אם בעבר היה שיש משהו משחרר ומרפא במפגש בין אנשים כל כך שונים שמתגלה דווקא כלא נורא, העונה החדשה של תחרות האוכל (כאן11) ממחישה שהקסם פג, ושמתחת לניסיון להצחיק - הבוז העמוק מבעבע מתמיד. וגם: "שתפו בכל הכוח" (ערוץ הכנסת) מראה איך החריב טוויטר את השיח הפוליטי
במשך כמה וכמה עונות "בואו לאכול איתי" (כאן 11) הייתה הגילטי פלז'ר הלאומי - תחרות אוכל שלא לוקחת את עצמה ברצינות, ליהוק משעשע וקריינות קורעת של שי אביבי.
על הדרך, בהרכבים ביזאריים של אנשים, גם המחנאות והפאתוס הישראליים נראו לפתע מטופשים מתמיד. מעל הכול, חשבנו שיש בזה משהו משחרר: בהטחה של אנשים שונים המתנשאים זה מעל זה אל תוך מפגש חברתי שמתגלה כדווקא לא נורא כל כך, מפיל חומות ומפתיע את הצופים והמשתתפים.
אז הנה לכם "דעה לא פופולרית": מול העונה החדשה של התכנית, שעלתה השבוע בכאן 11, התחוור שזה לא עובד יותר. הפרקים לדוגמה שנשלחו מתוך העונה הנוכחית פלוס כמה שכבר שודרו מוכיחים בדיוק את ההיפך: לא רק שזה לא משחרר, אלא שמתחת לניסיון להצחיק - הבוז העמוק מבעבע. הצחוק מחפה על הנימוס המזויף, הנימוס המזויף מחפה על הבורות, והבורות מחפה על השנאה. אין בזה שום דבר משחרר או מרפא, וזה לא באמת מצחיק או כיף. אפילו ההתרחשות עצמה לא מספיק מגוחכת או יוצאת דופן - אלא צפויה מראש.
זה אולי מפעל מצוין לייצור גיפים וממים, אבל ההייפ מסתיר את השחיקה הגדולה. הדאחקות של הקריינות על בשבוע הראשון לא מעלות יותר מגיחוך, והבורות בשיחות לא קומית בכלל. במפגשים בין המתמודד הערבי מבת ים ושני המתנחלים בשבוע "המרכז והשומרון" - חיבור גיאוגרפי שכל מטרתו היא רצון לראות דם שלא שונה מההיגיון של תכניות ריאליטי ואקטואליה מושמצות יותר ונחשבות פחות - האירוע כבר לא נעים לצפייה, והאיבה עולה מעל פני השטח. זאת לא איבה משעשעת, מסוג הבוז ההדדי של אנשים עם סגנונות חיים שונים זה מזה - אלא מתח מעיק ומדכדך.
המסך הישראלי כל כך נעדר הומור ותכניות שמעיזות לצאת מהכלל, שברור למה הקהל הנאמן שהצטרף עם השנים נאחז במה שיש, אבל הקסם פג. אני פרשתי.
עוד בוואלה!
כל כך חיכיתי לסדרה הזו ובסוף אפילו לא הצלחתי לשרוד אותה עד סופה
לכתבה המלאה
בקטנה
היה זה כמדומני המנוול הטלוויזיוני, נשיא ארה"ב פרנק אנדרווד, שהסביר שההבדל היחיד בין פוליטיקאי לליצן הוא שלאחרון יש גבול לכמה שהוא מוכן להתבזות בעבור תשומת לב. הפוליטיקה הישראלית השטחית, הנקמנית והארסית מוכיחה זאת מדי שבוע על פני הפלטפורמות הדיגיטליות.
"שתפו בכל הכוח", סדרת דוקו בשלושה חלקים קצרים שיצר אייל דץ עבור ערוץ הכנסת, בוחנת את הקשר בין הרשתות החברתיות, ובעיקר טוויטר, למצב הפוליטי הישראל. הסדרה מדגישה איך המדיום מעודד הקצנה רעילה וריבים נבזיים, מונע עיסוק הכרחי בנושאים שלא מביאים לייקים, מעודד יצירה של תיבות תהודה ומאפשר מצגי שווא של תמיכה פיקטיבית. קשה שלא לסיים אותה עם הרגשה שלא הכול אבוד.
"שתפו בכול הכוח" לא מחדשת הרבה ולא מדגישה מספיק את ההשפעה העגומה שיש לתופעות האלה על תקשורת המיינסטרים והסיקור הפוליטי, אבל מרכזת באופן אפקטיבי את רוב מכות הפיד דרך שיחות כנות באופן מפתיע עם פוליטיקאים, יועצים ואנשי תקשורת מכל הקשת הפוליטית - הסדרה בנויה רובה ככולה על ראשים מדברים - וכמה רגעים מדהימים מראשית ימי הרשתות שכבר הספקנו לשכוח. מעל הכול, המפגש האינטליגנטי עם האנשים מאחורי המקלדת רק מחזק את התחושה: אפשר רק להצטער שהמרנו את האפשרות לשוחח בהחלפת מהלומות ופאנצ'ים בעבור לייקים.
