צריך הרבה אומץ בשביל מה ששלומי שבן עשה אתמול בהופעה שלו. בטח במצב הנוכחי

וואו. בעידן של שורות תחתונות, צריך לפעמים לסכם אירועים גרנדיוזיים במילה אחת. אם צריך לבחור מילה אחת שכזאת בשביל לתאר את ההופעה של שלומי שבן, אמש בבית האופרה בתל אביב, אין ברירה אלא ללכת על "וואו". לא בדיוק מילה, האמת. יותר כמו תגובה בלתי רצונית של נפש שראתה כבר הופעה או שתיים. אם העורך יאפשר לי בנדיבותו עוד שלוש מילים אז נלך על: "וואו, זה היה רע". זאת גם אחלה כותרת. העורך יאהב את זה. כותרת שתמשוך את ההייטרים. את הציניקנים. את הממורמרים. זה יהיה מעולה לטראפיק, לרייטינג, לעדר שאוהב לרמוס את אליליו. וזה לא יהיה שקר. שלומי שבן באמת היה רע אתמול. רע מאי פעם. רע לתפארת. רע במובן הכי טוב של המילה.

נתחיל מהטוב דווקא, גם כי ככה נהוג וגם כי היה הרבה ממנו. טוב טהור. הבחירה של שלומי שבן לעשות את הפרימיירה של האלבום "בית פתוח" בבית האופרה היא הכל חוץ ממקרית. זאת הפעם השלישית ששלומי בוחר בבמה הכי משוכללת ומרשימה בישראל כדי לחנוך אלבום חדש. זה לא האולם הכי גדול או הכי נוח, אבל יש בו את הבמה הכי ורסטילית שיש, כזאת שאפשר לעשות עליה דברים שאי אפשר לעשות בשום מקום אחר - והגמישות הזאת מתכתבת יפה גם עם המוזיקה של שבן, ובעיקר עם השאפתנות שלו.

שבן עולה לבמה עם ספוט בודד שמאיר עליו. מאחוריו מסך שחור שמסתיר את הלהקה המוכשרת. מלפניו מסך שמקרין אדוות שמתפשטות בתלת ממד סביב הבמה. לרגעים זה נראה שהגלים יוצאים מהבמה וזורמים אל הקהל. בלי הפסנתר שלו, שבן נראה עירום, חשוף, למרות החליפה המחויטת. הוא שר כמו מדקלם את השורות שכתב מבטן של ספינה טרופה, בחשיכה מוחלטת ובדעה צלולה. זה השיר שפותח את האלבום החדש. קוראים לו "אל תתעלמי ממני" והכותרת הזאת מרגישה אירונית אל מול העיניים המהופנטות בקהל. אף אחד לא מסתכל בטלפון. אף אחד לא מצלם. אפשר להרגיש את המלח של הגלים, כמו את המתח של הצופים. אף אחד לא חולם אפילו על להתעלם.

המסכים עולים, וחושפים את אחת הבמות הכי מרהיבות שאי פעם הורכבו בישראל, בטח כשמדובר ב"סתם הופעת פופ-רוק". הבמה משחקת פה תפקיד, ולעיצוב שלה יש השפעה קריטית על התחושה. זה לא מחזמר, לא אופרה. פשוט הופעה שהושקעה בה מחשבה ויצירתיות מעולם אחר. עיצוב הבמה, התאורה, הוידיאו ארט - כולם לקחו חלק במופע לא פחות מהלהקה. התפאורה נראתה אופראית, כיאה למקום, והציבה רף מאוד גדול למוזיקאים על הבמה. ספוילר: הם יעמדו בו.

מאיר אריאל, מורו ורבו של שבן, נהג "להכין" את הקהל שלו בהופעות לפני שירים חדשים. הוא ביקש מהם להתייחס אליהם כמו אל עולים חדשים, עם סל קליטה והכל. להבדיל, שבן נוהג לדבר עם הקהל שלו הרבה דווקא לפני השירים הוותיקים בסט. השירים הטריים יותר נזרקים לקהל ללא הכנה וללא ביאור. כך הוא עשה גם בהופעות בכורה שליוו אלבומים קודמים. זה מוסיף איזה מסתורין סביב השירים, בטח באלבום כל כך אישי כמו "בית פתוח" הטרי, שכולל כמה מהשירים הכי חשופים של שבן - לצד כמה מהניסיונות המוזיקליים הכי יומרניים שלו.

שבן ביצע את חמשת השירים הראשונים באלבום ברצף, כמעט בלי להתייחס לקהל הגדול מולו. מירי מסיקה הצטרפה לביצוע מדויק-אך-לא-מרגש של הדואט "לה ויטה א לונגה". בהמשך היא נכנסה לנעליו של מאיר אריאל - כשהחליפה בלייב את הסימפול של "פצועי אהבתנו", שפותח את יצירת הספוקן וורד "המאהב של אשתך". הקטע מיותר כמעט כמו שהוא ארוך (מעל לשבע דקות), דווקא בגלל שהוא משדר חוסר כנות נדיר מצד שבן, שמבצע את היצירה בצורה קאברטית מוגזמת אך נטולת הומור. סיכוי סביר שהיצירה הזאת תיעלם בהמשך מהסט. ואולי לא.

יעניין אתכן גם:

ואז הגיע רגע שיא ראשון מתוך כמה במופע, עם השיר "כנען" שמתאר את פרשת המרגלים התנ"כית. אם מישהו רוצה לזהות בשיר אלגוריות לעניינים אקטואליים יותר, הוא מוזמן לעשות זאת על דעת עצמו, כל עוד זה חוקי. שורה כמו "פניי אולי לא לשלום, אבל לא למלחמה", יכולה להיות מנטרה של ציבור שלם בישראל, שכמו הצפרדעים המתבשלות לא מבין שהמים מסביב כבר רותחים. ומצד שני, היא גם יכולה להיות התבוננות אישית של שבן על הרפרטואר היצירתי שלו. ואולי, בעצם, זה באמת רק הסיפור של משה רבנו ואין מה לחפש בו רבדים נוספים. כל התשובות נכונות?

עם רביד פלוטניק ושולי רנד לצדו, השורה "אני רק יהודי נודד, נולדתי כדי להיפרד" חודרת אפילו יותר מהמצופה כשהיא מוטחת בלייב. בשונה מגרסת האלבום, שבן חזר על השורה הזאת שוב לקראת סיום השיר. זו השורה הכי יפה ששבן כתב מזה שנים, למרות (ואולי בגלל) החרוז הזכרי הלא מדויק, ואמש היא היוותה את יריית הפתיחה ל"פרידה" של שבן מהפסאדה הממלכתית של היוצר המבריק שבא להציג את האמנות שלו בפני הקהל שלו. זה היה הרגע שבו הוא הפך ל"רע".

אחרי חמישה שירים חדשים, שבן פונה אל הקהל ומספר שהוא הולך לבצע שיר מהאלבום הקודם, מה שאומר, טכנית, שהוא כבר שיר די ישן - אבל הנושא שלו הוא "אדם נצחי". השיר, "תמונה משפחתית עם ראש הממשלה", נכתב על ידי שבן בימים אחרים. גם ברמה האישית - שבן עוד לא היה אבא, למשל - אבל בעיקר ברמה הארצית. ימים שבהם שירי מחאה של מוזיקאים לא היו מצרך נדיר בישראל, ועדיין אפשר היה לשמוע אמנים שמתבטאים בצורה נחרצת נגד השלטון. בכל זאת דמוקרטיה. אמש, אותו שיר, עם אותן מילים, פתאום הרגיש אסור. זה אותו ראש ממשלה ששבן כתב עליו ב-2014, אבל ההומור ששזר שבן במילות השיר הוחלף בזעם אותנטי.

רביד פלוטניק חוזר אל הבמה, ומאזן את המחאה של שבן עם פרספקטיבה אחרת. פלוטניק כמעט תוקף את שבן עם הבית האחרון של השיר "קורבן", בו הוא מאשים אינספור דברים במצבו האישי במקום לקחת אחריות. המאש-אפ בין השירים מושלם. שבן שר על כך ש"ראש ממשלה לא בוחרים", בעוד פלוטניק מלהג על חיפוש אשמים במצבו, וזועק: "זה ביבי, אתם יודעים מה? זה ביבי! זה רק ביבי!". אצל פלוטניק זה אולי הפוך על הפוך, בעוד אצל שבן זו הצהרה. בסוף, שני השירים נפגשים, ושני היוצרים המוכשרים שרים יחד את השורה האחרונה, זאת שמספרת על ראש ממשלה אחר, שהדם שלו שטף את המדרגות בזמן שהאוויר נשטף בפחד.

"זה מזמן כבר לא כואב לי", שניהם חוזרים על המנטרה, כמו מנסים לשכנע את עצמם. לרגע אפשר להאמין, ואז המסך יורד שוב על הבמה. האולם נמצא בעלטה כשברקע הרמקולים פתאום משמיעים את איתן הבר זועק על ממשלת ישראל שמודיעה בתדהמה. אני כותב את זה והצמרמורת שוב עוברת לי בגוף. כל ישראלי מגיל מסוים לא יכול להתעלם מהמילים האלה. לפתע, פרצופו של השר איתמר בן גביר, בגודל ענק, מוקרן על הבמה באיכות 4K, ואלפי אנשים מביטים בו באימה כמו דורותי וחבריה, כשהם פוגשים לראשונה את הקוסם מארץ עוץ. פרצופו של בן גביר מתחלף בזה של סמוטריץ'. אחר כך מגיע פרצופו של שלמה קרעי. של מירי רגב. של יריב לוין. בסוף זה פרצופו הענקי של בנימין נתניהו, שמוקרן בענק, בצבע כחול, על הבמה. מתחתיו אנחנו מגלים פסנתר כנף מתוצרת סטיינוויי אנד סאנס, אולי תו התקן הכי מוכר למוזיקה איכותית. הפסנתר השחור מכוסה בדגל ישראל, ומעליו מונח גלגל פרחים מוכה יגון, שמסמל דבר אחד לכל יהודי: אבל.

קשה היה לברוח מהדימוי הזה, הפסנתר השחור פשוט נראה כמו ארון קבורה. זה הרגיש כמו טקס אשכבה, וההלם של הקהל התבטא בדממת מוות. בית האופרה הפך לבית קברות. זו לא הייתה הופעת מוזיקה פתאום, אלא הפגנת מחאה בצורה של יצירת אמנות חזותית. שבן עצמו הפר את השקט, ובהומור שאל: "מה, דרמטי מדי?", הקהל הגיב בצחקוק מנומס, רק כדי להבין שהדרמה טרם הגיעה לשיאה.

שבן ביצע את "דיוטי פרי" - כשהפעם המחאה בו הרגישה הרבה יותר נחושה - והמשיך אל "אנא, אנא, אנא" של לאונרד כהן. בגרסה המתורגמת של שבן, כפי שבוצעה במקור על ידי שי צברי, הפך הפזמון מדיאלוג של חייל עם אלוהיו, לקינת געגועים אל אהובה. הפעם, שבן הצהיר כי המילים "אנא אהובה, נא חזרי אליי" מוקדשות למדינת ישראל. ברגע זה קמו שני אנשים בקהל, סימנו מורת רוח לבמה, ויצאו במחאה מהאולם. ספק אם שבן בכלל שם לב. ספק אם זה בכלל משנה, בעיקר כי כל השאר נשארו. בסוף השיר רבים נעמדו ומחאו כפיים. לא מעט מחו דמעה. כל אחד מסיבותיו.

הדעות חלוקות לגבי השימוש באמנות לצרכים פוליטיים, אך המתנגדים לדבר מדברים לרוב מפוזיציה. האמנים ששותקים בנושאים ברומו של עולם נגועים לרוב באינטרסים, ולעתים גם עיוורים מרוב פריווילגיה. אמנים רבים יעדיפו להתעלם מהמצב סביבם כדי להמשיך למכור כרטיסים לקהל רחב יותר, בעוד אמנים מעטים ילכו עם האמת שלהם ויביאו עליהם אסון יח"צני במחי נקיטת עמדה. שלומי שבן לא היה "צריך" להשתמש בבמה של האופרה כדי לצאת במחאה ברורה וחדה נגד ממשלת נתניהו, אבל הוא מספיק בטוח באמנות שלו, מספיק מאמין בקהל שלו, כדי לדעת שהמוזיקה שלו יכולה להביע עמדה בלי שהיא תיפגע. צריך הרבה אומץ בשביל זה, בטח במצב הנוכחי.

אולי זו ההורות ששינתה אותו, והפכה אותו ל"רע" יותר, כמו לביאה שמריחה מישהו שמגיע לפגוע בגורים שלה. אולי זה הוואקום שהשאיר אחריו החבר אביב גפן, שמצא קהלים חדשים מעבר לקו הירוק. אולי כבר לא "בסדר" לו באלימות הזאת, כפי שכתב בגלגול קודם. שבן שלף את הטופרים שלו דווקא בערב שאמור היה לחגוג מוזיקה חדשה וטהורה, זה רק הפך את המחאה שלו לאותנטית יותר, אמיצה יותר, ומהדהדת הרבה יותר.

המשך המופע מצא את שבן כשהקהל אוכל מכף ידו. החזרה אל השירים הישנים, עם הלהקה הסופר מוכשרת שמאחוריו, הרגישה טבעית וצלולה יותר. לא הייתה שם יותר פוליטיקה, כביכול, גם אם הצ'לו של מאיה בלזיצמן בסוף "תרגיל בהתעוררות" נשמע כמו אזעקת אמת.

גם הבחירה לפנות את הבמה למוזיקאי הדרוזי טאפש, לצורך ביצוע בערבית של "אריק", יכולה להתפרש כפוליטית. ואולם, בסופו של דבר, זו הייתה החלטה מוזיקלית נטו. אחרי כמעט חצי יובל של ניסיונות לברוח מהלהיט שנדבק אל שבן כמו טפיל קליט, נמצאה סוף סוף גרסה חדשה ורעננה לשיר ששבן בטח היה מעדיף מזמן לשחרר מהסטליסט. לראשונה מאז שנת 2000 פתאום "אריק" חזר להיות משהו מקורי וכיפי. אם על הדרך זה יחרפן כמה גזענים, זה רק בונוס.

להבדיל, גם לא הייתה פוליטיקה בבחירה לשלב את שולי רנד בשיר "עברנו לצפון", שלפתע הפך משיר על שינוי מיקוד לשינוי אורח חיים אפילו עמוק יותר. במקום הפזמון החוזר של "עכשיו תביט בשקדיה, בפרח לוע הארי", רנד שר: "עכשיו נשק ת'מזוזה, טבול במקווה האר"י". האמת, זה כל כך מתאים שקשה לראות איך שבן לא יתפתה להמשיך בשינוי הזה גם בהופעות הבאות.

ההופעה כללה עוד שיאים רבים, כמו השיר "רומאנסה (צל בתוך ליבך)" שבוצע בצורה מושלמת יחד עם נטע אלקיים ואבישי כהן, החלפת המגדרים ב"כולם אומרים" שבוצע על ידי מעיין ליניק (שהוכיחה שהיא הרבה יותר מ"הבת של"), ולקינוח הגיע "נורי", המרגש בשירי האלבום החדש, שחתם את המופע כולו יחד עם אנסמבל סולני תל אביב. אלא שיותר משזה היה מופע מרהיב של אחד מהיוצרים הפעילים הכי מעניינים בישראל של העשורים האחרונים, זה היה מופע נדיר עם אמירה שמעבר למוזיקה. לא כולם יאהבו את זה, וזה בסדר, ממתי אמנות אמורה לרצות את כולם?

בסוף, כשהדלתות נפתחו, הקהל לא מיהר לצאת. בחוץ, החיים בתל אביב לא נראו קוסמים במיוחד. הכבישים היו חסומים לצורך חפירות, צפצופים נשמעו מהחניונים ואנשים ניסו לא להידרס על ידי קורקינטים חשמליים. כל כך מוזר שהחיים נמשכו כסדרם, בתוך שגרת הייאוש, בזמן שבתוך האולם לרגע אפשר היה להרגיש כל כך הרבה תקווה.