רצח מחריד, סיפורי זוועה, שירים וריקודים: "איש הכריות" מעוררת מחשבה ומועקה גם יחד

קטוריאן קטוריאן הנרקיסיסט עובד בקצבייה, אבל בעיני עצמו הוא סופר. הוא כותב סיפורי אימה קצרים, שרבים מהם מתארים התאכזרות מזעזעת כלפי ילדים, מה שאולי קשור ואולי לא בביוגרפיה הפרטית שלו. אלא שבאופן מחריד, בדיקטטורה הדיסוטופית שבה הוא חי, יש מי לקח את המילים שלו באופן מילולי מאוד, וביצע בהשראתן פשעים איומים כלפי שלושה ילדים אומללים. בחדר מלא ארגזים ודפים, קטוריאן נחקר בתיק כחשוד לצד אחיו המאותגר-שכלית בידי שני שוטרים, אחד מהם אלים במיוחד. בתוך יממה סודות יתגלו, אמיתות ייחשפו, והתעלומה תיפתר, פחות או יותר.

את "איש הכריות" יצר מרטין מקדונה, מחזאי ובמאי מוערך שבשנים האחרונות זכה לתהילה כאיש מאחורי הסרט "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", שגם הוא, בצורה מסוימת, קומדיה שחורה שעוסקת בשרירותיות של אלימות קיצונית. אמנם מדובר במחזה בן פחות מ-20 שנה, אך הוא כבר מוכר לקהל המקומי, וההפקה שלו בהבימה היא השלישית לפחות שעולה בישראל. אפשר להבין מדוע הוא מהלך קסם על קבוצות תיאטרון בכל העולם: זה טקסט טראגי-קומי, מריר ואפל אך גם אירוני ועוקצני, ובעיקר רב-רבדים: יש לו מצד אחד עלילה פשוטה ומעניינת כשלעצמה, ומצד שני יכולת לדון באופן פיוטי בסוגיות מופשטות יותר כמו סבל, מורשת, חלחול האלימות מצד המדינה לחיים הפרטיים, והקשר ההדדי בין הספרות למציאות.

ובכל זאת, מדוע להעלות שוב מחזה שעלה בישראל רק לפני שנים אחדות? התשובה של ההפקה הנוכחית של הבימה, בבימוי של יאיר שפירא, היא חידוש סגנוני, ההולם את העידן הנוכחי של התיאטרון הלאומי: אם כבר קומדיה שחורה על רציחות מזעזעות, אז למה לא להוסיף לה גם שירים וריקודים. אין כאן פרדוקס: חשבו נניח על המחזמר המבריק "סוויני טוד", על הספר הרוצח מרחוב פליט, אם לחשוב על דוגמה אחת למחזה מוזיקלי שמטפל בסוגיות דומות.

"איש הכריות" אינו מחזמר במובן המקובל של המילה, והוא מכיל לא יותר משלושה-ארבעה נאמברים, אבל הם משרתים היטב גם את הנימה האירונית של המחזה, וגם מאפשרים הזרה מהזוועה שמתוארת על הבמה. למעשה, נאמבר הפתיחה כה מלהיב, שמדיף את כל מה שכיף בתיאטרון צעיר: תעוזה, מקוריות, התרסה והנאה. אך בעצם, אפשר רק להצטער שבערב כל כך ארוך - ההצגה נמשכת כשעתיים וחצי, כולל הפסקה - יש מעט מדי מהחומר המצוין הזה, ושרוב העיבוד הבימתי הוא מינימליסטי וסטנדרטי באופן שמנוגד להתרחשות העלילתית הקיצונית.

חמישה שחקנים מגלמים את כל התפקידים במחזה: רוני מרחבי ועומר שמשוני כחוקרים של סדרת הפשעים (מרחבי, יש לציין, גילמה רק לאחרונה שוטרת בסדרה "מנאייכ"); תומר בן עמרם כקטוריאן המבוהל שהקירות אט אט סוגרים עליו; רוני אקרמן כילדה שנופלת קורבן לפשעים ספרותיים ואמיתיים; ובמיוחד בולט ליאור אביבי כמייקל, אחיו של קטוריאן, בעצמו קורבן של התעללות ומי שמתקשה להבחין בין סיפור ומציאות - הבחנה שהמחזה כולו מערער עליה. הסיפור של הדמות מדכדך, אך הדיאלוגים בינו לבין אחיו יוצרים שלל רגעים עם תזמון קומי נהדר. המערכה השנייה של המחזה, שבה הוא מככב, מכילה כמה מהרגעים הכי טובים בהצגה.

"איש הכריות" היא, אם כן, הצגה תובענית, גם מבחינת האורך ובעיקר מבחינת התוכן. היא מתכתבת עם שלל סיפורים אלימים שנמצאים בלב התרבות המערבית, מהצליבה של ישו ועד החלילן מהמלין. במוקד העלילה אלימות רדיקלית, חסרת מניע, שמכוונת כלפי חסרי ישע, ובעיקר ילדים. חלקם מתקיימים במעשיות האפלות של קטוריאן, וחלקם במציאות. הסיפור שבשמו נקרא המחזה מציע התאבדות כדי למנוע סבל מיותר. כשאלה מוצבים לצד אלימות משטרתית וסוגים נוספים של התעללות פסיכולוגית, וכשנדמה שהמחזה מתענג על תיאורי זוועה, קשה שלא לחוש מועקה כבדה כצופים. קשה להנות ממופע כזה, על כל הפיוט והאירוניה שקיימים בה.

בד בבד, יש בטקסט עצמו גם משהו מהפנט, שנחרת בזיכרון ובמחשבה, בוודאי בכל הנוגע לסיפורים שבתוך הסיפור, ולשאלות שהם עצמם מולידים. האם ילדותו של קטוריאן הכתיבה את תוכן הסיפורים שלו באופן בלתי נמנע? האם סיפורי הזוועה שכתב אחראים למעשי הזוועה שנעשו בעקבותיהם? האם הוא עצמו אחראי להם? הוריו? מה דינה של אמנות שמעודדת או מנרמלת אלימות?

אלא שהמחזה עונה לשאלות האלה בחכמה: הספרות רק משקפת את החברה שבה היא חיה, ופחד השלטון מהיכולת שלה לעצב את המציאות היא בגדר פאניקה מוסרית. המשטר הדיקטטורי והדיסוטופי שבו מתרחש "איש הכריות" שונא ספרות. "אנחנו אוהבים להוציא להורג סופרים", אומרת טופולסקי לקטוריאן. זה הרי מעביר מסר. היא אף מאיימת לשרוף את כל הסיפורים שיצר. משטר כזה, שבו חוקרים מכים חשודים ומוציאים להורג ללא משפט, משחית את החברה ואחראי הרבה יותר לנורמות אלימות מאשר סיפורי הסופר שכמעט כולם נותרו במגירה. למציאות כזאת, לא יכול להיות סוף טוב.