האמינות של "דאהמר - מפלצת" היא מה שהופך אותה לאחת הסדרות הטובות ביותר של נטפליקס

במאי 1991 הצליח קונראק סינתסומפונה, בן למהגרים מלאוס, לברוח מדירה במילווקי כשהוא עירום ומסומם. שלוש נשים מהבניין הזעיקו את המשטרה והצביעו על דייר בשם ג'פרי דאהמר כאחראי למצבו של הנער בן ה-14. השוטר ג'ון בלסרזאק הסתפק בהסברו של דאהמר לפיו סינתסומפונה הוא בכלל בן זוגו הבגיר שברח מהדירה במהלך מריבה. הוא שיגר את סינתסומפונה חזרה לזרועות השטן, שם נרצח הנער המסכן ובותר לחתיכות, כמו יתר קורבנותיו של המפלצת מוויסקונסין.

הסיפור של דאהמר, שנלכד חודשיים לאחר המקרה בשל ניסיונו לרצוח צעיר אחר שנמלט מדירתו, היה מצמרר, אבל המקרה של סינתסומפונה בפרט הובלט בתקשורת העולמית. המחשבה על כך שהנער האומלל כבר היה במרחק נגיעה מהחופש ונמסר חזרה מזרועות החוק לזרועות שוביו הייתה מדכאת, ופרטי המקרה הובלטו גם בכותרות הראשיות בישראל (רק נזכיר שאלה היו ימי טרום האינטרנט, החשיפה לאירועים מסוג זה לא הייתה מיידית). העולם ידע הרבה רוצחים סדרתיים, אחד כמו דאהמר היה קשה במיוחד לעיכול, תרתי משמע.

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

"דאהמר - מפלצת: סיפורו של ג'פרי דאהמר" ("Dahmer - Monster: The Jeffrey Dahmer Story"), סדרה בת 10 פרקים שיצרו ריאן מרפי ואיאן ברנן, עלתה לאחרונה בנטפליקס ומגוללת את סיפור חייו של הקניבל ממילווקי מלידתו, דרך התבגרותו במשפחה מפורקת וחייו בבית סבתו באוהיו, ועד להפיכתו למפלצת צמאת דם ובשר של גברים, בעיקר הומוסקסואלים עם זהות אבודה. כצפוי, כבר מהיום הראשון של שידורה בסוף השבוע שעבר הסדרה הזאת עוררה הד משמעותי. מי שלא הכיר את הסיפור המזוויע נחרד, ומי שכן הכיר קיבל מסגרת ויזואלית אמינה ומטלטלת.

מרפי טוב בדרך כלל בפרקים הראשונים והולך לאיבוד לאחר מכן. כך היה ב"ראצ'ד" שאותה לא שרדתי וב"הוליווד", שבה איבדתי עניין לאחר הפרק השני. זה לא המקרה ב"מפלצת". הפרק הראשון הוא מופת של אימה טלוויזיונית. ספק אם אי פעם נטפליקס, על שלל המותחנים והאימה הפסיכולוגית שלה, זכתה ליצירת הורור מהוקצעת כזאת. מה שיפה בפרק הזה הוא שניתן לצפות בו כסרט בפני עצמו - שהרי מדובר באקספוזיציה עם קתרזיס שממנה מתפתחת העלילה - אבל מה שעוד יותר טוב הוא שהפעם גם ההמשך מצוין. אולי פחות מפחיד ועם קו עלילה ששוחה במים פחות עמוקים, אבל עדיין עושה את העבודה.

את דאהמר מגלם אוון פיטרס, בן טיפוחיו של מרפי. ב-2018 הודיע פיטרס כי הוא עוזב את "אימה אמריקאית" משום ש"אני אדם שאוהב להשתטות ולעשות כיף, אני לא אוהב לצעוק". הוא ציין גם שהתפקידים שגילם בסדרה פגעו לו בבריאות הנפשית, והנה, למרבה האירוניה, ארבע שנים לאחר מכן הוא נכנס לדמות עם פוטנציאל הרסני לאישיות. הוא צועק הרבה, מתנהג כמו פסיכופת ועושה את זה בשלמות. פיטרס הוא פגיעה בול עם המראה המצמרר, הקול המתכתי והשקט שמסתיר בתוכו אלימות חולנית. מצוין גם הליהוק של ריצ'רד ג'נקינס כאביו ליונל, ניסי נאש בתפקיד השכנה החשדנית גלנדה קליבלנד, ומולי רינגוולד, שמפציעה בתפקיד קטן אך אפקטיבי.

המשחק המצוין והסיפור המרתק מספקים ערך מוסף גדול, אבל לא הם אלה שהופכים את "מפלצת" לסדרת חובה. ראשית, מרפי נתן הרבה מקום לאנשים שנרצחו וגם לבני משפחותיהם. את המקרה של סינתסומפונה הכרתי מזמן אמת, אבל לאחר כל נרצח אחר שנחשף מצאתי את עצמי מקליד ומחפש עליו פרטים, מתוך ניסיון להכיר את הפנים האמיתיות. מבט חטוף בגוגל טרנדס מעלה שרבים אחרים עשו זאת, וכאן טמונה ההצלחה האמיתית של יוצרי הסדרה - היא אולי מתמקדת בדאהמר, אבל מצליחה לייצר תשומת לב לקורבנותיו.

אם את רוב הסדרות הקודמות צבע מרפי בגוונים עזים ועליזים, "מפלצת" מעוצבת בדיוק כפי שהיא צריכה להיות - בצבעים קודרים ובאפלוליות מטרידה שיוצרת נוכחות מוגברת של הדמויות והאווירה. כל כך מוגברת, שכשהשכנה גלנדה קליבלנד שואלת את ג'פרי מהו הריח המצחין העולה מדירתו, כמעט ניתן לחוש את הסירחון בנחיריים. בנוסף, חמשת הבמאים של הסדרה עושים שימוש חוזר ויעיל ב-"Please Don't Go" של KC & The Sunshine Band, שיר (וקליפ) שהיה אפל בפני עצמו עוד לפני כן, וכעת קיבל רובד משמעותי נוסף של קריפיות.

"שמעת פעם קולות? 'לא. אני לא משוגע - זה פשוט הפך להיות קל מדי'".

דאהמר, כמו פסיכופתים רבים אחרים, פעל בדעה צלולה. הוא לא הונחה, כמו רונלד דפאו, "הרוצח מאמיטוויל" שטען ששמע קולות שאמרו לו לרצוח את בני משפחתו. הוא עצמו לא ניסה אפילו להסתיר את צלילותו בזמן המעשים, ולכן גם הקו של חוסר שפיות שבו נקט פרקליטו קרס במהירות במשפטו. פיטרס בונה היטב את הגשר שבין הרצון להיות נאהב לחרדת הנטישה, גשר שעליו פסע דאהמר לפני שהניף כלים קהים וחדים וקיפד באכזריות חיים צעירים. ניכר במיוחד ההבדל בין התפרצות הכוח האלימה כלפי הצעירים לבין כבוד המבויש שרחש לאביו, לסבתו ואפילו לגלנדה קליבלנד, שסצנת עימות ספציפית שלו עימה היא אחת הטובות והמצמררות בכל הסדרה.

מרפי מעלה על נס את ההתייחסות הבעייתית של השוטרים לבני המיעוטים, נושא שהיה וכנראה תמיד יישאר אקטואלי בארצות הברית ("התקשרתי אליכם עשרות פעמים ותמיד אתם אומרים שתגיעו ולא מגיעים", קוננה גלנדה באחת השיחות ליומנאי). יש בכך, כמובן, מידה גדולה של צדק, שכן אילו השכונה שבה גר דאהמר הייתה לבנה, שרשרת הרציחות הייתה, בסבירות גבוהה, נקטעת מוקדם יותר. אולם לטעמי הדיון הגדול יותר הוא זה העוסק בשאלת האחריות.

הסקרנות בכל מקרה של רוצחים סדרתיים עולה מהשאלה מניין הכול התחיל, אבל התשובה אף פעם לא ברורה. ב"חייבים לדבר על קווין" שואלת אווה (טילדה סווינטון) את בנה קווין (עזרא מילר) מדוע טבח בבני כיתתו ובבני משפחתו ונענית "פעם חשבתי שאני יודע, היום אני כבר לא בטוח". הקן המשפחתי הרעוע בו גדל "מחייב" להטיל את האשמה על הוריו של דאהמר, אבל ילדים רבים סובלים ממסגרות בעייתיות וברוב המוחלט של המקרים לא הופכים לרוצחים וקניבלים. מכיוון שמושגים כמו אשמה ואחריות נוטים לסובייקטיביות, מרפי משאיר את השאלה פתוחה ואת התשובה לעיני המתבונן.

"מפלצת: סיפורו של ג'פרי דאהמר" היא אחת הסדרות הטובות ביותר שעלו בנטפליקס בשנים האחרונות, משום שהיא מספקת ממד אמין ובעיקר לא אקסטרימי לסיפור מטלטל. מרפי אוהב למרוח את הסדרות שלו, וגם כאן יש תחושה שניתן היה להסתפק בשמונה ואפילו בשישה פרקים. אבל אפילו באורך הזה הוא מצליח לשמור על מתח, במיוחד בזכות המשחק של פיטרס, הבימוי המצוין והסיפור עצמו, שבו המציאות עולה על כל דמיון.