איש לא ציפה מחמשת המופלאים לספק יותר ממערכונים נוסטלגיים וכמה גרסאות כיסוי נוגות, אך בשקט בשקט - ובהיעדרה של "ארץ נהדרת" - הפכה "זהו זה" לאחת התוכניות הכי בועטות בטלוויזיה והיחידה כרגע שלא מתביישת לעשות סאטירה. ובשבוע של מבצע "עלות השחר" - כמה שזה נחוץ
החזרה של חמשת מופלאי "זהו זה" - גידי גוב, מוני מושונוב, דב'לה גליקמן, אבי קושניר ושלמה בראבא - למסך הטלוויזיה בימי הקורונה לחצה בהתחלה בעיקר על בלוטת הנוסטלגיה - וחזק מאוד. ככלות הכול, זאת תכנית ששייכת לעידן טלוויזיוני אחר לחלוטין, עם הומור אחר, מוזיקה אחרת, ושפה תרבותית אחרת. בראש ובראשונה היו אלה השירים שבוצעו מדי שבוע, גרסאות כיסוי ללהיטים בני כמה עשורים, ששידרו משהו בטוח, אהוב ומנחם בתוך מציאות כאוטית ומבלבלת. איש לא ציפה מהם ליותר מזה.
באפיק ההצחקה, היא התקשתה לתפוס קצב, ונראתה מעט מיושנת ומגושמת ביחס למכונה המשוכללת שירשה אותה, "ארץ נהדרת", ובוודאי ביחס לתכנית שחלקה איתם את מושונוב, "היהודים באים", הגם שהיא תכנית מסוג מעט אחר. אבל בזמן שאחיותיה הצעירות ייצרו סדר יום, "זהו זה" לא לגמרי מצאה את מקומה.
לאט לאט זה השתנה. בשקט בשקט, ובלי הרבה תשומת לב, "זהו זה" הפכה להיות אחת התוכניות הבועטות בטלוויזיה, שמכסחת בקביעות פוליטיקאים, גנרלים ואנשי תקשורת, מתעבת בולשיט וגם אם הפאנץ' לא תמיד מדויק - הוא תמיד יוצא בעוצמה. מה אתם יודעים, אפילו באיראן התאהבו.
מבצע "עלות השחר" אמנם הספיק להתחיל ולהיגמר תוך ימים ספורים, ואמנם כבר עברנו הספקנו לעבור מאז כבר כמה אסונות ופריימריז ומי בכלל זוכר "צבע אדום" בחצי מהמדינה. המבצע הקצר, שלווה במעט מאוד ביקורת ציבורית-תקשורתית, גם התרחש בזמן שאין על המסך של 12 ו-13 שום תכנית סאטירה שתגיב על ההתפתחויות - לא רק במובן הפוליטי העמוק, אלא קודם כל כאקט שיצליח לשקף עד כמה המציאות הזאת מטורפת. ברשת 13 אין בכלל דבר כזה, "ארץ" נעדרת, ונשארנו רק עם "זהו זה" ולא אחרת.
טוב לדעת (מקודם)
בשל ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד
מוגש מטעם בי קיור לייזר
אתמול "זהו זה" נכנסה לתוך הוואקום הזה, ובערך חצי מהתוכנית הוקדשה לכך. היא פירקה את הגלים הפתוחים, שמה ללעג את השם המטופש שנבחר לעימות, דרשה תשובות במקום סיסמאות, וגם הדגישה עד כמה מופרעת הנורמליזציה למציאות מלחמתית.
כך, במערכון הפתיחה, היא הציגה את גוב ובראבא כבני זוג שיותר משהם מודאגים מנפילת רקטה - הם הרבה יותר עסוקים במה שתחשוב עליהם השכנה (קושניר) במרחב המוגן. במערכון נוסף, חבורה קצינים שחוקה מתכנסת בבהילות לבחור שם למבצע דקות לפני תחילתו, עד שפליטת פה בשיחה עם הרמטכ"ל מקבלת משום מה את האישור. מערכון שלישי מכנס בבתי חולים קרובים של גיבורי ישראל האמיתיים - לא חיילינו האמיצים, אלא עיתונאים ופוליטיקאים שישבו באולפנים במשך "60 שעות ברצף". גם מרב מיכאלי חטפה כהוגן.
אפילו שהמערכון הכי מצחיק בתכנית היה שייך בכלל לתחום אחר - גוב ישראלי מתוסכל שנמאס לו מההצעות המיותרות שהוא מקבל בחנות נוחות בתחנת דלק, ולתדהמת כולם הוא מסכים מרוב כעס - במערכונים האלה "זהו זה" הוכיחה כמה היא נחוצה וכמה טוב שהיא ישנה, כשהיא נושאת על עצמה משימה שאין אף אחד אחר שיעשה: לחשוף את האיוולת, האבסורד והבולשיט מסביב, ולעשות מהלימונים מעט לימונדה. ובסוף, עם אסקפיזם כל כך נחוץ בדמות גרסה לשיר "בואי לאילת" של ליאור ייני, והופעת אורח נהדרת של ריטה, כמה משמח לחכות שוב לשידור החוזר באחת ושלושים.