"יורשים" חזרה לעונה אחרונה: לוגן מצא סוף סוף יריב ראוי

שנה ורבע חלפו מאז "כל מה שהפעמונים אומרים", הפרק התשיעי בעונה השלישית של "יורשים", ככל הנראה הגדול בתולדותיה ואחד מהטובים שנראו בטלוויזיה בשנים האחרונות. זו הייתה התלכדות של כל מה שהפך אותה למהנה וממכרת כל כך: מלחמת הכל בכל על רקע עושר קר ומנוכר, נדכאים שקמים על אדוניהם בדיוק ברגע הגורלי וטוויסטים מרהיבים שהובילו לרגע שאליו דהרה הסדרה מתחילתה: הפירוק של בית רוי. לוגן נישל את שלושת ילדיו וסגר את הדלת, ועכשיו, לראשונה, הם נדרשים להתמודד לבדם. להתאחד או לגווע.

"משפחת מאנסטר", הפרק הראשון של העונה הרביעית והאחרונה, נפתח מספר חודשים אחרי הלילה הדרמטי ההוא. זה שהסתיים כשידו של טום מונחת על כתפה של שיב ההמומה, כשמאחוריהם רומן וקנדל השבורים והאיש האחד ש"אף פעם לא נדפק", כדברי טום, כמנצח הגדול. המיזוג עם גוג'ו נסגר. וויסטאר-רויקו, בדומה לאימפריית פוקס שעליה היא מבוססת, עומדת להתפרק מכל נכסי המדיה שלה למעט חטיבת החדשות. שיב, רומן וקנדל יזכו ל-5% מסכום המכירה, שעליה לא יוכלו להשפיע אחרי שאמם בגדה בהם ושינתה את הסכם הנישואים שבו נדרשה הסכמתם למכירת החברה, תמורת פיסת נדל"ן.

לא ברור כמה זמן בדיוק עבר מאז ליל חתונתה של קרוליין, אבל הסדרה בכל זאת מפזרת עבורנו כמה רמזים. קנדל ורומן, ובמידה פחותה יותר שיב, בילו את החודשים האחרונים בגיבוש "המאה", מיזם חדשות הייטקיסטי יוקרתי, שנראה ומרגיש חלול ומגלומני כמו בעליו. "החיסון לבחילה המודרנית ממידע השווה ערך לקלוריות ריקות", מכריזה המצגת למשקיעים על המסך מאחורי האחים. מובילי דעה מכל תחום, מהסכסוך הישראלי פלסטיני ועד מסעדות מישלן, שיזריקו אל המנויים "חטיפי מידע" מרוכזים ומותאמים אישית. טיקטוק של חדשות.

המוצר עצמו לא קיים כמובן, אבל ההייפ כבר כאן, ואיתו מגיעים באופן טבעי היח"צנים, המעצבים, הממתגים, הלוביסטים והאופורטוניסטים. כולם מזהים את הפוטנציאל הכלכלי ברעב של ילדי רוי להכרה, והם רוצים את הנתח שלהם במזומן. כיאה למי שהתעסקו תמיד בנראות ובעצמם, רומן וקנדל עסוקים בוויזואליה. הם לא אוהבים את הגרסאות העיצוביות שנשלחו אליהם. "אני מרגיש שאמרנו לכם איקוני, אבל אתם הלכתם על אירוני", פוסק רומן לפני שהוא סוגר את המסך על משתתפי שיחת העיצוב שניהל. בניגוד לאחיו הגדול ואחותו הצעירה, הוא באמת מאמין במיזם הזה, או לכל הפחות מרגיש בנוח איתו. בלי עימותים ומאבקים, בלי הצל הגדול של האב המרתיע, ועם חופש אמיתי לזייף הצלחה ולהקרין ביטחון שלא באמת מבוסס על כלום.

זאת סיטואציה נדירה של הצאצאים לבית רוי, הרמוניה הדדית שמציבה אותם באותו צד של המתרס. היא מוציאה מהם רגשות וחיבה הדדית שתמיד הייתה קיימת שם מתחת להררי המגננות והציניות. שיב נושקת לרומן כשהיא נכנסת לחדר, קנדל נלהב מלעשות עסקים עם אחיו הקטן. בלי נוכחותם של שני ההורים, שתמיד חיפשו להפריד ביניהם ולמשול, הם נהנים מהרגע אבל עדיין לא מרשים לעצמם להירגע. שיב ממשיכה ללטוש עיניים אל המערכת הפוליטית בשיאן של בחירות סוערות לנשיאות, מכינה לעצמה את נתיב הבריחה מכל צרה שלא תגיע. "אתה יכול למצוא את עצמך במסע ירי בסבן אילבן", היא עוקצת את קנדל, "והזין שלך יכול להיתקע במכונת מציצה של בינה מלאכותית", היא יורה לעבר רומן, "אני צריכה שיהיו לי אפשרויות". אלא שהאפשרות הטובה מכולן מגיעה מבלי להתכוון.

PGM היא החד-קרן של לוגן רוי, העסקה שאותה הוא חולם להשלים כבר שנים ארוכות. תאגיד המדיה המתחרה לוויסטאר-רויקו מחרפן אותו: משפחת פירס המלוכדת והסאחית, זו שהביטה עליו ועל בני משפחתו מגבוה כשאירחה אותם באחוזתה בעונה השנייה, עם המוניטין הצחור והעסקים המוערכים. רשת החדשות שלה PGN נוטה יותר לכיוון MSNBC מאשר ל-CNN: ליברלית, אקסקלוסיבית, מזוהה עם הישגים חדשותיים (בעונה שתיים נאן פירס התגאתה שהנוכחות של מצלמות הרשת ליד חומת ברלין, גרמו לשומרים לנהוג באיפוק כלפי אזרחים). כל זאת בעוד ATN עושה את הונה משלהוב של תיאוריות קונספירציה ומנחים פירומנים, כאלה שאפילו לוגן בז אליהם כשהוא יושב לבד עם עצמו.

אנחנו יודעים על לפחות שני ניסיונות קודמים של לוגן לרכוש את PGM, ככל הנראה היו יותר. ב"ציד" הפרק השלישי בעונה השנייה, כשוויסטאר-רויקו ניצבת בעיצומו של ניסיון ההשתלטות עליה מצד סטואי וסנדי פרנס, לוגן מחליט ללכת על רכישת PGM במטרה להפוך את החברה לגדולה מכדי שניתן יהיה להשתלט עליה. ג'רי מזכירה אז ש"בפעם הקודמת שניסינו את זה, כינו אותנו ונדליסטים תרבותיים ורעל בבאר השיח הציבורי". באותה ישיבה תוהה ריי, אחד מ"אנשי החליפות" הרבים של החברה, "למה הוא (לוגן) כל הזמן חוזר לזה? אני רוצה להבין". כלומר, סביר להניח שהיו ניסיונות נוספים שעליהם לא סיפרו לנו.

אלא ש-PGM של העונה השנייה, החברה הגאה שעמדה בפרץ, סירבה בסופו של דבר לכסף הגדול של לוגן, ונצמדה לערכים - נמצאת כעת במקום שונה לחלוטין. שוויה אז הוערך ב-20 מיליארד דולר, כעת ההצעה הראשונית של לוגן קטנה ביותר משני שלישים. התמורות בשוק המדיה הגיעו גם אל משפחת פירס, שמתחילה להבין את העול באחזקת תעשיית מדיה ישנה וגוועת. נאן עצמה, כך אנחנו מדווחים, נפגעה גם מהביקורת שנמתחה על החברה מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, והחליטה להפסיק לעמוד בפרץ של בני משפחתה שהיו מעוניינים למכור כבר מזמן.

למה לוגן זקוק בכלל ל-PGM עכשיו, 48 שעות לפני סגירת עסקת המיזוג עם גוג'ו? זה לב ליבו של הפרק. חיים שלמים של מאבקים, מלחמות אינסופיות וכיפופי ידיים הסתיימו כשלוגן הפך למנצח האולטימטיבי: הוא מכר את החברה שלו רגע לפני שעסקיה המתיישנים גוועים ומרסקים אותה מבפנים, גבר על גרושתו וילדיו והותיר אותם מחוץ לחברה. מסתמן שגם המועמד לנשיאות שבו הוא מעוניין (ואפשר להניח בזהירות שהוא לא המועמד הדמוקרטי) נמצא על המסלול הנכון לזכייה, שתייצר עבור לוגן קשר ישיר אל החדר הסגלגל. אלא שהניצחון המזהיר הזה הותיר אותו גם לבד כפי שלא היה מעולם: מוקף בעדת חנפנים שאותה הוא מתעב, משועמם מהיעדר אתגר אחרי שאין עוד אימפריה לנהל, ובעיקר מתוסכל מהיעדר של דמון שבו אפשר להתמקד. משפחת פירס היא הדמון האחרון. אמנם חלשה הרבה יותר מבעבר, אבל עדיין שם. צחה כשלג, מתבוססת בטוהר המידות וניקיון הכפיים שלה. התענוג של גרירת המותג הצחור הזה אל תוך מכונת ההרס של וויסטאר-רויקו הוא האחרון שלא הצליח להגשים.

לכאורה, שיחת הווידוי של טום אל שיב נראית מוזרה מכדי להיות אותנטית. זאת שיחה שמתאימה לטום הישן, זה שלפני מרד העבדים, האסקופה הנדרסת של שיב שלא יכול לעשות פעולה מבלי לעדכן אותה. מאז עברו כבר חודשים וטום ניצל אותם היטב, כך נראה: מפגשים עם דוגמניות והפיכתו לאיש הקשר המוביל של לוגן בעסקה מול משפחת פירס. לא נראה הגיוני שלאיש הזה עם עמוד השדרה החדש והיציב, דחוף כל כך לעדכן את מי שבקרוב תהיה גרושתו על "מפגש סוציאלי" עם נעמי פירס. האם טום הוא סוכן כפול עכשיו, משחק בשני הצדדים, מוודא ששוב לא יהיה לעולם בצד המפסיד, משכיל מכל מלמדיו? מאוד מפתה להאמין שכן. השיחה שלו עם לוגן, שבה הוא מגשש לגבי יציבות עתידו בחברה במקרה שבו נישואיו יסתיימו, נענית בדרך לוגנית טיפוסית: "אם אנחנו בסדר, אנחנו בסדר". שום דבר במשפט הזה לא משמח.

הטיפ הזה מוליך את שיב במורד מוחה הקונספירטיבי. הערעור במאזן הכוחות בינה לבין טום, זה שאיפשר לה לשלוט ולהשפיל כדי להגן על עצמה מפני כל אפשרות של התמודדות עם רגשות כנים, נשבר. והנה, טום לא רק כורת ברית שקורעת אותה מהחברה המשפחתית, הוא גם מנהל רומן לכאורה עם אשת מפתח נאה וחזקה באימפריית מדיה. קנדל הוא זה שמתעשת ראשון ומגלה שבן אחר של המשפחה, באן פירס, תויג באינסטגרם במסיבת יום ההולדת של לוגן. וכך, בבת אחת "המאה" הופך ממיזם יוקרתי ודיסרפטיבי, לווידוי של שיב על כך שהוא "מאוד מרגש, אבל די בולשיט". השעשוע בצעצוע ההייטקי הוא לא באמת אפשרות להגדרה עצמית אמיתית של ילדי רוי, הוא בעיקר מעיד על כמה כל מה שנאמר עליהם נכון. PGN, מנגד, היא ההזדמנות הבלתי חוזרת להרוג שתי ציפורים: להמציא מחדש אימפריית מדיה מבוססת בדמותם, כזו ששווה בערכה ובכוחה לוויסטאר-רויקו, וכמובן לקחת מלוגן את עסקת חלומותיו.

אלא שהגילוי של "ההצעה המתחרה" חושף שטום לא היה המאסטרמיינד הקרימינלי כאן. המבט ההמום על פניו כשהוא מגלה ש"הילדים" מבקשים להיאבק על משפחת פירס, מוכיח שהוא באמת התכוון להתנצל בפני שיב על פגישה עסקית עם אישה אחרת. האהבה אליה עדיין מפעמת בו, למרות כל מה שקרה. בסצנה של שניהם יחד היא מחזירה אליה מעט מהשליטה ההיא, עם הסירוב לשכב איתו. ובכל זאת, עמוק עמוק בפנים, ועל אף שהיא תכחיש זאת: שיב מצטערת על סיומה של מערכת היחסים הזאת.

גרג כבר לא יהיה היורש לכס של לוקסמבורג, הרוזנת ככל הנראה לא התפתתה להמשיך איתו את הקשר שנראה היה שמתחיל ללבלב בסיום העונה הקודמת. אלא שהוא לא מבזבז זמן ורוכב על הגל, במה שמחזיר אותנו אל הצמד הכי כיפי ב"יורשים": טום וגרג. "האחים המחליאים", הכינוי שמצמרר אפילו את טום כשנאמר בקול רם, מסמל את תקופת ההוללות של השניים בצלו של לוגן. גרג לא יודע מה שם המשפחה של ברידג'ט, הדייט המוזר שלו ליום ההולדת של לוגן, אבל הוא לא מתכנן להישאר יותר מדי זמן כדי לברר. היא, מצדה, מצליחה למשוך הרבה תשומת לב, ואפילו לבקש סלפי מלוגן ולהישאר בחיים.

"מה יש לה בתיק? נעליים שטוחות לרכבת התחתית, תיק האוכל שלה לצהריים?", עוקץ טום בגאוניות את הדייט ההמוני של גרג, ולאחר מכן מתענג על חוסר הזהירות שהוביל את גרג לקיים "שפשוף אינטנסיבי" בחדר מרושת במצלמות של לוגן. כל רגע עם השניים האלה הוא תענוג צרוף של בלבול, רשעות והטקסטים הכי קורעים של כותבי הסדרה.

מי שפחות נהנה הוא לוגן, שבורח מאורחיו המלוקקים לארוחה עם קולין, שומר הראש הנאמן. "אתה החבר הכי טוב שלי", הוא אומר לו באחד הטקסטים הנוגעים ביותר ללב של לוגן, ומעיד על הבדידות המזהרת שבה מצא את עצמו. אם אין שום דבר מעבר לחיים האלה, הוא מהרהר בקול רם, אז מה עוד נותר לו בעצם כעת? לשום דבר אין את הטעם שהיה. לא נותר את מי לנצח, למי ללעוג ולבוז, את מי להכריע. אבל אז מגיעה ההזדמנות לתחרות, והנה הוא חוזר לרגע אחד לעצמו. מכנס את אנשיו, מתמודד עם איומים, חותר שוב אל עבר הניצחון. רק שהפעם הניצחון לא מגיע.

"ציד" מהעונה השנייה הוא גם הפרק המפורסם של "חזיר בר על הרצפה", המשחק הסאדיסטי שבו הכריח לוגן את אנשיו לזחול על הרצפה, לנחור כחזירים ולריב על נקניקיות, כשחשד בהם בחתירה נגד עסקת הרכישה הקודמת של PGM. אז הוא קרא לזה "כיף", וגם הפעם האכזריות הבידורית מתעוררת בו לנוכח החשש מהפסד מתקרב. הוא דורש מפרנק, קרל, ג'רי וגרג לצחוק עליו, לבדר אותו. הראשון והשני יבשים ומשעממים מדי, אבל גרג התמים זוכה להבין מהו מחיר הבידור כשלוגן מזכיר לו מי היה אביו. ג'רי חכמה מכדי ליפול לפח הזה. הרשעות הזאת היא הדרך של לוגן להתמודד עם הסערה שבתוכו, האהבה לילדיו שמעולם לא הבשילה אבל גם לא נעלמה.

בסתר ליבו, עוד מאז הניסיון הראשון של קנדל, לוגן קיווה שיצליחו לנצח אותו, להוכיח לו שהוא ראוי להיות ממשיך דרכו. מבחנים דומים עברו גם שיב ורומן, רק כדי להיכשל פעם אחר פעם. כשקנדל מסיים את מסיבת העיתונאים הדרמטית שנעלה את העונה השנייה, נראה חיוך קל עולה על פניו של לוגן. הפעם זה לא נגמר בחיוך, אבל העלבון הרפה שהוא מטיח בשיב: "ברכות על כך שאמרת את המספר הנכון", מעיד על זרזיף קטן של הערכה. סוף סוף יריבים ראויים, כאלה שהמאבק בהם שווה את הזמן שלו.