נתן את המקסימום: עומר אדם סיפק פיצוי הולם למעריצים שהתאכזבו

ההופעה של עומר אדם אמש בלייב פארק ראשון לציון, לעיני כ-12 אלף איש, נראתה והרגישה כמו פיצוי הולם למאוכזבי ההופעה בפארק הירקון לפני כחודש, שהסתיימה בצונאמי של זעם ברשתות החברתיות. אז ספג אדם ביקורות על משך המופע שהיה קצר משעה. אתמול הוא הופיע משך שעה ו-44 דקות.

מדובר באירוע נדיר במוזיקה הישראלית, אולי חסר תקדים: יש אמנים שמבטלים מופעים בגלל שלל סיבות ומפצים את הקהל בתאריך אחר. יש מקרים נדירים שבהם אמנים יורדים מהבמה כי הם חשים ברע, ואחרי שהם חוזרים לעצמם, מגיע מופע פיצוי. מקרה שבו אמן מעניק לקהל כרטיסים להופעותיו בחינם, בגלל שהקהל יצא מאוכזב מהופעה שלו בגלל האורך הלא מספק שלה, לא זכור כאן כבר הרבה זמן, אם בכלל.

מסנגרים יגידו שזאת הדרך הנכונה לשמור על היחסים הטובים עם המעריצים, שהאמון שלהם בזמר והאהבה שלהם כלפיו מבטיחים את המשך ההצלחה והקריירה שלו. מקטרגים יאמרו שמדובר בהתמכרות טוטאלית של אמן לקהל שלו, של מי שנמצא בכלוב מזהב, מפחד לאכזב את המעריצים, ומוכן לעשות הכל כדי שלא ינטשו אותו. על השאלה מי צודק, האמן או הקהל, ברור שעומר אדם ענה אמש בצורה נחרצת: הקהל צודק, אני טעיתי.

כשהוא לבוש בחולצה עם הכיתוב "sun of a beach", מלווה ב-13 נגנים, להקת רקדנים ומתופפים מלהקת "טררם", אדם נתן אמש בלייב פארק את מיטב הלהיטים שלו, שר מעולה כמו שרק הוא יודע, סלסל את הנשמה בגבהים ובדיוק נדירים בלי לפספס אף צליל, רקד, פיזז, עינטז, הרים והוריד אנרגיות עם הקהל לפי הצורך, נתן שואו טוב מאוד ופינק עם שני בתים ופזמון מ"מרי לו" לכבוד צביקה פיק, פסטיגל של איש אחד.

תאורטית, הוא יכול היה לתת אפילו עוד, אם לוקחים בחשבון כמה להיטים גדולים שלו שלא ביצע, כמו "בוקרשט", "וואי לי" וכמובן "מודה אני", השיר הכי טוב בקריירה שלו עד כה. ואולי יש פה אמירה: בגלל כמות הלהיטים הגדולה שצבר עם השנים, הוא לא מספיק לשיר את כולם במופע אחד ובוחר להשאיר את הקהל עם טעם של עוד.

בגלל אותה תקלה בפארק לפני כחודש, ממנה הוא עצמו יצא מאוכזב ומתוסכל, אדם הרגיש אמש צורך אמיתי להיות קרוב ומחובר לקהל שלו חזק יותר, אולי יותר מתמיד. לכן הוא התאמץ ונתן מעצמו את המקסימום. הוא חרך שוב ושוב את הגשר (הקאט ווק) שנבנה לתוך הקהל שבאורקסטרה וניסה להיות הכי קרוב שהוא רק יכול, השתדל ככל יכולתו להלהיב את הקהל ודרבן אותו שוב ושוב להרים בשירים הקצביים. עד כדי שבאחת הפעמים חש אולי אכזבה מעוצמת התגובה הלא מספקת ונפלטה לו אמירה נוסח "אתם מעצבנים אותי", כלומר אתם לא מתלהבים מספיק. איך הזמר שחינך את הקהל שלו לשתף בסטורי מצפה שהם גם יצלמו בסלולרי וגם ימחאו כפיים בקצב בו זמנית.

אדם גם ידע להתנצל בסמוך לפתיחת המופע, בין השיר השני לשלישי ולשתף את הקהל בבאסה שחש אחרי המופע הקצר מדי בפארק הירקון: "לא יצא כמו שאני רציתי, לא כמו שאתם רציתם, הכל ככה התפקשש טיפה. ראיתי מלא תגובות שלכם". הקהל קטע אותו בקריאות קצובות "ע-ו-מ-ר א-ד-ם", והוא ביקש: "עד שאני כבר נפתח ומדבר, תנו לי עוד חמש שניות. חשוב לי שתדעו שהרגשתי בדיוק כמוכם. חשוב לי שתזכרו, עכשיו בינינו, שאחרי כל תגובה שלכם, בסופו של דבר עומד בן אדם, עבדכם הנאמן, וכולנו בני אדם. ואחרי שחשבתי, באמת עם עצמי, הבנתי שצריך לקחת את הכל לחיוב והכל לטובה, ובאיזשהו מקום אנחנו פשוט היינו צריכים להיות יותר ביחד, זה הכל. אז זה שימח אותי, זה עשה לי טוב. אני אוהב אתכם, אני בחיים לא אאכזב אתכם ואם אתם נפגעים או משהו, אחרי הופעה הזאת, נשאיר לכם תיבת תלונות בחוץ", סיים בהומור.

הקהל, מצידו, החזיר לו אהבה גדולה, שר את מילות השירים (לא פעם במקום אדם עצמו), נסחף אחריו באנרגיות הגבוהות והפך את המופע לסוג של קרנבל. היו אולי מי שחשדו שגם הערב הזה עומד להסתיים במפח נפש, כי אדם לקח את הזמן מאחורי הקלעים ועלה לבמה רק בשבע דקות לעשר, כששעת ההתחלה הרשמית היתה תשע, אבל אחרי כמעט שעה ושלושה רבעים, היה ברור שמדובר על חוויה שונה וחיובית הרבה יותר.

זה אותו קהל שכעס עליו, בצדק, אחרי שנים של הערצה והפריה הדדית. כבר 13 שנה, מאז שפרץ לחיינו מתוך "כוכב נולד", שאדם מנהל עם הקהל שלו מערכת יחסים מיוחדת בנפרד מהתקשורת. הוא היה אולי האמן הראשון בישראל שהחליט לתקשר עם המעריצים בעיקר דרך הרשתות החברתיות ובמשך תקופה ארוכה מאוד נמנע מלהתראיין לתקשורת ולשחק את המשחק התקשורתי שרוב הזמרים משחקים. בשונה מברי סחרוף, למשל, שההימנעות המסורתית שלו מראיונות נשארה שלו, ההימנעות של עומר אדם מראיונות גררה אחריה תופעה שהתקשורת לא היתה מוכנה אליה - קבוצה הולכת וגדלה של זמרים, בעיקר מהדור הצעיר, שלא מתראיינים, אלא מתקשרים עם הקהל דרך הרשתות. לכן לפחות חלק מהתקשורת חיכתה לעומר אדם בפינה וחגגה בשנה האחרונה על גבו במספר תקלות ופרשיות שצצו בקריירה שלו, כמו פרשיית השיר "קקדילה" והשיא הגיע לפני כחודש עם הפארסה של פארק הירקון. כשאמן לא מספק כותרות ביוזמתו, בסוף הכותרות יגיעו על חשבונו.

עומר אדם הוא האייל גולן של דור הטיקטוק, יהיו שיאמרו הצביקה פיק של דור הטיק-טוק. החוויה שבה עוסקת המוזיקה שלו היא חוויית הצעירים הישראלית של העשור האחרון. לא סתם הוא הזמר הכי פופולרי בחתך הגילאים שבין 15 ל-30. הוא הפה שלהם, שר עליהם ועל חייהם, או יותר נכון, על החיים שהיו רוצים לחיות. חיים שיש בהם שלושה מצבים: אהבה כלומר התאהבות ורומנטיקה, לב שבור מלווה בדיכאון או געגועים, ומסיבה, חפלה, לרוב עם החבר'ה. אין שירים על אבא, אמא, ומשפחה, אין שירים על המקום שבו גדלת, לא המצב החברתי, לא אקטואליה, בטח שלא פוליטיקה, פה ושם שיר על אמונה. אבל בגדול, מי שמאזין לשירים של אדם יכול לדמיין עצמו מנותק קשר, בנופש בלתי נגמר בחו"ל: שיר למסיבת בריכה באמצע היום, שיר לקוקטייל של אחר הצהרים, שיר לארוחת ערב רומנטית, שיר לקרחנה של הלילה, שיר לדמעות על הכרית רגע לפני עלות השחר.

מצד אחד זה הכי טוב, כי הקהל של אדם בורח עם המוזיקה שלו מחיי היום יום האפורים לאותו עולם דמיוני של מסיבות, התאהבויות, פרידות ונוסטלגיה, ומדובר בסם ממכר שיכול להחזיק לו את הקריירה גבוה למעלה עוד כמה שנים. מצד שני, ואחרי עשור של הצלחות, וכמו שלמד בעצמו בשנה האחרונה גם כישלון, וכשהדור הבא של העדן חסונים כבר כאן ובגדול, אולי הגיע הזמן שבגיל 28 עומר אדם ישאל את עצמו איזה זמר הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. האם גם בגיל 38 ו-48 הוא ירצה לשיר את אותם להיטים על נעורי נצח. לצביקה פיק, אגב, זה עבד רוב הזמן.