חדשות טובות מכיוון שוק התעסוקה הן בדרך כלל סיבה למסיבה, אבל הגידול במספר המשרות החדשות בארה"ב גרם למבוכה בקרב הכלכלנים: יכול להיות שהמשועות על מיתון עולמי היו מוגזמות? ואם כן, למה? אחת הסיבות האפשריות קשורה לקורונה ששינתה את כללי המשחק
שוק העבודה האמריקאי הדהים את האנליסטים
חצי מיליון, או ליתר דיוק 517 אלף משרות חדשות, זה הנתון שהמם את האנליסטים בארצות הברית, עם הכניסה אל סוף השבוע. דוח התעסוקה היה צפוי להיות חיובי, כשההערכה הכללית נעה סביב תוספת של 1,800 משרות חדשות, רק שהנתון הסוי היה גבוה כמעט פי 3 - ויותר מכך: הוא שיקף תוספת של 4.8 מיליון מקומות עבודה חדשים במשק האמריקאי במהלך 2022.
שיעור האבטלה בארה"ב, לפיכך, עומד על 3.4% כלומר - מספרים טובים משהיו לפני משבר הקורונה. אפילו השכר הממוצע עלה ב-4.4%, אמנם פחות מקצב עליית האינפלציה (6.5%), אך עדיין מאפשר לרוב העובדים להתמודד באופן סביר עם ההוצאות מבלי להצטמצם באופן דרמטי.
אז מה קורה כאן? תכנף ננסה להסביר, אבל קודם כל כמה מילים על וול סטריט. שוק ההון בארה"ב היה אחד הסממנים של מיתון עולמי מתקרב, הנאסד"ק למשל, עם ירידות של כ-33% במהלך 2022 צבע את המסכים באדום ואת האופק הכלכלי בשחור. אלא שמתחילת השנה ולמרות המשך העלאת הרבית בידי הבנק המרכזי, תיקן הנאסד"ק כבר כמעט מחצית מהפסדי 2022 כולה, נתון מדהים בהתחשב בעובדה שהדוחות הרבעוניים של ענקיות ההייטק היו רעים.
אם ציפיתם לחגיגות ברוקרים נוסח "הזאב מוול סטריט", אתם מוזמנים למתן את הציפיות: בוול סטריט מרוצים כמובן מהעליות ומהתחזיות שהולכות ומתבהרות, אבל גם חוששים משני דברים עיקריים: הראשון הוא שהאיתות משוק העבודה לנגיד, ג'רום פאוול, לפיו הוא מסוגל לספוג את עליות הריבית החדות מבלי להצמיח שיעורי אבטלה מדאיגים, דווקא ידחוק בנגיד להעלות עוד את הריבית עד להורדת האינפלציה ליעד של 2%, כלומר - שוק ההון ימשיך לדמם.
הנתון השני הוא כמעט רוחני יותר מאשר כלכלי: בוול סטריט שונאים הפסדים, אבל שונאים עוד יותר אי ודאות: אם כך נכשלו האנליסטים מלנבא את השינויים שייעברו על השוק, האם אפשר שהמודלים שמשמשים אותם בחישוביהם אינם יעילים עוד?
דמיינו לעצמכם מערכת בחירות לכנסת, שבה מקבלת המפלגה הגדולה ביותר כמעט פי 3 מנדטים ממה שחזו לה הסקרים. כל הסקרים כולם - האם לא הייתם מסיקים מכך שמשהו במודל הניבוי מחטיא את המטרה?
איך מסבירים את הפער בין התחזיות לנתוני האמת? בעזרת מילת הקסם שבאמצעותה נוטים לפרש כמעט כל תופעה חדשה בחיינו: הקורונה.
ההנחה הרווחת עתה היא ששנת 2022 עמדה בסימן השנה וחצי שקדמו לה: מיליוני אמריקאים צעירים שנשרו משוק העבודה נהנו מתמיכה ממשלתית שהלכה ופחתה. תקופה מסוימת הם עוד ישבו על הגדר, לרוב על זו של בית ההורים (לא תופעה שכיחה בארה"ב כפי שהיא בישראל ובחלק ממדינות אירופה) - ואז קפצו בחזרה אל שוק העבודה.
למרות הצורך של צעירים רבים בהכנסה, ועוד יותר מכך - למרות גלי פיטורים של עשרות אלפי עובדים בחלק גדול מחברות הטק הגדולות, נותר שוק העבודה "שוק של עובדים": משמע, התחרות על ליבו של העובד הפנוי עודנה גדולה, עובדים רבים דורשים הקלות בסגנון העבודה מהבית שאליה התרגלו בעת הקורונה והמעסיקים, שציפו לראות את העובדים נלחמים על כל משרה פנויה, נאלצים להתפשר.
תגובת הכלכלנים בארה"ב לנתוני שוק העבודה, לפיכך, היא מעורבת: מצד אחד אין חולק על כך שמדובר בחדשות טובות, שבזהירות המתבקשת, מעידות על כך שהמיתון הגדול ממנו חששו רבים מסביב לעולם אינו כה גדול, אחרי הכל - ואפשר בהחלט שהצמיחה, כבר ב-2023, עוד תכה את התחזיות הפסימיות.
מצד שני רבים מביטים בנתונים ומגרדים את ראשם במבוכה: האם עד כדי כך השתנתה הכלכלה העולמית בעקבות הסגרים שליוו את מגפת הקורונה? השינוי חובק כמעט את כל ההבטים שדרכם היה נהוג לבחון את הכלכלה: מתעסוקה ועד להתנהגות צרכנים. השורה התחתונה: החדשות מארה"ב טובות, אבל עשויות גם לבלבל.