"שמעתי בקשר חיילים שלנו צועקים לעזרה. ואז השתרר שקט. זה היה הלם"

49 שנים חלפו והזיכרון לפעמים מתעתע. כמעט חמישה עשורים עברו מאז שארבעה גברים, היום בני שבעים וקצת, העבירו כמה שבועות בבה"ד 15, בסיס ההדרכה של חיל המודיעין.

יש מי שמשוכנע כי הבניין שבו התגוררו במהלך ההשלמה החילית לקורס הקצינים שלהם עדיין עומד על מקומו. יש מי שמפקפק בכך. לארבעתם זוהי תקופה מעצבת בחייהם. לבסיס ההדרכה של חיל המודיעין בגלילות הם הגיעו אז אחרי כשלושה שבועות לחימה במלחמת יום כיפור. קורס הקצינים במצפה רמון נקטע ביום שבו פרצה המלחמה. כל אחד שב ליחידה ממנה הגיע. כל אחד נושא מאז חוויות וזכרונות משמעותיים.

יהודה כרמל, סימן טוב קרקו, אסף טורטל ואלי בן צבי-בונט, שבו לפני חודש לבה"ד 15 כדי לספר על אותו חודש מטלטל. ארבעתם לא זוכרים דבר חריג בימים שלפני פרוץ המלחמה. רק ביום שישי, יום לפני שהחלה המלחמה, הם הבינו שיש מתיחות. "עלינו על האוטובוסים כדי לצאת הביתה לסוף שבוע ואז באו ואמרו לשריונרים לרדת מהאוטובוסים ושהם נשארים בבסיס", נזכר בן צבי.

קרקו, שכבר היה נשוי ואב לתינוקת יצא הביתה ביום חמישי. כרמל וטורטל נשארו שבת בבסיס. כרמל סיפר כי ביום שישי כינסו אותם על רחבת המסדרים. הוא כבר חשב על הערב השמח שמחכה לו בעוד יומיים. ביום ראשון היתה מתוכננת להיערך חתונת בן כתיתו, גבריאל (גבי) פרידמן.

אלא שבמסדר נאמר להם שהוכרזה כוננות ויש עוצר יציאות. "אמרו לנו שאם תפרוץ מלחמה, צוערי בה"ד 1 ישתתפו בחציית תעלת סואץ", סיפר כרמל. "היינו מנותקים מכל מידע. רק אחרי המלחמה הבנתי שהיחידה שלנו, 848 (לימים 8200) התריעה על כל המהלכים של צבא מצרים וסוריה. כל 'הסימנים המעידים' על המתקפה שבפתח, כל המידע הרב שזרם ליחידה ממקורות האיסוף השונים לא שכנע את צמרת צה"ל. מוזר עוד יותר היתה העובדה שכמה ימים לפני פרוץ המלחמה הירצה בפנינו אלוף פיקוד צפון והוא תיאר את שינוי היערכותו של הצבא הסורי, כולל קידום כל מערך טילי הקרקע-אוויר לחזית רמת הגולן". כרמל נותר בבסיס. חברו שהיה אמור להינשא כעבור יומיים, טייס הסקייהוק פרידמן, נהרג ביום העשירי של המלחמה, מפגיעת טיל במטוסו בחזית הצפונית.

טורטל זוכר שבשבת שיחק טניס עם חבר, כשלפתע שמעו ברדיו שהמצרים חצו את התעלה. "הייתי בטוח שהתבלבלו בדיווח ושמי שבעצם חצה את התעלה אלו כוחות של צה"ל. חששנו שלא נספיק להגיע למלחמה", אמר.

כמו כל עם ישראל, גם הם שמעו בשעה שתיים את האזעקה שבישרה על מצב החירום נוכח המלחמה שהחלה במפתיע. קרקו ובן צבי עשו את דרכם חזרה לבסיס. בבה"ד 1 כבר היתה המולה. כרמל נזכר את המבוכה בכניסה לבונקרים. "אמרו לנו להכנס לבונקרים ולזווד את הנגמ"שים עבור קורס קציני חי"ר. זה נראה כמו תמונה שלקוחה מסרט; עשרות צוערים והמפקדים שלהם עמדו מול שער נעול ולא ידעו מה לעשות. אמרתי: 'בואו נפרוץ את השער' וכך קרה. התחלתי לנהל את חימוש הנגמ"שים. זה היה מצב מצחיק ומאכזב בו זמנית; היו שם קצינים בדרגת סרן שהיו בלי יוזמה".

בינתיים קרקו התבקש להסתובב חזרה ולהגיע ליחידה שלו, יחידה 848 שהיום מוכרת כיחידה 8200. הוא היה לוחם שייטת 13 שביקש לתת ביטוי ליכולותיו כאלקטרונאי ועבר למחלקה הטכנית של יחידת איסוף המודיעין. אחרי שהתייצב בבסיס היחידה, התבקש לעלות צפונה, לצפת. "אחרי שהגעתי בשבת אחרי הצהריים, עבדתי כל הלילה בהקמה של מערכת לתקשורת לוויינים. בבוקר, כשסיימתי, שאלו מי מוכן להתנדב לעלות לתל אביטל".

על הר אביטל שבצפון רמת הגולן ישבו חיילי היחידה שלו, כמו גם לוחמי נ"מ. הבסיס שעל ההר הותקף על ידי חיל האוויר הסורי כבר עם תחילת המלחמה ולעבר ההר זרמו כוחות שריון וקומנדו סורי. "אנשים פחדו לעלות לשם. אני באתי משייטת 13 ומיד התנדבתי", נזכר קרקו. "אמרו לי שאני לא יכול לעלות לשם כי יש לי תינוקת בבית, אבל אני התעקשתי ויצאתי לשם. הייתי על משאית אספקה. ממזרח היו הרבה כוחות סורים. כשהתחלנו לעלות להר החלה הפגזה כבדה. ירדנו מהמשאית לתפוס מחסה. הנהג היה בהיסטריה".

כשהגיעו להר הוא הצטרף לחיילי היחידה והיה עסוק בהתקנת מערכות, תיקון צמות כבלים שנפגעו מההפגזות, ולאחר מכן הכנסתן לתוך הבונקר כדי למנוע הישנות פגיעות בהן.

הוא נזכיר בדיווחים ממוצב החרמון במערכות ההאזנה וההבנה כי הוא נפל בידי הסורים. במקביל גם נקלטו דיווחים ממערכות הקשר של הסורים, שנזרעו בדיסאינפורמציה. "הם אמרו שכל סיני נפלה ושהם עוברים את הכנרת. היתה תחושה שהמדינה נפלה. אני מרגיש צמרמורת כשאני נזכר בזה".

הטופוגרפיה של הר אביטל, שהינו תל וולקני שמתנשא מעל סביבתו, מאפשרת לנמצאים עליו לראות את הרמה פרושה מתחת, למרחקים. "אני זוכר שיצאתי מהבונקר וראיתי טיל ש'רץ' לעבר מטוס של חיל האוויר. צעקתי לטייס, כאילו שהוא מסוגל לשמוע אותי, וראיתי את הטיל פוגע במטוס. היתה הרגשה רעה. ממש מועקה. תחושה שזה סוף העולם", זוכר קרקו.

כרמל הגיע גם הוא להר אביטל, אחרי מסע טרמפים שהסתיים לבסוף בעלייה לתל שבצפון הגולן. "אני זוכר היטב איך עמדתי לבד בטבריה, בצומת לכיוון צפון. כולי נחוש להשתתף בעשייה ומרגיש מבוזבז ולא מנוצל. היתה לי הרגשה של החמצה", סיפר.

גם סביב המשאית הצבאית שאיתה עלה אל ההר היתה הפגזה כבדה. כרמל מתאר גם הוא את מה שראו עיניו מהתל כ"תיאטרון". "ישבנו על התל ומלמעלה ראינו את קרבות הטנקים מתחתינו. ראינו מטוסים נופלים. זו היתה תחושה של חוסר אונים, שאתה לא יכול לעזור להם. אבל אני לא הרגשתי שמדובר בקטסטרופה או בחורבן. הבנתי שיש בלגן ומחדל, אבל התחושה שלי היתה שצה"ל יתאושש ויתעשת ועוד מעט ידחוק אותם והקערה תתהפך על פיה".

בן-צבי שהיה בביתו בחיפה כשפרצה המלחמה מיהר לחזור לבה"ד 1 ומשם נשלח בטרמפים לפיקוד צפון. הוא התבקש לעלות לתל פארס שברמת הגולן, שם סייע לכוחות של סיירת מטכ"ל שהיו באותו מוצב שהופגז כל העת. הוא זוכר שבאחד הימים הגיע למוצב רפאל (רפול) איתן, שהיה אז מפקד אוגדה 36. "באותו זמן פגעו לסורים בפיקוד הבכיר של דיביזיה 7 שהיה ממול. חמש דקות לאחר מכן תל פארס הופגז מכל הכיוונים. לא יכולנו להרים את הראש. רפול עמד בקור רוח ולא זז. הרכב שלו נפגע בהפגזה, הוא לקח ג'יפ ונהג בו בעצמו. זו תמונה שאני זוכר טוב".

טורטל היה היחיד מבין הארבעה שנשלח לדרום. בניגוד לחבריו הוא גם נשאר במסגרת בה"ד 1. הוא וחבריו הוצבו במעבר הגידי למקרה שהמצרים ישטפו במעלה מדבר סיני, לעבר ישראל.

הוא חשב אז על תרגיל ההגנה שהוטל עליו לתכנן כמה שבועות קודם, בקורס הקצינים. "אמרתי בתרגיל שצריך לעשות נסיגה מאורגנת. רצו להעיף אותי מהקורס כי הוגדרתי כתבוסתן. בימים הראשונים של המלחמה היה ברור שלו היו נסוגים בזמן מקו המעוזים, התוצאות היו שונות", אמר.

סימן טוב זוכר כי "במשך שבועיים לא עצמנו עין. לא האמנתי עד אז שהגוף מסוגל להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן. דאגתי למשפחה שלי שהשארתי מאחור ובמקביל מדי פעם שמעתי במערכות הקשר חיילים שלנו במוצבים שצועקים ומבקשים עזרה ושיפגיזו מסביב למוצבים שלהם, כדי לפגוע בסורים שהתקדמו לכיוונם. ואז השתרר שקט. זה היה בשבילי הלם. תמיד חשבנו שהצבא שלנו חזק יותר".

אחרי שהקורס בבה"ד 1 נקטע לפני שהסתיים, הוחלט לשלוח את הצוערים להשלמה חיילית בבה"ד 15, הוא בסיס ההדרכה של חיל המודיעין, שנמצא בגלילות.

הם זוכרים שכל אנשי הסגל שהדריכו אותם היו אנשי מילואים מבוגרים. באותו שלב, טרם שקע אבק המלחמה ועדיין לא פרצו קרבות בקרב הקצונה הבכירה ולא נחשפו עדיין מחדלי צמרת חיל המודיעין, הם לא חשו כי על אגף המודיעין של צה"ל מוטל כתם. "עדיין לא פרצו אז מלחמות הגנרלים ובכל מקרה אלה היו מלחמות של הגדולים. אנחנו היינו צעירים, לקראת השלמת הקורס והמלחמות האלה לא נגעו לנו", אמר טורטל.

אחרי סיום הקורס הוצבו ארבעת הקצינים הטריים ביחידות מודיעין שונות; כרמל שובץ בבסיס איסוף מודיעין בסיני במה שהוא מתאר כ"שנה משמעותית ומשנת חיים". מאוחר יותר, בשירות מילואים בלבנון, היה קצין המבצעים של גדודי איסוף מודיעין ניידים (גנ"ד). מדובר במסגרות מודיעין שאת חשיבותם הבינו היטב במלחמת יום כיפור, והוא וחבריו לקורס היו שותפים בהטמעתם במסגרות הקרביות בצה"ל אחרי המלחמה.

בן צבי מספר כי "היינו אז חדורי מוטיבציה לשרת את המדינה, בלי שום פיקפוק. באו אלינו מהקצונה הבכירה והסבירו את החשיבות של המשך השירות שלנו באמ"ן. המשכתי לשירות קבע של שש שנים".

טורטל שהמשיך גם הוא לשירות קבע אומר כי "במלחמה למדתי שברגע האמת לא נקבל מידע מלמעלה ושאני צריך לדאוג לעשות את המודיעין לבד. כעבור כמה שנים, לפני מלחמת לבנון, הגעתי לכך שהכרתי כל אבן בלבנון. למדתי שאי אפשר לסמוך על כך שאקבל מידע וידעתי שצריך לפקפק במוסכמות".

קרקו מבהיר כי ההחלטה שלו להמשיך בשירות קבע ממושך נבעה מהמלחמה ותוצאותיה; "הרגשתי שאני צריך להישאר בשירות ולתרום". הוא המשיך בשירות קבע עד גיל 39 במגוון תפקידים משמעותיים במחלקה הטכנית של יחידה 8200.

לפני שנה פנה בן צבי ללשכת קצין מודיעין ראשי וסיפר להם שבגלל שקורס הקצינים נקטע לפני שהגיע לסופו, הוא וחבריו לקורס לא זכו לקבל את סיכות המ"מ.

באגף המודיעין עברו על תמונת מסיימי קורס קמ"נים בסיסי, מחזור נובמבר 1973 בבית הספר למודיעין ו-48 שנים אחרי שסיימו את הקורס, נערך להם טקס חגיגי. ראש אמ"ן, אלוף אהרון חליווה, העניק לבוגרי אותו קורס את סיכות הקצונה והכריז כי הם רשאים לענוד אותן. "אני מצדיע לכם ומחבק כל אחד מכם", אמר והוסיף את הלקח המרכזי שמלווה את החיל מאז אותה מלחמה: "רק לפני כמה שבועות דרשתי ממסיימי קורס קמ"נים את מה שהמלחמה לימדה אתכם ב-73' ואתם לימדתם אותנו - להטיל ספק. תמיד להביע דעה. הטלת הספק והביקורת בכל הדרגים והרמות הם תנאי הכרחי להצלחת אמ"ן".