ההפיכה לאם, הסערה אחרי לידת התאומות, וגם האימא העוצמתית שלה בבית, הובילו את טל קולקר לכתוב ספר שכולו מילים טובות לאימהות: "כדי שיהיה לנו את הכוח לקום בכל בוקר עם אהבה נקייה בלב, גם אם אתמול היה קשה"
טל קולקר-כהן ממושב תומר שבבקעת הירדן, אימא של רני (16) לירי (13) ומאיה (13), מספרת שכבר מגיל 12 היא כותבת. אבל רק כשהיא הפכה בעצמה לאימא, ואחרי הטלטלה שבאה עם לידת התאומות, היא החליטה לכתוב "מילים טובות לאימהות אחרות", שיהפכו בקרוב לספר.
"אני מושבניקית אופטימיסטית שמשוגעת על המשפחה ועל הבית, מכורה למוזיקה ישראלית ולהופעות חיות", היא מספרת על עצמה, "אני יזמית בנפש, חייבת את החברות שלה כדי לחיות, חייבת לכתוב כדי להרגיש, צוחקת בקול רם משטויות. אני אוהבת את החורף, שותה קפה שחור עם חלב שקדים, ואימא שרופה. וגם, עדיין ילדה של ההורים שלה, שמתגעגעת ליַלְדוּת של שנות ה-80".
מתי התחלת לכתוב? "אני כותבת בכל צורה אפשרית, מגיל 12 ועד היום. בימים אני כותבת עבור עסקים עמודי נחיתה, טקסטים לאתרים, מודעות לקמפיינים, ניוזלטרים ותסריטים. בלילות אני כותבת את הלב שלי בתוך מחברות ובפתקים של הנייד. שנים שאני כותבת למגירה, אבל כמו שקרה להרבה אחרים, תקופת הקורונה הביאה איתה איזה משב רוח קצת אחר. אולי חיפוש אחרי מהות ומשמעות, אולי משהו חדש שביקש להיוולד. התקופה הזאת התחילה בטוב, עם הרבה זמן משפחה שמח, וככל שהיא התארכה, כך הופיעו בבתים של כולנו ה'קצוות'.
"כאימא מאוד רגועה, מכילה וזורמת, קצת נבהלתי מהחלקים האלה באימהות שעלו בי באותה תקופה. בתוך זה הבנתי שהכתיבה עוזרת לי לנרמל את החיים הלא-מושלמים שלנו, להיות בחמלה כלפי עצמי וכלפי המשפחה שלי, לעבד התמודדויות מורכבות, לחדד לעצמי את מה שהכי חשוב לי, גם בימים לא קלים, ולראות את הילדים שלי מעבר לרעשי הרקע ולאהוב אותם ללא תנאי".
איך הייתה האימא הפרטית שלך בבית? "גדלתי להורים מאוד חמים, מאפשרים ומכילים. אימא שלי היא אישה עוצמתית, אשת קריירה שבנתה יחד עם אבא שלי עסק מצליח, למדה ועבדה קשה כל השנים, ועדיין, מעולם לא הרגשנו שההתפתחות שלה באה על חשבון המשפחה. המשפחה היא ערך עליון עבורה, מאז שאני זוכרת את עצמי ועד היום. אנחנו חמישה אחים ויש בנינו פערים של 20 שנה. אחי הגדול נולד כשההורים שלי היו בני 20 ואחי הקטן נולד כשהם היו בני 40. זה הפרש של 20 שנה שבהן הם ילדו, עבדו, גידלו אותנו עם הרבה תשומת לב ועשו את זה הכי טבעי ורגוע שאפשר. או לפחות כך הרגשנו. זה נתן לי המון ביטחון, כוח והשראה לחיים".
מה הבנת על אימהות? "הייתה תפנית משמעותית כשנולדו התאומות. עד אז גרנו בגבעתיים, מתן, רני ואני. זוג הורים צעירים לילד ראשון. הכל נראה ורוד וזורם. כשהתאומות נולדו זה היה פלא. אירוע מרגש מאוד שהביא איתו המון שמחה ואושר, אבל גם טלטלה גדולה. לקראת הלידה עברנו להורים שלי כדי לקבל עזרה. התוכנית הייתה להישאר במושב כמה חודשים ומפה לשם נשארנו ובנינו כאן את הבית שלנו.
"התקופה הזאת הייתה אחת התקופות הכי קסומות והכי קשות שלנו בחיים. לחזור לגור אצל ההורים בגיל 30 פלוס, לקום כל שעתיים לשתי תינוקות יונקות, להתאושש מניתוח קיסרי, לדאוג שרני יקבל תשומת לב, לתפקד על אדים של שינה ועם כל זה - להיות מוקפים במשפחה וללמוד לשחרר ולקבל עזרה והרבה אהבה. אני חושבת שהתקופה הזאת לימדה אותי שהחיים דינמיים, שלא הכול מושלם. וגם, כמה הקרבה יש בהורות בכל גיל, כמה כוח יש במשפחה ובאהבה וכמה הילדים שלנו שווים את הכול. אלה תובנות שלא לומדים פעם אחת ודי. הן פוגשות אותנו לאורך כל המסע - כל אחת עם הסיפור שהחיים מזמנים לה. טלטלות הן חלק בלתי נפרד מהמהות שלנו כאימהות".
ואיזה מילים טובות את מאחלת לעצמך? "אני מאחלת לעצמי להתרגש מהחיים. לא להעביר אותם באנרגיות נמוכות, לא ליפול לאדישות. להיות טובה, כל יום קצת יותר מאתמול. להמשיך לכתוב, לגעת בלבבות ולפזר אהבה בעולם".