"ווסטוורלד" עונה 4 פרק 7: משחק אחד אחרון

העונה הרביעית של "ווסטוורלד" היא הטובה ביותר מאז הראשונה. למעשה כמכלול, בהנחה שהפרק האחרון לא יהיה מפח נפש אדיר, העונה הרביעית של "ווסטוורלד" בעיניי היא היחידה שטובה מלבד הראשונה. הרגש בה הוא החזק והעקבי ביותר מאז ראשית ימיה של הסדרה. יש בה עלילות טובות, טוויסטים נהדרים, חידות שכיף לנסות לפתור ורעיונות פילוסופיים אמנם מוכרים אך תמיד מעוררי מחשבה.

אולם גם ככזו, "ווסטוורלד" שוב ושוב ממחישה שעליה לחתור מיידית אל סופה, ופרק כמו "מטנויה", השביעי לעונה הרביעית, הדגיש את זה במיוחד. לא פחות מארבע דמויות ראשיות "נהרגות" בפרק הזה: וויליאם המארח דוקר את וויליאם המקורי ואז יוצא ויורה בראשיהן של הייל ומייב, מרסק את יחידות הבקרה שבראשיהן - גופות מארחים בשחור (מייב), אדום (הייל) ולבן (המארח הבסיסי) ששוכבות בבריכה הכחולה. דקות אחרי כן וויליאם עושה את אותו הדבר גם לברנרד.

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

אלא שלכל זה אין שום משמעות, ואם יש - היא פגומה. מבין כל ההרוגים האלה, רק וויליאם המקורי כנראה מת באמת (וגם לכו תדעו, בהתחשב בבקרת החיים שסטאבס מבחין בה בכניסתם לאולם), אבל מה זה משנה אם גם ככה יש לו שכפול שהפך להיות כמעט לגמרי בן דמותו? או אם גם ככה ינסו בעתיד להשיב אותו אפילו בתצורתו האנושית, שתועלה לגוף מארח ותנסה להשיג "נאמנות", כפי שראינו בסוף העונה השנייה?

ומקרה המוות היחידי שנראה כמו פרידה אמיתית, כזה שנצפה בפירוש גם בפרק הנוכחי וגם מוקדם יותר העונה - ברנרד - הופך להיות תמוה ומופרך. למה שימות, למען השם? אם הוא יודע את גורלו, הוא יכול היה ליצור לו שכפולים רבים, אולי להשאיר לעצמו גיבוי. הוא גיבה ושכפל אחרים אך לעצמו לא הכין דבר? אולם נראה שכן, הפרק מציג את מותו כאמיתי. ברנרד נפרד בחיבוק מרגש מסטאבס - שכנראה מפרש לא נכון את זהות המת, וחברו לא טורח לתקן אותו - ואחרי שנורה הוא עובר מבעד לדלת אל החדר שטוף האור שאליו חמק צ'ארלי, בנו המנוח (של ארנולד במקור), ובעוד ברנרד נכנס הפיקסלים נתקעים.

במשך השנים "ווסטוורלד" גילחה את עצמה מכאן ומכאן, עד שכל מהלך שלה בנוגע למוות של דמויות ייראה קלוקל בצורה כזו או אחרת. כעת הדמות האנושית היחידה שנותרה בסדרה היא פרנקי, וגם במקרה שלה ברנרד יצר שכפולים שלה ושל כל חבריה למחתרת, כך שכנראה לא ירחק היום שבו גם היא תהפוך למארחת. אז אם כולם רובוטים, וכמעט כולם מגובים ויכולים לחזור לחיים בכל רגע נתון, תחושת הסיכון פשוט לא קיימת. ומנגד, אם בכל זאת דמות של מארח נופחת את נשמתה, חור נפער בעלילה.

העצוב הוא שהדמות הכי טובה בסדרה היא גם זו שכנראה כבר לא תשוב, וחסרונה מורגש ביתר שאת לנוכח הנבלים של העונה הזו. רוברט פורד, בגילומו הנפלא של אנתוני הופקינס, מהודהד תכופות בפרקים האלה. הוא עולה על הדעת למראה המחצבה הנחפרת שבה כיילב מצא את מותו. הוא מאוזכר בלי מילים כששרלוט הייל ממחישה איך היא שולטת בבני האדם בהינף אצבע, בדיוק כשם ששלט הוא במארחים שבפארק באותה צורה. אפילו המוזיקה שהוקדשה לו בשתי העונות הראשונות, הנעימה הקרויה על שמו שהייתה ונותרה היפה ביותר בסדרה, חזרה כשברנרד השיב לחיים את מייב בפרק הקודם.

העובדה שרוח הרפאים שלו מרחפת מעל הכל, לא עושה חסד עם מקביליו הנוכחיים. שרלוט הייל הייתה מעניינת לאורך רוב העונה השלישית, כאשר לא הצליחה ליישב בין גופה לבין תודעתה, השייכת בכלל לדולורס. היא התקרבה יותר ויותר לדמותה האנושית, וזה היה מרתק ונוגע ללב באותה מידה. אלא שבמהרה "ווסטוורלד" השיבה אותה אל משבצת הנבלית שיכורת הכוח, וזה משהו שטסה תומפסון פשוט לא מסוגלת לגלם. היא הוכיחה זאת מאז העונה הראשונה, כשדמותה עוד הייתה אנושית. המחשבה שתומפסון אמורה להיות המקבילה של אנתוני הופקינס מעלה גיחוך, וזה אכן מה שקורה רוב הזמן בפרקים האלה כשהיא מנסה להפגין את עוצם ידה, נואמת, זוממת ומתיישבת על כיסאות מבני אדם.

אפשר במידה מסוימת להתנחם באד האריס, אבל גם הדמות שלו בעייתית, כפי שתמיד הייתה. ממש כמו הייל בעונה הקודמת, הפעם האיש בשחור הוא זה שחווה משבר זהות מעניין, אך אז חוזר במהירות לסורו הטבעי, הניהליסטי, החדגוני והמשעמם. ציטוטים שממש אפשר לדמיין ילדי אימו תולים פוסטרים שלהם על קירות חדרם: "הציביליזציה היא רק שקר שאנחנו מספרים לעצמנו כדי להצדיק את ייעודנו האמיתי. אנחנו לא כאן כדי להתעלות. אנחנו כאן כדי להשמיד".

מה שנשאר כעת הוא האיש שאמר את זה, ולעומתו האישה שאמרה בתחילת העונה שהיא רוצה סיפור עם סוף טוב. אף שעדיין לא לגמרי ברור איפה כריסטינה/דולורס נמצאת, נראה שהיא השחקנית המשמעותית היחידה שנותרה כנגד וויליאם, מה שמציב מחדש את שני האויבים הוותיקים האלה זו מול זה. האם הכל יספיק להסתיים בפרק אחד, האחרון שנותר לעונה? "ווסטוורלד" נוטה לסגור את הסיפורים שלה ואז להתחיל חדשים, ומעניין יהיה לראות אם כך יהיה גם הפעם.

כך או כך, הסיפור של כריסטינה הוא אחד החזקים ביותר העונה, כזה שהציג לנו שוב את דמותה המקסימה מפעם, והיה ללא ספק האניגמטי מבין כל קווי העלילה הפעם, שילוב שעזר לסדרה להחזיר עטרה ליושנה. נראה שיש כאן חלוקה ברורה: כשדולורס טובה, "ווסטוורלד" טובה. כשדמותה סוררת, "ווסטוורלד" לכל הפחות לא אחידה ברמתה. גם בפרק הנוכחי, הרגע הכי מרגש בה היה כשטדי קרא לכריסטינה "דולורס", בדיוק כשם שהרגע הכי מרגש בפרק החמישי לעונה היה כאשר כריסטינה חיפשה את שמה של בת החוואי במערכת.

גם רגע לפני הסוף לא לגמרי ברור מה הסיפור שלה, אבל נדמה שהסדרה מציגה אלמנט חדש שלא ראינו בה בעבר. כריסטינה אינה בעולם האמיתי ולא בסימולציה, אלא שולטת בעיר הממשית בלי להיות בה בעצמה. מביטה בה מבחוץ ובכל זאת נדמה - בעיקר לה - שהיא בתוכה. היא כמו דמות במראה - הסיבה לכך ש"ווסטוורלד" הרבתה העונה להציג לנו אותה באמצעות השתקפויותיה.

מה זה אומר על הממשקים שלה עם דמויות אחרות? השותפה שלה, הבוס, הפגישה ההיא עם הייל, הדייטים? וכמובן - טדי? אולי דולורס נמצאת ברשת שחולשת על העיר, ובדיוק כשם שהיא מסוגלת להורות לתושבים מה לעשות, היא גם יכולה לנהל איתם שיחות? במקרה של הייל, היא זו שהציבה אותה בתפקיד הזה של מספרת הסיפורים, מסיבה כלשהי, ולכן גם בודקת אותה מעת לעת. גם אם יתברר בדיעבד שהייל דיברה אל כיסא ריק, מתוקף שליטתה בהמונים סביבה, אף אחד מהם לא יזקוף גבה. אבל מה לגבי פיטר, האיש שהאשים את כריסטינה בהרס חייו? איך הוא הצליח להתקשר אליה ולעקוב אחריה למרות שהיא לא שם? האם הכל היה פרי דמיונה בניסיון לעורר אותה אל האמת?

באשר לטדי - המקרה שלו בוודאי שונה. כאשר דולורס המקורית יצאה למסע שלה בעונה הראשונה, היא שמעה קול זר בראשה שהתברר לבסוף כשלה עצמה. זה משהו שארנולד ניסה אז להשיג עם המארחים. הוא קרא לזה "המוח הדו-חדרי". כפי שפורד הסביר לברנרד בשעתו: "ארנולד ניסה לבנות גרסה של הקוגניציה הזו שבה המארחים שומעים את התכנות שלהם כמונולוג פנימי", אמר, "בתקווה שעם הזמן קולם שלהם ייטול את הפיקוד".

האם טדי הוא שוב קול כזה שבסופו של דבר יתברר כשל דולורס? זו סברה הגיונית מאוד, ויש בה יופי רב. כזכור, בעונה השנייה דולורס שלטה בטדי וגרמה לו לעשות כרצונה האכזרי, עד שלבסוף הוא ירה בעצמו לנגד עיניה. דולורס כיבדה את בחירתו ולא החזירה אותו, אלא הפקידה אותו ב"נשגב", גן העדן המסוגר של המארחים שרק לברנרד יש גישה אליו. אין לטדי דרך - וכנראה גם רצון - לצאת משם. וכך, בגלגולה הנוכחי ככריסטינה, דולורס בוחרת באיש שאהבה והרסה כדי לעורר את עצמה ולגלם את ישועתה.

במקרה כזה, המשמעות היא שלא הוא מי שעקב אחריה מאז תחילת העונה אלא דולורס עצמה, רוחשת מתחת לפני השטח של תודעתה. כשפיטר תקף אותה בסכין, לא טדי הציל אותה אלא היכולת של כריסטינה לשלוט במעשיו של התוקף. מי שדפק הפעם על דלת האמבטיה בעוד כריסטינה שוכבת באמבט, היה תת-המודע שלה עצמה. היא התרוממה מהמים כמו שהמארחים מתרוממים מהנוזל החלבי שבו הם נוצרים, כמו אדם חדש שהוטבל וזוכך. האם בקרוב היא תסכים לחזור לקרוא לעצמה "דולורס"?

על אף מותו של ברנרד, הוא הותיר מאחוריו דברים שמסקרן לראות בדיוק מה מטרתם. ראשית הוא פתח את הדלת אל "הנשגב", אולי כדי שהשורדים מהאנושות ומהמארחים יוכלו להיכנס אליו ולהינצל. בדרך לשם הוא השאיר אקדח במנהרה, ומאוחר יותר, במקום למוטט את המגדל כפי שטען שהוא מתכנן לעשות, פשוט עמד בחדר והקליט הודעת וידאו. "יש זמן רק למשחק נוסף אחד, אם תבחר/י לתת לה את האפשרות הזו", ברנרד אומר בהקלטה. "לא תוכל/י לפספס. תושיט/י את ידך השמאלית". וויליאם נכנס אז לחדר וברנרד נעצר, אבל יש להניח שהספיק לשלוח את ההודעה למי שצריך. אולי לדולורס? פרנקי? אחד מהגיבויים שיצר?

מעניין גם לשים לב שהן וויליאם והן ברנרד השתמשו כמעט בו זמנית במילים "עוד משחק אחד", ויש לשער שהם לא מתכוונים לאותו אחד. אחת הסברות המעניינות ברשת היא שברנרד יצר גרסה של אמילי, בתו של וויליאם שנורתה על ידו, וזה אכן משהו שמתקשר לדברים שאמר פורד - בגרסתו הממוחשבת - לוויליאם בעונה השנייה, לפני ששלח אותו למה שנראה כמסע טראגי וחסר תכלית, זה שבמסגרתו רצח בטעות את בתו: "משחק אחד אחרון".

"ווסטוורלד" היא יצירה של פרטים קטנים, ולכן כל דבר בה נראה מחושב גם אם לפעמים הוא ממש לא, כפי שלמדנו מהצלקת הנעלמת-לסירוגין של ברנרד בעונה השנייה. לכן קשה לדעת אם הערת "המשחק" הכפולה מסמלת משהו; אם סצנה כמו של וויליאם וברנרד, שהחלה באור יום והסתיימה בחושך מוחלט על אף שלכאורה ארכה רק כמה דקות (ואז כשוויליאם פוסע בחוץ זו שעת ערביים), היא משמעותית, או שמא הסדרה סתם ביקשה לקפוץ לשעות הערב; ומאיפה לעזאזל לכיילב היה כסף כדי לשלם על המעיל בתחנת הרכבת. אפשר רק לקוות שנגלה בהמשך.