"וונסדיי" מצליחה לעשות את מה שכל כך הרבה סדרות בנטפליקס נכשלו בו

הרבה התרגשות הייתה סביב "וונסדיי" ("Wednesday"), כהפקה טלוויזיונית ראשונה של טים ברטון, שהפיק ואף ביים את חלקה הגדול. החיבור בין ברטון, שמתמחה ביצירת עולמות מקבריים, מוזרים ומסוגננים לעילא, והפרנצ'ייז "משפחת אדמס" האהוב שכל כולו גותיקה והומור אפל, לא יכול היה להיות מושלם יותר. גם הבחירה לשים את דמותה של וונדסיי אדמס במרכז הסיפור הייתה מיד מעניינת.

אבל כמובן מיד התחילו גם קולות מתמרמרים, כי לא יכול להיות היום חידוש לאיזושהי יצירה בלי שיקפצו כל אלה שהיו רוצים שכלום לא ישתנה והכל יישאר כמו שהיה במקור, גם החלקים הגרועים. ולכן, מיד כשיצא הטריילר ביקרו את הליהוק - לואיס גוזמן בתפקיד גומז אדמס לא חתיך מספיק, קת'רין זיטה ג'ונס בתפקיד מורטישה אדמס לא צעירה מספיק, ובאופן כללי כל משפחת אדמס בגלגול הזה הם הרבה יותר מדי לטינים. כל זה מתעלם מהעובדה שהיוצרים בסך הכל חזרו פה להיות נאמנים ליצירה המקורית (קוראים לו גומז אדמס, למען השם).

אז למרות כל הביקורת והצופים שהמתינו לשנוא אותה - אני שמחה לבשר שהסדרה "וונסדיי", שעוקבת אחרי עלילותיה של בת משפחת אדמס האפלולית ביותר, שנטיותיה האלימות מאלצות אותה לעבור לפנימיה ל"חריגים" כמוה - היא מהנה וסוחפת, ומרגישה קצת כמו לחזור הביתה, אם אתם מחובבי הפרנצ'ייז.

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

גדולתה של "משפחת אדמס" כיצירה היא שבכל הגלגולים שלה - מההתחלה שלה כסטריפ קומיקס בעיתון, המעבר לטלוויזיה בשנות ה-60' ולסדרת סרטים בשנות ה-90' - היא ידעה לשמור על איזון מושלם בין מוטיבים של סיפורים גותיים, אפלה ואימה, לבין הומור ואירוניה שמגיבים על החיים ה"נורמטיביים". היא תמיד הייתה תשובה סרקסטית לקלישאה של "המשפחה הגרעינית" האמריקאית המושלמת.

אבל הסדרה "וונסדיי" היא כבר לא סדרה על משפחה אלא על התבגרות, אז על מה היא מגיבה עכשיו? ובכן, על סיפורי התבגרות כמובן. היא כבר לא פארודיה על משפחות לבנות פריבילגיות מושלמות וכל מה ש"נכון" להיות בחברה האמריקאית, אלא על קומדיות נעורים וז'אנר הפנטזיה לצעירים. נכון, זה לא חזק באותה המידה, אבל זה עדיין עובד, ויוצרי הסדרה (שעשו בעבר את "סמולוויל", אז הם מבינים דבר או שניים בסדרות על מתבגרים עם כוחות על) יודעים לקחת את כל המרכיבים המעולים שהרכיבו את "משפחת אדמס" ולרקוח מהם משהו כיפי וקולח. ממש בקלות זה היה יכול להשתבש מאוד, אבל הסדרה מצליחה לעשות משהו שהוא כמעט בלתי אפשרי - לשחק על מוטיבים של אופל ועגמומיות בלי לאבד את חוש ההומור ובלי לקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. סדרות רבות מאוד בשנים האחרונות ניסו לעשות את זה ולא הצליחו, רבות מהן בנטפליקס.

איך מוציאים את וונסדיי מתוך העולם המאוד ספציפי של "משפחת אדמס" ונותנים לה חיים משל עצמה? הסדרה "עוזרת" בכמה דרכים. קודם כל, העולם שאליו וונסדיי נזרקת הוא לא נורמלי לגמרי, אלא בית ספר מיוחד ל"מנודים" - השם הקולקטיבי שנתן העולם ה"נורמלי" למגוון יצורים כמו אנשי זאב, ערפדים, סירנות, גורגונות, ועוד מפלצות וחריגים שונים, שאיכשהו וונסדיי נופלת לקטגוריה שלהם. בית הספר "נוורמור" נמצא בלב עיירה שיש לה היסטוריה אפלה, אבל היום היא מעין אתר לתיירים חובבי היסטוריה לבנה. כולם יודעים שיש יצורים בעולם אז הרבה מההתנהגות הלא-סוציאלית, שלא לומר קרימינלית, של וונסדיי מתקבל פה באיזושהי הבנה, גם אם הסתייגות. איכשהו כל העירוב הזה של דחויים כמטאפורה, והניסיון לחיות בהרמוניה עם חברה הנורמבטיבית שמתקשה לקבל אותם, עובד ביחד עם האסתטיקה האדמסית.

כשחקני חיזוק אנחנו מקבלים הופעות אורח של חברי המשפחה האהובים, כמו "דבר", היד החיה שהיא עזר כנגדה של וונסדיי, מורטישה וגומז, בני הזוג שהמציאו את RelationshipGoals# וכרגיל לא מצליחים להוריד זו מזו את הידיים, ועוד הפתעות. לצד הקאסט הצעיר של תלמידי בית הספר, קיבלנו את גוונדלין כריסטי המהממת בתפקיד המנהלת, ואפילו כריסטינה ריצ'י, זו שהפכה את הדמות של וונסדיי הילדה לאיקונית בסדרת הסרטים בשנות ה-90', נמצאת כאן בתפקיד המורה התומכת. כל הטוב הזה הוא רק דובדבנים על הקצפת שהיא ג'נה אורטגה בתפקיד וונסדיי. היא מחזיקה את כל העניין הזה על כתפיה הצנומות, ואם היא לא הייתה מצוינת, שום קאסט של כוכבים לא באמת היה מציל את הסדרה הזאת.

הסדרה מצליחה יפה מאוד לשלב בין ז'אנרים שונים - היא קומדיה שחורה, כמובן, זה הדנ"א שלה, אבל היא גם סיפור התבגרות שמשתמש בכמה מתבניות-הסיפור הידועות והשחוקות של סדרות לבני נוער, במיוחד אלה עם אלמנט על-טבעי, והופכת אותן לשלה. הילדה החדשה מגיעה לבית הספר הקסום; מוצאת את עצמה חולקת חדר עם שותפה שמייצגת את כל מה שהיא לא יכולה לסבול (האם תהפוכנה לחברות?); מפתחת יריבות עם הבחורה הפופולרית ביותר (האם תהפוכנה לחברות??); מתכננת לעוף משם כמה שיותר מהר אבל מסתבכת בתעלומת רצח שהיא נחושה לפתור; לא שמה על אף אחד, אבל למרות המבט המקפיא שלה שובה איכשהו את ליבם של שני בנים לפחות; רואה בעצמה זאבה בודדה אבל אוספת סביבה חבורה של תלמידים תומכים (האם יהפכו לחברים???).

הסדרה מגיבה על הקלישאות אבל גם משתמשת בכולן, ומצד שני גם לא מטביעה אותנו בדיבורי מטא. "אין לי עניין לקחת חלק בקלישאות נוער שבטיות", אומרת וונסדיי כשאיניד שותפתה מציעה לעשות לה את הסיור הקלאסי של היום הראשון ללימודים, שבו תסביר את הקליקות השונות בבית הספר. אבל אנחנו עדיין מקבלים את הסיור, את היריבויות, את הפרק של הנשף, ולאורך כל הסדרה, את הקריינות מחויבת המציאות בכל סדרה או סרט לנוער אי פעם.

מאחורי הכל יש שאלה מעניינת שלא בטוח שהתעכבו עליה באף גלגול בעבר, אבל בפורמט של סדרה אפשר ואפילו צריך, כי מדובר בשאלה רלוונטית מאוד לקהל היעד של הסדרה. בסדרה המקורית ובסדרת הסרטים שיחקו בעיקר על האירוניה ההומוריסטית שילדה קטנה יכולה להיות לא-חמודה, לא-מתוקה, ולא לובשת ורודים. כשהיא משחקת עם בובות, היא משחקת בעריפת הראשים שלהן עם גליוטינה. היא צינית ואינטילגנטית הרבה מעבר לשנותיה, וזה מצחיק כשהיא בת 10, אבל האם זה עדיין משעשע כשאת בת 16, וכולם סביבך עגמומיים ולא-מובנים בדיוק כמוך? "הקטע של הגותית הציניקנית אולי עבד בבית ספר נורמלי, אבל פה זה אחרת", אומרת איניד ביום הראשון.

אז וונסדיי יכולה להירגע, היא עדיין הכי גותית והכי צינית גם בבית הספר הזה, אבל בסדרה הזו נשאלת השאלה איזה מחיר היא משלמת כשהיא נאחזת באינדיבידואליות המורבידית שלה. אנחנו מקבלים דמות של ילדה שכל חייה הייתה הכי חכמה בכל חדר שהייתה בו, שקיבלה מרחב פעולה להיות בדיוק מי שהיא וקיבלה אין סוף תמיכה מהמשפחה שלה, ועדיין בגיל 16 היא כועסת על אמא שלה ומרגישה שמצפים ממנה לחיות בדמותה. היא עדיין מרגישה בכל רגע שנעשה לה עוול - ממש כמו כל מתבגרת. ובגלל שהיא חושבת שהיא יודעת יותר טוב מכולם, יותר טוב מכל בעל סמכות ומבוגר בחייה - כולל אנשי החוק וההורים שלה - היא הולכת מאוד רחוק עם האג'נדות שלה, ודורכת על הרבה אנשים בדרך.

אנחנו מתים על דמויות שאין להן קווים אדומים ולא נותנות למוסכמות החברתיות שמגבילות אותנו לעצור אותן (כמו למשל וילאנל מ"קילינג איב"). כצופים זה כיף להיות בצד שנראה תמים אבל צריך לפחד ממנו. "וונסדיי" מזיזה את הקו הזה עוד קצת ועוד קצת, עד שהגבול שבין אלימות ססגונית בסגנון-משפחת-אדמס לבין אלימות אמיתית נחצה והופך להיות פחות מצחיק. וונסדיי חושבת שנגזר עליה להיות בודדה ולכן היא מבודדת את עצמה, ודוחה את כל מי שמנסים להתקרב אליה ולהיות חברים. זו דרך מאוד מעניינת לשקף את הנושא הזה בלי להיות דידקטיים, וגם זה איזון שהסדרה הזו מצליחה לשמור יפה מאוד.