כן שף: "הדוב" היא מלחמת הישרדות מסעירה שבמקרה מתרחשת במטבח

אוכל הוא כבר לא מה שהיה פעם. זו לא עוד התרפקות זקנה על עבר מדומיין, אלא עובדה. האופן שבו אנחנו תופסים את המושג הזה עבר מהפכה עצומה בשני העשורים האחרונים. בחסות אינסטגרם, תוכניות ריאליטי ותרבות פודיז, הפונקציונליות של המושג איבדה את רוב המשמעות שלה. אוכל במובן של 2022 הוא יצירה מדוגמת עם מרכיבים אקזוטיים שמונחים זה על זה בסימטריה מושלמת, אווירה מובחנת, סיפור שמתחבא בתוכה ונוגע בזיכרונות אמיתיים או פחות. הוא בעיקר חוויה שהיא הרבה פחות "שלנו". אם הוא לא נחלק עם העולם בסט תמונות מרהיב, אם הוא לא מלווה בהייפ של המקום הנכון, אם אין סביבו אווירה של חגיגה - הוא הרבה פחות אוכל מאשר מה שהיה בעבר.

מפתה מאוד להפוך את "הדוב" - הדרמה עטורת השבחים של רשת FX בהולו, שנחתה אתמול (חמישי) בדיסני פלוס ישראל - לאנטיתזה לכל חוויית האוכל המהונדסת הזו. במובנים מסוימים היא עשויה גם לשמש מראה לכל השפים המלוקקים או לשופוני המוגזם של כל המבורגריה חדשה - אבל הלב שלה לא נמצא במשחק הזה. "הדוב" במהותה היא מלחמה של מיתוסים במיתוסים חדשים, של ריאליזם בפנטזיה, של זיכרונות במציאות. המלחמה הזאת הייתה יכולה להתרחש גם במקום אחר, אבל המטבח הוא זה שהופך אותה לחוויה כל כך מסעירה.

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

כרמי ברזאטו (ג'רמי אלן ווייט, "חסרי בושה") הוא שף מבריק שניהל את המטבח של מסעדת "נומה" הדנית - זוכת תואר המסעדה הטובה ביותר בעולם חמש פעמים, כולל ב-2021. התאבדותו הפתאומית של אחיו מייקל (ג'ו ברנטל, "המעניש", "העיר הזאת שלנו"), הופכת אותו לבעלים של מזללת הכריכים המתפרקת שניהל האחרון בשיקגו. עם חשבונות וחובות שמאיימים להעלים את המוסד הקטנטן והרעוע, וצוות עובדים שלא מסוגל או רוצה להתמודד עם כובד המציאות, כרמי נראה כמו חייל שנותר מאחורי קווי אויב. השאלה היא לא כל כך איך יסתיים הסיפור שלו, אלא כמה מהר.

כיאה לשדה קרב, "הדוב" לוקחת את כל המיתוסים על מטבחים נוצצים, חלוקים בוהקים וצוותים מתוקתקים שהואבסנו בהם בשנים האחרונות, ומפרקת אותם כמעט מהסצנה הראשונה. שולחנות עבודה מטונפים, ביצה שבורה מטפטפת על רצפה מזוהמת, ידיים רועדות, נשימות מואצות, פנים שטופי זיעה, אנשים מדברים אחד על השני, לעתים מגיעים קרוב לעימות פיזי. זאת מלחמת הישרדות, אבל גם מלחמה על תפיסת עולם. כרמי הגיע מעולם של שלמות ביצוע, מקום שבו כל עובד במטבח - מבכיר עד שוטף כלים - מכונה "שף" לאות כבוד, חומרי גלם משובחים ושרשרת ביצוע שפועלת כמו מכונה. עובדיו הגיעו שייכים לעולם של "חנויות אמא ואבא", מקומות קטנים ושכונתיים שבהם השכונה, הקומבינה והכבוד הם השולטים - וילדים מפונפנים ממסעדות יוקרה צריכים להרוויח את הערך שלהם כמו כולם.

כבר ראינו סיפורים על מטבחים לא מתפקדים, על מקומות קטנים שנלחמים על חייהם כנגד כל הסיכויים - אבל מה שמייחד את "הדוב" הוא הלהט חסר המעצורים שבו היא מתארת הסיפור שלה. עם שמונה פרקים ששבעה מתוכם לא עולים על חצי שעה, היא נעה בעוצמה מתפרצת מקונפליקט לקונפליקט, מוויכוח לוויכוח, קצב מסחרר שלא משאיר רגע של מנוח. כלפי חוץ כרמי נע בין אסון לאסון - אספקה לא נכונה, צוות לא מחובר וממורמר, מכשור וציוד שמתפרק כמעט מאליו - אבל המלחמה האמיתית שלו נעשית כלפי פנים. התקף חרדה תמידי מאיים להשתלט עליו ולגרום לו לעצור ולהכיר בעוצמת הטרגדיה שחווה, וכנגדו הצורך להמשיך לנוע, לצעוק ולבשל כדי לא להתפרק. להחזיק בפנטזיה עוד קצת, באהבה הגדולה לאח גדול נערץ, במזללה שטלטלה את משפחתו שוב ושוב, במורשת של מקום קטן ושברירי בתוך אוקיינוס אדיר שעלול לבלוע אותו.

לצד הקצב הסוחף, ההישג המרשים ביותר של היוצר כריסטופר סטורר ("ראמי"), שגם ביים חמישה מתוך שמונת הפרקים, הוא האופן שבו הסדרה מצליחה לאפיין ולאבחן כל אחד ואחת מגיבוריה בזמן מסך קצר יחסית. כמובן לא מפריע שהקאסט שלו מנפק תצוגות משחק נהדרות. במוקד עומד ווייט הפנטסטי, שמצליח להפיח בכרמי את תחושת ההליכה התמידית על הקצה, וטוען את הסדרה כולה במתח וציפייה בכל פעם שבן דמותו נאלץ להתמודד עם עוד משבר. אבל זהו גם ריצ'י (אבון מוס-בכרך, "בנות"), חברו הטוב של מייקל והפנים של המסעדה. טיפוס רהבתן ורברבן שנאבק על דרך חיים מתה רק כדי להחזיק את החלק האחרון בחייו שבו עדיין לא נכשל. הופעה שוברת לב ומשעשעת במקביל, שכוללת כמה מהרגעים המצחיקים של הסדרה.

ישנה גם סידני (איו אדבירי, שמדבבת את מיסי ב"פה גדול"), הסו-שף שגדולה בכמה מידות על המקום, אבל הגיעה אליו משום שהיה מקום האוכל האהוב על אביה. שילוב של פרפקציוניזם ואמביציה שמאתגרים פעם אחר פעם את יכולותיהם של בני המקום, ואת סבלנותו המעורערת של כרמי. אדבירי, קומיקאית מצליחה, מתבלטת כאן דווקא בתפקיד דרמטי משובח שמצליח לאפיין ולייחד את הדמויות האחרות, לא פחות מאשר את עצמה. לעומתה עומדת טינה (ליזה קולון-זאיאס), הטבחית הוותיקה שלא תקבל הוראות מאף צפלונית עם ז'רגון מיופיף. וכך הלאה, אל תפקידים קטנים וכמעט זניחים של אינסטלטורים ומנקי רצפות - כל דמות ב"הדוב" זוכה להאיר את האור הקטן שלה בתוך הכאוס הגדול של מלחמת ההישרדות.

לפרקים החבורה הלא מתפקדת הזאת, בשילוב אווירת המלחמה השוררת סביבה תמידית, נוטה לפירוט יתר. זה קורה למשל כשאחד מהריבים הבלתי נגמרים של ריצ'י וסידני מוביל להסבר של האחרונה לגבי מה ריצ'י רואה בה ולא מסוגל לקבל, או בסצנה נהדרת בפרק האחרון שבה כרמי שופך את קרביו (המטאפוריים) למצלמה. "הדוב" הייתה מרוויחה לו הסאבטקסט הזה היה נותר עבורנו ולא נלעס ונדחק לנו בגרון, לו יכולנו להרהר ולחפור בתמות הלא פשוטות שהסדרה מצליחה לעסוק בהם במקביל, אבל זו פחות או יותר הטענה היחידה שניתן לייצר כלפיה. אפילו היא נעשית בחיבה ובהבנה, שכן עם דמויות שלא מסוגלות להחזיק מחשבה או רגש אחד לעצמם, קצת קשה לצפות למתינות.

בלי לספיילר, האופן שבו עונת הבכורה שלה מסתיימת משאירה את "הדוב" בפני אתגר לשחזר את הקסם של העונה הראשונה. שילוב נהדר של מאבק נגד השעון, נגד הזיכרון, נגד הטראומה ונגד הפחדים, אוסף של דמויות שבורחות מטראומות ונאחזות זו בזו ובהווה בכל כוחן - מטונף, מעורער ולא מתפקד ככל שיהיה. נוסטלגיה לעבר שלא בטוח שהיה ורוד כל כך, מתובלת באהבה גדולה לשיקגו של מעמד הפועלים ולכל הסובב אותה. וכן, היא גם ממש עושה חשק לאוכל ביתי חם ומנחם.