"אמנים נוטים להשאיר את הדעות הפוליטיות לעצמם. אני מרגיש אחרת"

הראפר והמפיק המוזיקלי המוערך מיכאל כהן הגיע למעשה למיינסטרים המוזיקלי רק בשנת 2021, באמצע שנות השלושים לחייו. "אפשר לקרוא לי לייט בלומר", הוא צוחק, "אני מרגיש שאני חלק מסצנה שהיא קצת לייט בלומר פה בארץ. דיברתי על זה פעם עם אקו (ראפרית - ש"ב), שאנחנו צריכים לקרוא לעצמנו 'על הבאזר'. כלומר, מגיעים בשנייה האחרונה. סתם, זה אף פעם לא באמת השנייה האחרונה. אני מרגיש שהייתי חלק ממשהו מגניב שקרה, והסיפור שלי הוביל אותי לאיזושהי נקודה עכשיו שבה אני מרגיש שאני באמת פורח. אבל הייתי צריך את הסיפור הזה לפני".

מיכאל כהן, שמזוהה עם שם משפחתו לבדו - כהן, נולד בתל אביב לפני 36 שנה, בן לבמאי הקולנוע והטלוויזיה אבי כהן ("החרצופים", "גב האומה") והשחקנית מירב גרי, נכדה של אשת התיאטרון פנינה גרי ואח למחצה של איש הטלוויזיה מולי שגב ("ארץ נהדרת"). הוא למד במגמת הקולנוע של עירוני א' ובאותה תקופה התחיל לעשות מוזיקה. בנעוריו הכיר את השחקן והזמר מיכאל מושונוב, בנו של מוני מושונוב, ובאמצע העשור הראשון של שנות האלפיים הם הקימו יחד את הרכב ההיפ הופ כהן את מושון (כהן@מושון) שבו היה חבר גם די ג'יי מש (מישר כהן). ההרכב פעל עד לשנת 2017.

במחצית הראשונה של שנות האלפיים כהן ניסה את מזלו לתקופה בארצות הברית - קודם בניו יורק ואחר כך בלוס אנג'לס, שם פעל כמפיק ודי ג'יי תחת שם הבמה CohenBeats, ועבד שם בין השאר עם הראפר האמריקאי היהודי האלכימאי. הוא הוציא אלבום בלייבל האמריקאי Stones Throw. לאחר שהוציא כמה מיני אלבומים ומיקסטייפים, בשנת 2021 הוציא את אלבום הסולו המלא הראשון שלו בעברית, "מה שאפשר עם מה שנשאר", והצליח לפרוץ את גבולות המיינסטרים ולהיכנס לפלייליסט של גלגלצ עם שני שירים מתוכו - "שמיניות" ו"למה לא".

לאורך השנים, כהן גם הפיק לאמנים אחרים אלבומים, שירים וביטים, ביניהם האלבום "משלוח מיוחד" של פלד ואורטגה והביט לשיר המעולה "אשרי המאמין" של רביד פלוטניק. הוא גם הפיק מוזיקלית את ערוץ הכיבוד (תחת כינוי האלטר אגו שלו "די ג'יי מנטוס") ואפילו כתב שיר לזהבה בן ("אותו חלום" בשיתוף ישי סוויסה).

מה אתה יותר, מפיק ויוצר ביטים - או ראפר? איך שני הדברים משפיעים אחד על השני?

"זו שאלה שמאוד מעסיקה אותי בעשייה שלי. זה עניין של תקופות. לפעמים בא לי יותר להיות במוד של הפקת ביטים, ולפעמים בא לי יותר להיות במוד של ראפר. כשאני שר על ביט של עצמי זו כבר ממש תמונה שלמה. זה גם היה הקטע של האלבום הקודם, אלבום שלם שבו אני מפיק 90 אחוז מהדברים וגם שר. אני קורא לעצמי אמן היפ הופ, זה מבחינתי ההגדרה הכי מדויקת למה שאני. עושה מוזיקת היפ הופ בכל מיני צורות ודרכים".

היום (שני) מוציא כהן סינגל חדש בהליקון ארומה מיוזיק, "בדרך לצפון", אותו כתב והלחין עם אופיר קותיאל, ומי שחתום כמפיק מוזיקלי הוא היוצר והמפיק המצליח והמוערך קותימאן, וזה שיתוף הפעולה הראשון ביניהם. שני המוכשרים מספרים כי התחברו על רקע אהבתם לסאונד וינטאג' ישן, מוזיקה ישראלית והרבה מאוד נשמה. גם כאן, כהן מתרחק לרגע מהראפ עם שיר מלודי וגרובי מוצלח המתאר נסיעה של כהן התל אביבי למשפחה בצפון.

אתה כותב בשיר החדש שלך, "יותר מדי רגשות/ דאגות וחששות/ ממה שמחכה לי בעיר". מה הדאגות והחששות שיש לך בעיר?

"קודם כל אני מאוד אוהב את העיר, אני תל אביבי. יש לי משפחה בצפון, והשיר הזה נכתב מנקודת המבט של הנסיעות לשם ושל הרגע הזה שבו אתה מרים את הראש מכל העשייה הקדחתנית שבעיר. אני בן אדם כזה שעושה יותר מדי וחרד יותר מדי עם כל הקונפליקטים וכל מיני דברים נורא מעסיקים אותי. ופתאום יש את הרגע הזה שבו אתה במציאות קצת אחרת. השיר הוא בעצם על הרגע הזה שבו אתה לא רוצה לחשוב מה מחכה לך. אל תדברו איתי על זה עכשיו. אני במקום אחר. איזה חששות? כל מיני דברים, בעיקר המירוץ הזה. גם הדברים הפרקטיים שצריך לעשות, וגם אקסטרה הדברים שאנחנו חרדים לגביהם, אתה יודע, הנוירוזות, חוסר הביטחון, האם אני עושה מספיק, האם אני עושה את זה נכון, האם אני עושה את זה בזמן. אלה דברים שבכל מיני תחומים, בעשייה תרבותית או בכל דבר שאתה עובד בו קדחתנית, אתה קצת נדחף על ידי פחד. גם הפחד הוא איזשהו כוח דוחף. ד"ר דרה שר פעם שאתה צריך לקחת את הפחד ולהפוך אותו מחומה - לדלק. כולנו קצת עושים את זה, אבל אתה חייב לקחת מזה קצת מנוחה לפעמים".

תאר לי את החיבור שלך עם קותימאן, ואיך זה הרגיש לך, כמי שהפיק הרבה חומרים לעצמך ולאחרים, הפעם להיותר רק הזמר בידיו של מפיק אחר?

"אני כמפיק מסתכל על השיר. מה שהכי חשוב לי זה מה טוב לשיר. במובן הזה, זה לא עניין של אגו ומה אני עושה או מישהו אחר עושה, העניין הוא לייצר איזה משהו שיהיה שלם וגדול מסך חלקיו. זה חלום ישן שלי לעבוד עם קותי, אנחנו מכירים כבר שנים, הוא היה מתופף במופע ההשקה הראשון של כהן את מושון, תאמין או לא. ואנחנו בקשר כבר שנים. רציתי לעבוד איתו אבל הוא גר במקום רחוק ומבודד, בצאלים. ופתאום הוא הגיע למרכז, אני פוגש אותו במקרה ויאללה בוא נשב, וזה קרה הכי טבעי בעולם והכי כיפי בעולם. החווייה היתה פשוט מדהימה. נתתי לו את עצמי לגמרי. חשבנו על כמה דברים ביחד, כמובן, אבל באמת אפשרתי לעצמי להכנס לעולם שלו, וזה אחד מהיתרונות בלהיות ראפר, להכנס לעולמות של אחרים. זה גם הכיף בהיפ הופ, שאפשר לשחק את המשחקים האלה, אפשר לחקור ואפשר למצוא כל מיני עולמות חדשים ואחרים ושילובים. שנינו מאוד אוהבים גרוב, פאנק וסול. ומוזיקה ישראלית".

איך מרגיש לעמוד פתאום לבד על הבמה? אתה מפחד לפעמים שייגמר לך האוויר באמצע שיר, ולא יהיה מי שיחזק אותך לצדך על הבמה בשירה?

"זה מצחיק, כי באמת זה היה אחד האתגרים הראשונים שלי כשעמדתי על הבמה בלי מושון, העניין הזה של האוויר, כי פתאום אין מי שישלים אותי. אבל יש לי גם את די ג'יי מש, שטוב בהשלמות. תשמע, אני באופן כללי תמיד הרגשתי שאני חלק מדברים. גם עם מושון, גם כשהפקתי את פלד, גם עם אורי שוחט וגם בפרויקטים כמו ערוץ הכיבוד. תמיד הייתי חלק ממשהו. לא אשקר: אני מאוד נהנה מהמקום הזה שבו יש לי ספייס פרטי כזה, שבו אני לוקח את כל הדברים שלמדתי ממקומות אחרים ומיישם אותם ומערבב אותם. בעיני זה מרגיש שיש לזה כוח טוב, אני מאוד נהנה מזה".

למה בעצם ההרכב כהן את מושון התפרק?

"לא קרה שום דבר מיוחד. התשובה היא די משעממת. בסופו של דבר זה עניין שכל אחד רצה לעשות דברים קצת אחרים ורצה למשוך לכל מיני כיוונים ובסוף מחליטים פשוט שעדיף בנפרד. אני עדיין מאוד מאוד אוהב את מושון, אנחנו חברים ואני גם ממש מפרגן לפרוייקט החדש שלו שהולך לצאת. אני חושב שהיה לנו את הזמן שלנו, עשינו מהפכות והיסטוריה, ועכשיו אנחנו ממשיכים לפרק חדש. זה מאוד טבעי והגיוני, ונעשה באהבה".

יש לך לייבל היפ הופ עם די ג'יי מש, שנקרא "שיגולה", שמייצג בין השאר את עדן דרסו. למה בכלל היית צריך את כאב הראש הזה של בעלות על לייבל? סאבלימינל עם הלייבל שלו "תאקט" נקלע לסכסוכים עם אמניו בלייבל.

"שמע, נכון שלהתעסק באמנים אחרים זה באמת לקחת איזשהו סיכון. אתה צריך קצת לצאת מהבועה של עצמך. אמנים הם יצורים מאוד רגישים. גם אני בעצמי אמן. הלייבל, שמנוהל על ידי ועל ידי מש, ברור שזה לייבל אמנים. זה לייבל שמנוהל על ידי אמנים, שהמהות שלו היא המשך של העבודה שלנו, בין אם זה פרויקטים שאנחנו מפיקים, מנהלים אמנותית או איכשהו מעורבים בהם. משם זה בא, מהתשוקה הזאת. תשמע, אתה מסתכל על ארצות הברית, ושם כמעט לכל ראפר יש איזה לייבל קטן משלו כי זו עוד איזו צורת ביטוי בסופו של דבר. עוד דרך לעשות מוזיקה עם אנשים, לייצר חזון, לייצר סיפורים, ואני מאוד נהנה מזה. בתור אמן קצת יותר מנוסה, אני רוצה להעביר הלאה את הידע ואת התשתיות שיש לנו. ויש עכשיו דור חדש ומרענן של אמנים. אפשר לעשות עם זה משהו. ולתת שם לחשבונית".

ואגב סאבלימינל, מה דעתך על הדרך שעשה ההיפ הופ מהשוליים ועד המיינסטרים? אתה, כמי שנטוע עמוק בהיפ הופ, חושב שהוא נהיה מסחרי מדי?

"כמובן שיש מקום לביקורת על כך שהיפ הופ הפך למסחרי. תראה, ההיפ הופ עשה את המהפכה של הרוקנרול. זה הרוקנרול של עכשיו. זו מהפכה מוזיקלית ותרבותית ששוטפת ומתבטאת בכל הז'אנרים כמעט, בכל האסתטיקה והעשייה. זו מהפכה תרבותית אמיתית שקרתה ב-30 השנה האחרונות. בארץ זה קורה קצת באיחור. ולגבי סאבלימינל, אמנם היה לך את שב"ק ס' ואת הדג נחש, אבל סאבלימינל היה הראפר הראשון באמת, כמו באמריקה סטייל".

לאורך שנים רבות תוייגת בתקשורת תחת ייחוסים שונים שלך: הבן של. הנכד של. האח של. השותף המוזיקלי של. החבר של. זה יותר ביאס אותך או יותר הצחיק אותך?

"זה מבחינתי חלק מהחיים, זה לא מבאס או מצחיק אותי במיוחד, פשוט ברור לי שככה אני אתפס החוצה ואני סבבה עם זה, אני גאה בכל האנשים האלה".

אתה נעזר ביצירות המוזיקליות שלך באביך אבי כהן ובאחיך מולי שגב? והם נעזרים בך ביצירות שלהם על המסך?

"תראה, הם לא עוזרים לי לכתוב שירים, אבל אני למדתי מהם את הערך של העבודה הקשה, האהבה ליצירה, התשוקה הגדולה לאמנות. ואני חושב שבזה אנחנו מתקשרים, מהרצון לעשות דברים יפים, ואם להיות יותר ספציפי - לעשות דברים יפים בעברית. אלה דברים שיש לנו במשפחה ויש במשפחות אחרות. לא מדברים על העניין הזה, שהרבה פעמים במשפחות כאלה מה שבעצם עוזר זה האהבה הגדולה לעשייה הזאת. למדתי מהם לאהוב מאוד את היצירה, למדתי מהם שזה אפשרי ואולי גם העניין של לפרוץ איזושהי דרך. גם אח שלי וגם אבא שלי עשו דברים די חדשניים, ואני לקחתי מהם את ההשראה הזאת, ואמרתי יאללה, אני הולך למקום אחר לגמרי, לא רוצה להיות באיזורי הקולנוע והטלוויזיה, אני אעשה את זה במוזיקה. ותמיד קיבלתי מהם המון המון תמיכה ופרגון והבנה גדולה. אבל אבא שלי לא בא לכל ההופעות שלי, כן?".

ביום שלישי הבא ימלאו 40 שנה לעליית הסדרה המיתולוגית "קרובים קרובים", שבה כיכב אחיך מולי בילדותו, ואביכם שימש כיועץ בעונתה השלישית. מה משמעות הסדרה הזאת מבחינתך?

"כמו כל הישראלים אני רואה בתכנית הזאת משהו נוסטלגי ומנחם, אבל אצלי זה קצת יותר ברמה האישית. אבא שלי באמת היה קצת מעורב שם בעשייה, הוא חבר טוב של יצחק שאולי במאי הסדרה, שהיה כמו איזה דוד שלי בארוחות משפחתיות וכאלה. וגם אילן דר. זה באמת לראות איזושהי תמונה משפחתית נחמדה לפעמים, אבל זה גם קצת וייבז של 'אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי'. הכל פה הוא מלפני הזמן שלי, אז פתאום לראות איך שכולם נולדו פעם, במיוחד מולי, שזה היה כזה גלגול שונה שלו. אבל זה כיף, מרגש ומדהים. זה סוג של יציאה ישראלית שאני אוהב גם ברמה התרבותית אמנותית וגם מחובר אליה ברמה האישית".

מאות מוזיקאים חתמו על מכתב נגד סגירה או קיצוץ דרמטי בתאגיד כאן. יש הרבה הפגנות נגד רמיסת בתי המשפט וחיסול הדמוקרטיה. מה הסיכוי שתכתוב על זה שיר מחאה?

"אני לא אצור ציפייה לאיזה שיר גדול, אבל אני בהחלט מתעסק בזמן האחרון באיך לשלב את הנושאים האלה בשיר. יש נטיה לאמנים ליצור הפרדה ולהגיד: את הדעות הפוליטיות שלי אני אשמור רק לכתיבה בסטטוס אבל בשירים אני אכתוב על אהבה וכל מיני דברים אחרים. אני בעקרון מרגיש אחרת. כשאני קורא סטטוס של מישהו, אני אומר לו, 'אחי תכתוב את זה בשיר'. זה מפחיד כי כשאתה כותב שיר אתה רוצה לכתוב משהו שאתה שלם איתו. לי אישית היה קשה לכתוב שירים כאלה כי הרגשתי שעדיין אין לי משהו מספיק שווה להגיד. לא רציתי לעשות את זה סתם כדי לצאת ידי חובה. היה לי שיר בשם 'האמת' שהוצאתי ליוטיוב לפני כמה זמן. עכשיו יש איזה משהו באוויר שמפחיד את כולם הרבה יותר, ואפילו שלמה ארצי חתם על מכתב המוזיקאים. אני מנסה להבין איך להכניס את זה לשיר, בצורה שלא תהיה קלישאתית, שטחית או צרה. את המוזיקה שלי תמיד ראיתי כמשהו שקודם כל מדבר על אנושיות. אני עובר תהליך עם הגיל והניסיון. נראה, אולי באלבום הבא תהיה נגיעה בזה".

בחודשים האחרונים אנחנו עדים לגל גדול של איחודי להקות והרכבים במוזיקה הישראלית. מתי אתה תתאחד עם מושונוב? זה יקרה לפני גיל 70 שבו התאחד אבא של שותפך לשעבר, מוני מושונוב, עם חבורת "זהו זה"?

"הכל אפשרי בחיים. אני עכשיו מאוד מתרכז בדבר שלי והוא מתרכז בדבר שלו. אבל שוב, אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני ומאוד אוהבים את ההרכב. הכל עוד פתוח, אלוהים גדול והכל אפשרי. אבל לא לצפות לזה בשנה שנתיים הקרובות".

"אני יכול רק לקוות שבגיל 70 נשאר כל כך רלוונטיים, מצחיקים וחיוניים כמו חברות זהו זה, שאני מסתכל עליהם בהערצה. לפעמים אני הולך ברחוב בתל אביב ויכול לראות איזה גידי גוב או אלון אולארצ'יק. אני רואה את האנשים האלה ואני מתרגש, ואומר איזה יופי שהם הולכים כאן באותם רחובות כמוני. לפעמים אני מסתכל עליהם ואני מקווה שככה גם אני אהיה. שאמשיך לעשות מוזיקה ואהיה איזה סמל למשהו בשביל אנשים".