יו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט הפך בשבועות האחרונים לסוג של סמל לכוחנות ולדורסנות של הממשלה בה הוא מכהן: שקרים, איומים ועיוותי מציאות, שבאים לידי ביטוי גם בראיונות בתקשורת. אלא שזו ממש לא חייבת להיות מערכת היחסים עם מי שמנצל את חופש הביטוי כדי לדרוס אותו
שלושה שבועות הם כמעט נצח במובנים של פיד החדשות הבוער שלנו, בוודאי בימים שבהם נראה כאילו כל יום מביא איתו כותרת מפוצצת אחרת. ובכל זאת, אי שם באמצע חודש ינואר היה שלב קצר שבו קטע מתוך "המנגנון" - הוולוג של שאול אמסטרדמסקי מבית כאן 11 - הפך ויראלי ברשתות החברתיות. המרואיין, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, שמחה רוטמן, גולל במהלכו תיאוריה אל מול המנחה הנבוך שמייצרת דיכוטומיה ברורה בין "סרטים שמאלניים" ל"סרטים ימניים". כך, על פי רוטמן, "אווטאר" הוא סרט שמאלני מכיוון שהוא עוסק באנטי קולניאליזם ובתיאוריית "הפרא האציל" של רוסו "השמאלני". ומנגד, "שר הטבעות" הוא סרט ימני קלאסי שמציג טובים ורעים, ללא בלבולים וספקות.
החזרה לרגע הלכאורה חביב הזה חשובה כדי להבין את הדמות של רוטמן, המנוע האמיתי מאחורי המהפכה השלטונית שמבקשת הממשלה החדשה לחולל, ומי שחתום על הצעת החוק בגרסה מחמירה הרבה יותר מזו שהציג שר המשפטים יריב לוין במסיבת העיתונאים שבה נחשפה התוכנית לראשונה. רוטמן הוא דמות שמדברת בסאונד בייטים ודרמטיזציה מבוימות היטב (וגם דואג לחתוך אותם מיד ולשתף בכל הכוח בפלטפורמות החברתיות שלו), שכשמגיעים לבחון אותם לעומק מבינים כמה מהר הם מתפוררים.
התיאוריה של ז'אן ז'אק רוסו, כמו לא מעט עמדות מורכבות על טבע האדם, לא באמת יכולה להתכנס תחת עמדה פוליטית אחת. בפועל הרעיונות שלה נוצלו לתפיסות עולם מהימין וגם לתפיסות עולם מהשמאל. אלא שהחלק הספציפי שרוטמן ציין, בעודו משתומם על חוסר הידע שהפגין אמסטרדמסקי, לא רק שאינו שמאלני אלא מתכתב כמעט אחד לאחד עם עמדותיו של אבי מעוז. רוסו טען שכשבני האדם היו פראים הם היו יצורים טובים יותר וחיו חיים מועילים יותר, ואילו הקידמה המערבית, הפרוגרס, הובילה אותם לעסוק בחטא. והוא לא עצר כאן: רוסו תמך ברצון הרוב גם על חשבון המיעוט וזכויותיו, וגם זה נשמע מוכר ולא ממש מהצד השמאלי של המפה.
עוד בוואלה!
הלהיט הענק של הרגע מעלה שאלה: האם ישראל מתאהבת מחדש ברוק - דרך הפופ?
לכתבה המלאה
מנגד עומדת "שר הטבעות" של ג'. ר. ר. טולקין, יצירה שנולדה מתוך הסלידה של הסופר ממלחמות והניסיון לברוח אל עולם של אגדות ופנטזיות. בציטוט מפורסם מתוך "שני הצריחים" מסביר פראמיר, הדמות שטולקין ביסס על קורותיו שלו במלחמת העולם הראשונה: "המלחמה היא הכרח בעודנו מגנים על חיינו כנגד משמיד שמאיים לטרוף אותנו. אבל איני אוהב את החדות של החרב הבוהקת, או את מהירותו של החץ או את תפארתו של הלוחם. אני אוהב רק את מה שהם מגינים עליו". קשה למצוא ב"אווטאר" טקסט יותר שמאלני.
עלילת "שר הטבעות" מתארת תהליך השחתה מדוקדק של הממלכות השונות בארץ התיכונה על ידי סאורון, ובראשן ממלכות בני האדם, באמצעות כוח וחמדנות שגולמו בטבעות הכוח. לא בדיוק סנטימנט ימני. ובכלל, אם ניקח את ההגדרה של רוטמן ל"סרט ימני קלאסי", גם "אווטאר" עומד בו במדויק: יש בו טובים ורעים ברורים לחלוטין, הנאבי הם הצודקים, בני האדם והתאגידים החמדניים הם הנבלים. אין פשרות ואין סתירות.
אז האם "אווטאר" הוא בכלל ימני ו"שר הטבעות" שמאלני? זאת בכלל לא השאלה כמובן. ולרוטמן גם לא באמת אכפת. זה העיוות הקטן ביותר שגולל בראיון הדי מדהים הזה לאמסטרדמסקי. בין היתר הוא מציין במהלכו כי העובדה ששני שרים וראש ממשלה חשוד בפלילים מורשים (או לפחות הורשו) להיבחר ולכהן, היא עדות למצבו המצוין של הציבור הישראלי ולחוסר האמון במערכת המשפט. ובעוד אמנם נכון שהאמון במערכת נחלש באופן מדאיג בשנים האחרונות, וכמובן אין לכך שום קשר לקמפיין ההכפשה שניהלו רוטמן וחבריו נגדה, האמון בכנסת ובמפלגות נמוך עוד הרבה יותר.
מהעימות הזה יצא רוטמן עם תיאוריה פסאודו-מלומדת שהשיגה שני דברים מרכזיים: השפלה של הצד השני, במקרה הזה אמסטרדמסקי כמייצג של השמאל, והצטיירות כמומחה שמאיר את "האמת הנסתרת" מתחת למסך השקרים של אליטה מדומיינת. הדפוס החוזר הזה הופך את רוטמן לסמל של הגישה הימנית הנוכחית כלפי התקשורת הנחלשת: שילוב של כוחנות ושקרים.
כמו הרבה טרנדים אחרים, גם זה של רוטמן התגלגל אלינו מהימין האמריקאי. רשתות שלמות שכל תפקידן הוא לייצר תיאוריות, "לשאול שאלות" ולהמציא אויבים, רק כדי שיוכלו להדהד ולעסוק בהם עד שיהפכו לנחלת המיינסטרים. קחו למשל את הראיון שהעניק רוטמן ל"ספי ויניר" בגלי צה"ל. שני המגישים בסך הכל העזו לבקש את התייחסותו של אדם בכיר בקואליציה לתקיפה המחרידה של צוות חדשות 13 בירושלים. רוטמן, בתגובה, פצח באסטרטגיית "אני צועק יותר חזק מכם" וסימן אויב מוכר: הנפת דגלי הרשות הפלסטינית בהפגנות המחאה בת"א.
המשחק הזה שבו אנשי ימין מחפשים בכל הפגנה את הדגל האחד מבין אלפי הדגלים האחרים, כדי "להוכיח" את עלילת הדם על תמיכה ברוצחי יהודים, מוכר וידוע. אלא שרוטמן הולך צעד רחוק יותר: מבחינתו התקיפה לא התרחשה. הוא לא ידע, הוא לא שמע. ולמה לא? אחרי דקות ארוכות של צעקות ואפס גינוי, ספי עובדיה ביקש "להנמיך את הלהבות" ולעבור לדבר על מה שרוטמן רצה מלכתחילה.
איפה עוד ראינו את השיטה הזאת בהקשר שלנו? בסרטון שפרסם לאחרונה אחד מהגורואים הגדולים של האלט רייט האמריקאי, ומי שמקודש על ידי מקביליו הישראלים: בן שפירו. בסרטון שרוטווט מיד על ידי כל החשודים המיידיים, ובראשם ראש הממשלה, גולל שפירו שורה ארוכה של שקרים מוחלטים. בין היתר: בית המשפט בישראל מנצל את היעדר החוקה כדי לחוקק חוקים בעצמו ולהפוך לדיקטטורה, חבורה של אוליגרכים שלא נבחרו מקבלת החלטות על נושאי ביטחון לאומי, ובחירת השופטים בישראל נעשית על ידי נשיא המדינה על פי רשימה שאותה הוא מקבל משופטים ליברליים. נתניהו, כהרגלו, הבין מאוחר מדי את גודל הטעות ומחק את הריטווט, מה שלא מנע מימנים רבים להמשיך להדהד את הדברים. אבל העניין כאן הוא השיטה: שילוב של שקר וכוחנות, אותם כלים של רוטמן.
עם פרסום התוכנית מיהרו לוין ורוטמן לספר שיקיימו דיונים שאליהם יוזמנו מומחים מכל הצדדים, ואלו יישמעו "בלב פתוח ובנפש חפצה". בפועל, מי שצפה ולו בחלק מהדיונים גילה את אותה שיטה מוכרת. פעם אחר פעם רוטמן קוטע את הדוברים (בעזרתה האדיבה של טלי גוטליב, דוב אכפת-לי שכולו אהבת אדם), מטיח בהם שקרים ובאחד מהמקרים אפילו נשמע מאיים על היועץ המשפטי של הוועדה רק כי העז להעביר חוות דעת שלא התיישרה עם הקו של היו"ר. במקביל, מנצל רוטמן כל פלטפורמה לקידום ספריו על "שלטון בג"ץ", ומפנה טוענים נגדו אליהם שוב ושוב. זוהי בדיוק השיטה של שפירו: קראו את השקר שלי, קבלו אותו כאמת, ועכשיו אין עוד דיון.
הבעיה היא שבאי הוועדה ומי שאיתרע מזלו לעבוד בה, לא באמת יכולים להתקומם נגד חוקי המשחק הדיקטטוריים של רוטמן. יעידו על כך ההוצאות ההמוניות מהאולם, חוסר היכולת לבטא עמדות מנוגדות, ושוב, התחושה המרומזת מדי לכך שמי שיעצבן את שיכור הכוח בראש השולחן ייפגע. בימים האחרונים התפשטו האיומים גם אל נשיאת בית המשפט העליון, אל ועדי עובדים ואנשי הייטק. אבל כלי תקשורת ועיתונאים שמשוחחים עם רוטמן אינם כבולים למגבלות האלה ואין שום סיבה שיסכימו להן. אין גם שום סיבה שיסכימו לחייך חיוך מבויש בזמן שהאיש משקר ומזלזל בהם, רק כדי להוכיח עד כמה הוא עליון עליהם בגלל "שמאלניותם המובנית".
נתחיל בעובדות: במדינת ישראל השופטים לא בוחרים את עצמם. לא יעזור כמה פעמים רוטמן יחזור על השקר הזה, הוא לא יהפוך לאמת. הוועדה לבחירת שופטים כוללת שלושה שופטים (ובהם נשיאת בית המשפט העליון), שני שרים (אחד מהם שר המשפטים), שני חברי כנסת ושני נציגים ללשכת עורכי הדין. קיימת זכות וטו גם לפוליטיקאים וגם לשופטים. נדרש רוב של שבעה מתוך תשעה כדי למנות שופט, כך שבכל מקרה בחירה של מועמד חייבת להיעשות בהסכמה רחבה של כל החברים. המודל הזה שבו השופטים שייכים לגוף שבוחר את עמיתיהם, או מעורבים בתהליך הבחירה, מקובל במדינות רבות אחרות בעולם (ביניהן בריטניה, בלגיה, ארה"ב וקנדה). בשום מדינה בעולם לא קיים מודל שבו הממשלה שולטת בלעדית בתהליך הבחירה עם שבעה מינויים בשליטתה לוועדת הבחירה, כפי שהצעת החוק של רוטמן קובעת.
בנוסף, ועל אף החזרה על כך שוב ושוב, לציבור הישראלי אין סמכות חנינה על פשעים. הבחירה באדם שהורשע בפלילים לא מאפשרת לו לנקות את עצמו ממעשיו, רק כי מספיק אנשים מוכנים להעלים מהם עין. צריך להבהיר: אריה דרעי ניצל את כוחו שלוש פעמים כנבחר ציבור כדי להונות את הקופה הציבורית, בפעם האחרונה בשיעור כולל של לא פחות משני מיליון שקלים. קשה למצוא פגיעה יותר ברורה ומובהקת באמון הציבור. אם זו דמוקרטיה, בואו נפתח את שערי בתי הכלא, ונאפשר לכל היושבים בהם להתמודד לכנסת. מי שייבחר יזכה לחנינה מיידית ולשופטת בג"ץ שתנקה את ביתו. ומי שלא? ייתלה. ממילא אין לו את אמון הציבור. אפשר אפילו להפוך את הכל לפורמט ריאליטי מוצלח: התליין במסכה.
ההתמודדות עם רוטמן היא לא רק על עובדות, אלא על שיטת פעולה. כלפי חוץ צעקות ושקרים וכלפי פנים עבודה עם ארגונים כמו פורום קהלת, שכותבים עבורו הצעות חוק קיצוניות ולאחרונה על פי פרסום ב"הארץ", אף יצרו מודל מקומי של האגודה הפדרליסטית (Federalist Society), במטרה לטפח משפטנים ימנים נאמנים כדי לכבוש בעזרתם את בית המשפט העליון. השיטה הזאת הובילה את ארה"ב למצב שבו זכות האישה על גופה כבר אינה מוגנת על ידי בית המשפט, וזו רק ההתחלה.
לפני כמה ימים כתב כאן חברי החכם עמית סלונים על החלטת עיתון "הארץ" להפסיק את פרסום טוריו של גדי טאוב בעיתון. הוא טען אז שהצעד שגוי ומנוגד לתפיסת העולם הפלורליסטית ומקדשת הדמוקרטיה של "הארץ", וכרגיל צדק. אלא שטאוב, כמו רוטמן, דוגל באותם כלים: הוא מכפיש ומשסה מעל כל במה וכל פלטפורמה, מתבל בשקרים וכזבים, ומתעטף בזכותו לעלות ולומר אותם מעל אותן במות שאותן הוא מכפיש. זו אכן דמוקרטיה במובן הרומנטי של "איני מסכים עם מילה מדבריך, אבל אלחם על זכותך לומר אותם", אבל במקרים של רוטמן וטאוב זו ירייה ברגל - לא פחות.
כללי המשחק של התקשורת לא יכולים להתקיים בחלל ריק. ריאיון או פרסום טקסט של פוליטיקאי או בעל טור לא יכול לעבור בכל תנאי, ורק כי זכותו לומר את דבריו. אם הוא משקר, מאיים, רודף גורמי מקצוע שמנסים לעשות את עבודתם, מסית או מעוות מציאות, זאת חובתם של עיתונאים לעמוד על שלהם. לא בגלל כבודם, אלא בגלל שההתקפלות מול אנשים כמו רוטמן מובילה להמשך הזרימה של שקרים בתודעה הציבורית. אם רוטמן "לא שמע ולא ראה" את תקיפת עובדי חדשות 13, יתכבד לרדת משידור, לצפות בגדר ברזל מוטחת בראשו של עיתונאי, ולחזור. אם שיקר על "כת שבוחרת את עצמה", יתכבד המראיין ויעמיד אותו ואת הצופים או המאזינים על הטעות. ואם המציא תיאוריה שוטפת שנאה על קולנוע - אפשר גם לא להתייחס אליה כבדיחה.
כי דמוקרטיה לא נגמרת בבחירות, וגם שם אנחנו לא מדהימים. דמוקרטיה נגמרת כשמי שמגיעים לפרק אותה מרגישים שהם לבד על המגרש.