מרתון השתלות צולבות תחת אש: פז מלהבים תרמה כליה למרוואן מאבו סנין

השנה פז החליטה לעשות מעשה: היא יצרה קשר עם מרכז ההשתלות, "ומשם הכול התגלגל", היא מספרת ל-ynet. היא עברה מספר רב של בדיקות רפואיות וראיונות, ואת כולם צלחה. "באתי ממקום של התרגשות ולא מפחד", היא מסבירה, "הרגשתי לאורך כל הדרך שזו זכות מאוד גדולה".

ולא חששת אף לא לרגע מההשלכות של לאבד כליה? "לא הייתי עסוקה במקום של הפחד. היה חשוב לי שהכליה כן תושתל בהצלחה אצל האדם שקיבל אותה, וזה אולי החשש היחיד שהיה לי. גם בוועדה וגם לאורך כל התהליך, שאלו אותי שוב ושוב למה ולמה. ותמיד הייתי מאוד ממוקדת בעצם המעשה, ולא ברעשי הרקע מסביב, בפחדים של אחרים. הייתי באמת בתקווה גדולה מאוד שאוכל לעשות משהו משמעותי, וזו התשובה לרצון הגדול שלי לתת לאחר".

איך הגיבו הקרובים והמשפחה? "זה קרה בזכות התמיכה של אוהד בעלי. אם הוא היה שם וטו על העניין הזה, זה פשוט לא היה קורה. אוהד היה מאוד משמעותי בסיוע בהתאוששות. גם כל השאר הגיבו בהתרגשות. המשפחה עצמה הייתה מאוד מאחוריי. אני לא אומרת שלא היו הרמות גבה מסביב, ממקום של דאגה אליי, אבל זה היה פחות משמעותי מבחינתי".

איך הייתה ההרגשה ביום ההשתלה עצמו? "זה יום מאוד מרגש, האדרנלין זורם בצורה מאוד משמעותית ואתה מרגיש שאתה הולך לשנות עולם של מישהו. תחושה שאתה הולך לעשות מעשה שהוא בורא חיים, קשה לי אפילו להסביר. המנתח שניתח אותי, ד"ר עבד אבו גנים, הוא אדם מיוחד במינו שליווה אותי בצורה מאוד מקצועית, כך שרפואית לא היו לי חששות. רציתי רק שהכול יעבור בשלום ושהמושתל יחיה".

ארבלי ידעה שהתרומה שלה תניע שרשרת הצלה של חולים נוספים, מה שהגביר אצלה את ההתרגשות והציפייה לניתוח: "הבנתי שזה אפקט פרפר שבעקבותיו שלושה אנשים יזכו בכליה. הרגע הכי מרגש שהיה לנו היה לדבר עם המושתל. השיחה איתו הייתה מאוד מרגשת, וכיף לראות שהוא קיבל את הכליה ומרגיש טוב".

העובדה שאת תושבת הדרום, תחת מטח ירי מעזה, ומקבל הכליה שלך הוא מהמגזר הערבי, שינתה משהו בתחושה שלך? "בכלל לא. אנחנו כל תושבי הדרום היינו תחת מטחים, וזה רק העצים עוד יותר את ההתרגשות שהמקבל הוא ערבי. הוא נראה לי אדם מדהים, ואני רואה את האדם ולא את הסטריאוטיפים מסביב. הלוואי שזה יביא פתח לערבות הדדית. אני מבית מאוד ציוני, וגדלתי על הערכים האלה שכולנו זקוקים להם כל כך".

את הכליה של ארבלי קיבל ד"ר מרוואן ג'ניני, רופא משפחה תושב אבו סנאן שבצפון. בשיחה עמו, ימים ספורים לאחר הניתוח, הוא משתף: "אני מבסוט, אני נותן שתן המון, כל שעה, והפעולה הלכאורה טריוויאלית הזו משמעותית כל כך למושתל כליה, מכיוון שהיא הסימן העיקרי לכך שהאיבר עובד".

מחלתו של ג'ניני החלה כבר לפני תשע שנים, אך הוא החליט להתעלם מסימני האזהרה: "ידעתי שאימא שלי עם מחלה תורשתית בכליות, וחשדתי שגם אני חולה בה. בדיקות ראשונות הראו שיש לי ציסטות בכליות, אך בדיקות הדם הראו שתפקודי הכליה תקינים. אז התעלמתי, עד שהחלה ההידרדרות".

לאחר כמה שנים שבהן המחלה הלכה והחמירה, הופיעו סימני מצוקה מובהקים האופייניים למחלת כליות: חיוורון, בצקות ברגליים, תשישות וחסר דם: "הגעתי להמוגלובין 5", הוא משחזר, "אושפזתי מיד, קיבלתי שתי מנות דם והתחלתי דיאליזה. אז כבר ידעתי שאני זקוק להשתלת כליה".

רעייתו של ג'ניני, מירנדה, רצתה לתרום לבעלה כליה, אך לא הייתה התאמה לסוג הדם שלו. אז עלתה האפשרות של השתלה מוצלבת, בה מתבצעות כמה השתלות, שחלקן תרומות הדדיות בין קרובים של המושתלים עצמם.

"בהתחלה הפחידו את אשתי כי גם מצב הבריאות שלה בסיכון" הוא מספר, "יש לה לחץ דם גבוה, אז אמרו לה שהיא עלולה למות מההשתלה. היא נכנסה לחרדות, ולכן החלטתי לרדת מזה ולחפש כליה בחוץ לארץ". ד"ר ג'ניני נסע לאחת ממדינות אסיה, שם הוא נחרד ממה שראה: "על החולים שם עברו דברים לא נעימים, מבלי שאפרט, והחלטתי לחזור לכאן ולהמתין לכליה. הצוות ברמב"ם שבו טופלתי חשש מתרומת הכליה של אשתי, אז החלטנו לעבור לבית החולים בילינסון, שם חיבקו אותנו, וקיבלנו אישור לבצע את תרומת הכליה של אשתי".

"השתלה מסוג זה, המערבת שישה מנותחים, היא אירוע גדול שמצריך הכנה מקיפה ותיאום קפדני", מסביר ד"ר ולדימיר טנק, סגן מנהל מחלקת השתלות בבילינסון. "ההמתנה לתרומת כליה מן המת בישראל היא ארוכה. יש מאות חולים שממתינים ומיעוט תורמים. השתלה מוצלבת היא פתרון מצוין, שמאפשר לתת מענה לכמות גדולה יותר של חולים, שזוכים לחיים חדשים. הניתוח עבר בהצלחה ומרוואן, שקיבל את הכליה, חש בטוב והשתחרר לביתו".

ג'ניני תרמה את כלייתה בבית החולים בילינסון לשמס חשאן בת ה-63. "המתנתי לאורך הניתוח של מירנדה מול המסכים של חדרי הניתוח", מספר ג'ניני, "אלה היו רגעים של פחד, ולאחר כמה שעות ראיתי על המסך שהניתוח הסתיים. לקחו אותי מיד לחדר הניתוח לקבלת הכליה. התעוררתי מההרדמה ומצאתי את עצמי באותה מיטה, אז שאלתי אם הניתוח כבר היה. שמחתי לשמוע שהכול עבר בשלום".

איך ההרגשה לקבל תרומה אלטרואיסטית מיהודייה תושבת הדרום, שכלל לא הכרת? "דיברתי עם פז, ואמרתי לה שידעתי שלעם היהודי יש תרבות מרגשת של נתינה, לא משנה למי. אני מכיר את התרבות הזו ואני מוקיר אותה. במגזר שלנו תרבות התרומה והנתינה אינה טריוויאלית, ואני אסיר תודה לנצח לפז. אני מרגיש שעליי לשמור ולהיות נאמן על הממון היקר מגופה שהיא תרמה לי, ולא רק על הבריאות שלי, ואעשה הכול כדי להיות שומר חומות ולא לאכזב את פז. אני גם מתכוון ברגע שאוכל, ללכת מבית לבית, לכל מי שמתלבט, ולעודד אותם שיתרמו, אפשר לחיות עם כליה אחת, הסיכונים נמוכים, והתוצאה מרגשת ומצילה חיים, גם את שלי".

וכך פעל מרתון ההשתלות המוצלבות: מי שכאמור החלה את השרשרת היא פז ארבלי, בת ה-49 תושבת הדרום, שתרמה את הכליה שלה במרכז הרפואי סורוקה למרוואן ג'ניני בן ה-68 תושב הצפון. אשתו של מרוואן, מירנדה ג'ניני בת ה-58, תרמה את הכליה שלה לשמס חשאן בת ה-63 במרכז הרפואי שיבא. בנה של שמס, תימור בן ה-31, תרם את הכליה שלו לאליהו שיליאן בן ה-51, וההשתלה שלו בוצעה במרכז הרפואי סורוקה, שם גם נותחה ארבלי.

ד״ר רונן גינאה, רופא מומחה במחלקה לכירורגיה כללית ב׳ ומרכז ההשתלות במרכז הרפואי שיבא, סיפר: "כל השתלת כליה שיוצאת לפועל היא סיום של תהליך מורכב בו משתתפים אנשי מקצוע רבים. בהשתלה משולשת בהצלבה לקח חלק צוות ענק שפעל למטרה אחת משותפת. את משפחת חשאן אנחנו בשיבא מלווים מעל לשנה וחצי בהן היו עליות וירידות והיו רגעים שנראה שההשתלה רחוקה מתמיד אך עדיין נשארה התקווה. בן שתורם לאמא זה סיפור משפחתי שתמיד מרגש אותנו כצוות. היום, אחרי ההשתלה, לראות את החיוך על פני המשפחה המיוחדת הזו הוא הסיפוק הכי גדול עבורנו כצוות, וממלא אותנו בכוחות להמשיך ולעסוק במלאכה המיוחדת והמרגשת הזו".

"פעם אחר פעם אנחנו מוכיחים כי תורמים אלטרואיסטים שנרשמים לתרום ישירות דרך המרכז להשתלות, מצליחים לייצר שרשראות של השתלות", אומרת ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות. "בזכות תרומה אחת מתבצעות לפחות שלוש השתלות. אין מתנה יפה מזו גם לתורם וגם למושתלים ובני משפחותיהם. תורם שמעונין ביצירת שרשרת השתלות, בזכות תרומתו מוזמן לפנות ישירות למרכז להשתלות".