תחנה אחת עשרה, סוסים איטיים, האגם, סודות בחצר האחורית: 10 סדרות לבינג' מהיר

24 פרקים
יס, הוט וסלקום טיוי (שימו לב, יש להזמין את הסדרה לפני כניסת הצום)

ב-2023 צפויה "החברה הגאונה" לחזור עם העונה הרביעית והאחרונה שלה, כשאת צמד גיבורותיה יגלמו שחקניות אחרות, מבוגרות. עד שזה יקרה, אפשר לקרוא את כל סדרת הספרים הנפלאה של אלנה פרנטה, או לחילופין לצפות שוב/לראשונה בשלוש העונות של הסדרה, גם אם העוצמה שלהן מעומעמת יותר ביחס למקור. העונה השלישית, ששודרה השנה ומבוססת על הספר השלישי, "הסיפור של מי שברחו ומי שנשארו", הייתה הטובה ביותר שלה - בניגוד למקור הספרותי, ששם שני הראשונים הם החזקים יותר. אף שהסדרה עדיין סובלת מכמה מאותן מגרעות שהיו לה בתחילת הדרך, בראשה הליהוק המאוד-לא-משכנע של לילה, העזות של כתבי פרנטה ממשיכה לבעבע גם בסדרה.

והפעם, התבגרות הדמויות הביאה איתה התבגרות גם ל"החברה הגאונה" עצמה, בכוונת מכוון. הבמאי סאבריו קוסטנזו הסתמך על הקולנוע של אותה תקופה, שנות ה-70, ונסך בסדרה לוק הרבה יותר טבעי ואגבי. המרוויחה העיקרית מכך היא דמותה של אלנה. היא הפכה לאם והכימיה שלה עם הילדים נראתה תמיד אמינה ומציאותית, הקנתה לה בשלות שסוף סוף הצליחה לבקוע מבעד לשתיקות הפסיביות שלה. מדהים עד כמה זה שדרג את הסדרה.

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

4 פרקים
יס והוט (שימו לב, יש להזמין את הסדרה לפני כניסת הצום)

סדרות פשע בריטיות הן מין ז'אנר בפני עצמו. תמיד ממוקדות, משוחקות מעולה עד מדהים, סוגרות את הסיפור תוך ארבעה או שישה או שמונה פרקים, אפילו אם יש עונה נוספת. אבל בסופו של דבר, בדברי הימים לא הרבה מהן מותירות חותם של ממש. "סודות בחצר האחורית" היא הדוגמה ההפוכה, מתעלה על סדרות אחרות מסוגה בזכות הגישה המבריקה שלה - והעצובה כל כך - לסיפור שהיא מספרת.

אוליביה קולמן ("הכתר", "פליבג") ודיוויד ת'יוליס ("פארגו 3", "סנדמן") מככבים כבני זוג הזוג האמיתיים סוזן וכריסטופר אדוארדס, אנשים נורמטיביים לכאורה, אוהבים ורגישים, חובבי קולנוע, ששתי גופות הוריה של סוזן מתגלות בחצר ביתם עשור אחרי שנעלמו. הסדרה, שיצר אד סינקלייר, בן זוגה של קולמן, וביים וויל שארפ (המוכר גם כשחקן, בין היתר ב"המאבק של קנזו" הנהדרת בפני עצמה), עוקבת אחר בני הזוג בעוד סודם מתגלה והם עצמם מכחישים מכל וכל מעורבות בעניין. אלא שעד מהרה מתברר כי ההכחשה שלהם מקורה בהדחקה. שכבה אחר שכבה חושפת "סודות בחצר האחורית" את חייהם ועברם של סוזן וכריסטופר, הופכת את אהבתם הגדולה לסרטים לכדי כלי אמנותי שבאמצעותו מדגישה הסדרה את הפנטזיות שהם - ובעיקר סוזן - חיים בהן, בשל נסיבות טראגיות שאילצו אותם לבקש מפלט בכל מובן. כבר ראינו סיפורים כאלה בעבר, אבל לא ראינו אותם מסופרים ככה - וזה יצירתי, יפה ושובר לב.

10 פרקים
הוט (שימו לב, יש להזמין את הסדרה לפני כניסת הצום)

הדרמה הפוסט-אפוקליפטית על פי ספרה של אמילי סנט ג'ון מנדל היא אחת הסדרות (מוגבלות ובכלל) הטובות של השנה. היא עוקבת אחר מספר דמויות שחייהן נקשרו זו בזו לפני מחלה שקטלה את רוב אוכלוסיית העולם, וכן במהלך פריצת המגפה ואחרי השמות שהותירה. קירסטן, שהייתה ילדה-שחקנית כשמגפה פרצה, היא שחקנית גם בבגרותה (מקנזי דיוויס, "קוד שרוף", "מראה שחורה") במסגרת "הסימפוניה הנודדת", חבורה של שחקנים ומוזיקאים שמסתובבים מקהילה לקהילה מסביב לאגם מישיגן ומעלים הצגות של שייקספיר.

העיבוד הטלוויזיוני מקנה לסיפור אניגמטיות יפה, לירית ומושכת, שללא ספק דורשת מהצופים אורך רוח לנוכח רגעים לא מאוד קוהרנטיים לאורכה. אבל היא כל כך שווה את זה. גם בפרקים הכי עמומים מגיעה סצנה עזה שמועכת את החזה. ככל שהיא מתקדמת והתמונה מתחילה להתבהר, פתאום ניכר עד כמה היא יפה ומלאת חסד. פתאום ברור עד כמה היא שלמה. איך כל פרט בה, אפילו זעיר ושולי מפרק מוקדם, יכול להפוך בדרך אגב לקו עלילה בלי שאפילו נקשר בין הדברים. בעולם שבור שמלא באנשים שבורים, "תחנה אחת עשרה" מנטרלת נפיצות כמו חבלן, מרגשת עד דמעות במובן הטהור והמזכך של המילה.

18 פרקים
סלקום טיוי

הקונספט שלה הקומדיה הזו כל כך פשוט וכל כך מבריק: זוג צעיר עובר לאחוזה משפחתית שירש ומאוכלסת ללא ידיעתו ברוחות הרפאים של אלה שמתו שם בעבר. תאונה גורמת לאישה לראות את הרוחות. הרעיון נולד בגרסה הבריטית (והמוצלחת יותר, שלמרבה הצער לא נרכשה עד כה לשידור בישראל) ב-2019, והועתק לארצות הברית עם גלריה של רוחות רפאים שההיסטוריה שלהן רלוונטית למקום: זמרת מתקופת היובש, חייל מיליציה מהמאה ה-18, היפית חובבת סמי הזיה משנות ה-60, מדריך צופים נלהב מדי משנות ה-80, יורד-ים ויקינג משנת 1009, ברוקר חלקלק משנות ה-90, אינדיאני שנון וסרקסטי מהמאה ה-16, ואשת אצולה מהמאה ה-18.

זו פרקטיקה שגורה בסיטקומים, חיבור בין דמויות שאין ביניהן שום קשר כדי ליצור ניצוצות קומיים, אבל על פי רוב הן לפחות חולקות את אותה תקופת חיים. הרעיון של "רוחות רפאים" לוקח את המתכונת המוכרת הזו למתחמים חדשים, ומאפשר לה ליצור תמהיל אבסורדי של דמויות, שלכל אחת מהן נקודת מבט שונה בתכלית על הזמנים המודרניים שהעלילה מתרחשת בהם. בהתאם, היא גם יכולה מדי פעם לקחת את העלילה אל מחוזות שקומדיות מצבים מהשורה לרוב לא מגיעות אליהם. אלה דמויות שלכאורה לא אמור להיות ביניהן שום חיבור, לא טכנית ולא רעיונית, ובכל זאת נכפה עליהן לחיות ביחד לנצח. למרות זאת אין ביניהן איבה וסכסוכים אלא להפך. זו קהילה קטנה, אפילו משפחה, שכיף לשהות במחיצת חבריה. היא אמנם מסתייגת בתחילה מהגעתם של גורמים זרים, אך עד מהרה מתבררת כמכניסת אורחים, ולבסוף גם משלבת את הזוג החדש בקהילה הקטנה הזו - כמו שסדרה קומית טובה אמורה לעשות.

10 פרקים
אפל טיוי פלוס

לנוכח הכוחות שהתרכזו בסדרה הזו לפני ואחורי הקלעים אפשר היה לצפות שקומדיית הפשע הזו תהיה מושלמת. יצר וביים אותה כריסטופר מילר, ההוא מהשותפות הקבועה עם פיל לורד (המשמש גם כאן כמפיק בכיר), שהניבה יצירות כמו סרטי "רחוב ג'אמפ", "סרט לגו" ו"ספיידרמן: ממד העכביש". מככבים בה בין היתר שחקנים קומיים נפלאים כמו סאם ריצ'רדסון, טיפאני האדיש, דייב פרנקו, בן שוורץ ואילנה גלייזר. למרות כל השמות האלה ראינו יצירות מצחיקות מ"אפטר פארטי", אבל גם כפי שהיא מדובר בסדרה ששווה את הזמן.

הסדרה לוקחת את הקונספט האגת'ה-כריסטיאי שבמסגרתו יש גופה בלוקיישן אחד וכולם חשודים ברציחתה, והופכת אותו לחגיגה יצירתית, מגוונת, מלאה בהברקות ובהשראה, וגם ברמזים לזהות הרוצח האמיתי למי שפוקח עין. כל פרק בה מתמקד בחקירה של אחד החשודים, וכל חשוד מספק את נקודת מבטו באמצעות ז'אנר קולנועי אחר. כך, למרות התחושה שהקומדיה לא ממצה את היכולות שעומדים לרשותה, השחקנים רחוקים מלהתבזבז. להפך - בסופו של דבר הסדרה שווה בזכות הקאסט המסחרר שלה. כולם מפיחים אנושיות כובשת ומבדחת בדמויות ארכיטיפיות במהותן, וכמעט כולם גם ממש מצחיקים. כולם עוזרים לתעלומה להגיע לפתרונה ההגיוני ואפילו מרגש, והופכים את "אפטר פארטי" לאחת הסדרות החמודות והמהנות ביותר בנמצא.

6 פרקים
אפל טיוי פלוס

ב-2 בדצמבר תשוב "סוסים איטיים" עם פרקים חדשים, הזדמנות טובה למפספסים להשלים את העונה הראשונה - הכוללת שישה פרקים - של דרמת הריגול שהפכה לאחת הסדרות החמודות של השנה החולפת. גארי אולדמן מככב כבוס הנודע לשמצה של בית סלאו, המקום שאליו מגיעים אנשי סוכנות הביון הבריטית שכשלו בתפקידם, כדי להעביר את מה שנשאר מחורבות הקריירה שלהם. כשגבר צעיר נחטף וחוטפיו מאיימים לשדר את עריפת ראשו בשידור חי באינטרנט, הסוסים האיטיים מקבלים הזדמנות לגאול את עצמם, ובכך גם חושפים את עצמם לסכנה מבית.

העונה אמנם לא הכי אחידה ברמתה - הסצנות שקשורות לחטיפה פחות מעניינות מאלה שמתרחשות בסוכנות הביון - אבל אפילו כך קשה שלא להישבות בקסמה ולשבת מולה בחיוך במשך חלק ניכר מהזמן. אולדמן יוצר דמות מורכבת ונהדרת: מצד אחד לא אכפת לו מכלום, כולל הסוכנים שעובדים תחתיו, ומצד שני הוא יודע היטב מה הוא עושה ונאמן לאנשיו. יתר הקאסט - שכולל גם את אוליביה קוק ("בית הדרקון"), ג'ונתן פרייס ("משחקי הכס") וקריסטין סקוט תומאס ("הפצוע האנגלי") - מצוין גם הוא, והסדרה כולה היא תענוג שנון, מאופק ועוקצני כמיטב המסורת הבריטית.

8 פרקים
אמזון פריים וידאו

בעוד טטיאנה מסלאני מככבת ב"שי-האלק: עורכת דין בשירות החוק", עמיתה לסדרה שבה פרצה, "אורפן בלאק", בחר בסדרה הרבה יותר מקורקעת ואנושית. ג'ורדן ג'באריס, שהיה פליקס הכובש בסדרה ההיא, מככב הפעם בתפקיד הראשי בקומדיה קנדית שנונה, ולצדו ג'וליה סטיילס ("10 דברים שאני שונאת אצלך", "דקסטר"). ג'באריס מגלם את ג'סטין, גבר בשנות השלושים לחייו שחזר מחו"ל בעקבות פרידה מבן זוגו מזה שנים, וכעת מתכנן להתחבר לבתו המתבגרת, בילי, שמסר לאימוץ במהלך קיץ שבו תשהה אצלו בבקתה המשפחתית על האגם. התוכניות שלו משתבשות כשהוא מגלה שאביו המנוח הוריש את המקום לאחותו החורגת המושלמת והמרושעת, מייזי-מיי.

"האגם" כולה סדרה של איזונים מצוינים: בין הלוקיישן היפה, המרגיע, לבין התככים והמילים החדות כתער (ועמוסות משחקי לשון שהתרגום מתמודד איתן רוב הזמן בגבורה); בין דמויות קיצוניות, לפעמים על גבול הקריקטוריות, לבין קומדיה אנושית וחומלת; בין הפוטנציאל הפרוס והמבטיח של גיל ההתבגרות לבין מבטים מפוכחים ומרירים לאחור. באמצעות התמהיל הזה, לאורך תשעת הפרקים של העונה הראשונה (השנייה כבר בדרך) "האגם" מצליחה לעורר הזדהות עם כל אחת מהדמויות, אנטגוניסטית ככל שתהיה, וליצור משהו מקורי וכובש.

10 פרקים
נטפליקס

במשך חמש עונות נברה "פה גדול" בגיל ההתבגרות, ברגשות העזים, החרמנות, הבושה, האהבה והשנאה. מאחר שגיבוריה צעירים מדי, היא אף חרגה מהם אל אחיהם הגדולים כדי להציג את המשמעויות של הסקס הראשון. אבל בסופו של דבר, הגילים הצעירים שקומדיית האנימציה מתמקדת בהם מגבילים את יכולתה לבחון את הספקטרום המלא של החיים בצורה המיוחדת, הפרועה, המגעילה, הקורעת מצחוק והחכמה שלה.

"משאבי אנוש", סדרת הבת של "פה גדול" שעלתה מוקדם יותר השנה, נולדה לכאורה כדי להתמקד בשלל היצורים שמכוונים את בני האדם מבעד לתחושות האנושיות - מפלצות ההורמונים, יתושי החרדה, חתולות הדיכאון, פרפרי האהבה וכן הלאה. בפועל, כמו הסדרה האם, זה רק תירוץ. נדרש ל"משאבי אנוש" קצת זמן לצמוח, והיא במפגיע גסה מאוד למרות שאין לה צורך בכך כסדרה שחורגת מגיל ההתבגרות. אף על פי כן, היא מאפשרת ליקום של "פה גדול" לצמוח ולחקור טריטוריות חדשות בחוויה האנושית, כמו לידה ומוות, והיא עושה זאת באותה צורה מבריקה - ולעתים מאוד מרגשת - של הסדרה שממנה נולדה. ומאחר ש"פה גדול" עצמה חוזרת בסוף החודש עם עונה חדשה, זה עשוי להיות המתאבן האידיאלי.

13 פרקים
נטפליקס

ביום שישי הקרוב תעלה בנטפליקס העונה השלישית והאחרונה של סדרת ההתבגרות הכי מצחיקה בסביבה, שהסתיימה במאי האחרון במולדתה, בריטניה - הזדמנות פז להשלים או לצפות שוב בשתי העונות הראשונות שלה. שם הסדרה נגזר מקיצור שמה של העיר לונדונדרי שבאירלנד, שם מתגוררות ארבעת הגיבורות שלה.

הימים הם הימים שלפני הסכמי "יום שישי הטוב" שהביאו לסיומו של סכסוך דמים אכזרי, ודווקא במציאות הזו של מתח וחוסר ודאות - מוצאת "נערות דרי" את כל היופי, האתגרים ובעיקר החלקים הקורעים מצחוק של גיל ההתבגרות, שיושבות כולן על תובנות מבריקות. קצב הבדיחות הרצחני בשילוב הליהוק המושלם והאופי המובחן של כל אחת מבנות החבורה, הופכים אותה לאחת הקומדיות הטובות של העשור האחרון. וכל אלה עטופים בפסקול ניינטיז מושלם וממכר. וכיאה לסדרות בריטיות, הפרקים קצרים וקלילים ויחלפו עוד לפני שתרגישו בכך, מה שגם מעמעם את החולשות של אי אילו פרקים, בעיקר בעונה השנייה. מה שמשמח במיוחד הוא שהעונה השלישית חוזרת לשיאים גדולים וקורעים מצחוק, ומאפשרים לסדרה ולנו להיפרד מנערות דרי עם טעם מתוק בפה.

20 פרקים
דיסני פלוס

אחרי שכולנו התמכרנו בשלב כזה או אחר לפודקאסטים של פשע אמיתי, "רק רוצחים בבניין" לוקחת את החוויה והופכת אותה בו זמנית לסוג של פרודיה, וגם למקרה פשע אמיתי בפני עצמו, המתרחש כולו בבניין דירות מפואר. גיבוריה - שני גברים מזדקנים שתקופת הזוהר שלהם הרחק מאחוריהם (מרטין שורט וסטיב מרטין) וצעירה מתבודדת בעלת עבר מסתורי (סלינה גומז) - הם סוד הקסם שלה. ככל שהתעלומה במרכז הסדרה מסקרנת ומתפתחת, אלו הסיפורים שלהם ומערכת היחסים הביזארית שנבנית ביניהם שהופכים אותה לתענוג של ממש.

אם היה חשש שהעונה השנייה, שהסתיימה לפני מספר חודשים, תמצה את הרעיון ואת הקסם, זה רחוק מלהיות המקרה. אחרי מקרה רצח נוסף באותו בניין, האחווה שנרקמה בין שלושת הגיבורים הלכה והתרחבה גם לשכניהם, גם כאלה שהיה קשה לסבול במבט ראשון, ובעיקר לבחינה חכמה ומקסימה של יחסים בין הורים לילדים. גם כשיש חורים עלילתיים, הם מתמלאים בנשמה, מודעות עצמית נדיבה וקומדיה שבאמת מניבה צחוקים רמים. לא משהו שמצפים לו בהכרח מסדרה שהמילה "רוצחים" מופיעה בשמה.