד רץ לסייע ללימור כמו לברדור צייתן, אבל לימור נחושה בדעתה לנצח בתחרות ההיעלבויות שלהם.

למרות זאת, היא מעידה על עצמה שבדרך כלל היא לא רבה, אלא רק עם ליעד ש"מוציא ממנה משהו", דרך מדהימה להתחיל ריב יש-מאין. זאת אמירה מסריחה, וגם ליעד חושב ככה, אבל בחיים לא יגיד את זה. הוא יעדיף לעטות פני ילד נזוף וילך לחשוב בפינה מה עשה לא בסדר, בעוד שבתוכו הוא צובר כעסים על הצעד השני, עורם אותם לכדי מדורה כדי להצית ברגע כושר. עכשיו בדיוק החל במלאכת אסיפת הקרשים המחודשת.

לשניהם יש אחריות בריבים הבלתי פוסקים שלהם, שמתחילים מהפחד התהומי של שניהם מריבים. למעשה, הם כל כך מפחדים מכל אי הסכמה או אי נעימות, שכל אחת כזו מביאה אותם להיסטריה קולוסאלית. שניהם רגישים בכל רגע נתון כפטמה בווסת והם הולכים לריב עוד הרבה, אבל יריבו פחות ככל שיפרדו מסיפור האגדה שבנו בראש שלהם וישחררו ציפיות, כן, גם את ציפיות "אול יו ניד איז לאב" העוטפות את הכריות של ליעד.