בהופעה דחוסה ואינטנסיבית, עם מעט דיבורים והרבה רוקנרול, חברי ההרכב ביצעו במלואם ברצף את "דברים בלחש" ואת האלבום הצהוב והלהיטי שלהם. המירוץ הזה חסר אמנם את תחושת החגיגיות שמגיעה להם, אבל בקו הסיום ציפתה תזכורת: איזו להקה ענקית
כשחברי כנסיית השכל שרו באחד הלהיטים הראשונים שלהם על הזמן שעבר מאז הילדות שלהם, אי שם בתחילת שנות ה-90, הם היו יותר קרובים בגיל אל גן הילדים מאשר לעכשיו. הרבה מאוד מים זרמו מאז ברחובות, דור שלם הספיק לגדול כאן, וחברי הלהקה הלהקה בעצמם כבר בני 50 פחות או יותר. אבל אתמול בבארבי הסתבר שגם אם יורם חזן שר בקול שהוא "לא זוכר את השיר מהגן", את "השיר מהגן" עצמו דווקא רבים זוכרים מצוין. וכשמאות אנשים שרים יחד "איך אני נקרע", מתגלה באופן ברור המורשת של אחת הלהקות הישראליות הגדולות של כל הזמנים.
"דברים בלחש", אלבום הבכורה של הכנסייה, יצא לפני כ-30 שנה. הוא הקדים בכמה חודשים את אלבומי הבכורה של מופע הארנבות של ד"ר קספר ואיפה הילד כחלק משנתון שהפך לסמל של מה שמוגדר לפעמים כתור הזהב של הרוק הישראלי, דור שהפך מהר מאוד למיתולוגי.
אפשר למצוא באלבום הזה את כל ערכי המותג: שירים של נערים שמאוהבים באהבה, נוטפי חרמנות ובמקביל מלאי בדידות ועצב, חולמים להתיך את לונדון ושדרות למרחב מוזיקלי אחד. זאת קפסולה מרגשת ובוסרית - במובן המתוק של המילה: אפשר להקשיב לה ולראות כמעט ללא מאמץ כיצד מתוך הניסיונות הראשוניים האלה יבשילו אחר כך שירים מושלמים.
הדברים נכונים על אחת כמה וכמה כשמצמידים להם את האלבום הגדול הבא שלהם, אותו דיסק חסר שם המכונה "האלבום הצהוב", שיצא ב-1998. אפשר למנות כאן כל מיני רגעי שיא מתוכו, אבל זה חסר טעם: זה אלבום שאנשים שאוהבים רוק ישראלי מכירים בעל פה. ואני לא מדבר רק על "למאיה יש אקדח" או "היינו עושים אהבה", אלא ממש לכל שיר ושיר שם. זאת לא תהיה הגזמה קטנה אפילו לקבוע שהוא בין האלבומים הישראלים הגדולים של שנות התשעים, פרק משובח במיוחד באסכולה שמחברת מזרח ומערב ברוק המקומי.
עוד בוואלה!
הדורבנים מתאחדים אחרי 14 שנים: "קיבלנו אהבה בלי סוף, ועכשיו זה הבשיל"
לכתבה המלאה
כעת, במסגרת סדרת הופעות חדשה שחוזרת לאלבומים שלהם, חברי הלהקה אתגרו את עצמם לבצע את שניהם יחד במלואם (באמצע יצא עוד תקליט נשכח ומקופח בשם "קח שירים", שלא זכה לכבוד). בהמשך הם צפויים לעשות זאת גם עם האלבומים הבאים. מקובל שהופעות מוקדשות לאלבום אחד, אבל זה די נדיר שמבצעים שני אלבומים שלמים ברצף.
נדיר ולא פשוט: הערב היה אינטנסיבי ודחוס. שני האלבומים - 22 שירים - שבוצעו ברצף בסדר המקורי בשעה וחצי לערך, ללא אורחים, עם עיבודים נאמנים למקור ברובם. מעט דיבורים, הרבה רוקנרול. לפי הספר. כל הדרך מ"אני מאמין" ועד "מיטות חולות", או בקיצור: שירים מעולים בזה אחר זה, שנשמעים נפלא גם במרחק שניים ושלושה עשורים.
כנסיית השכל של היום היא להקה טובה יותר משהייתה אז, מאומנת יותר ובטוחה יותר בעצמה. הם אולי כבר לא צעירים שחולמים על שמש שנצבעת בדם, כבר לא ילדים שאף אחד לא לקח, אבל השירים האלה מרגישים יפים גם לישראל של 2022. בשיר "מה נשאר", כשיורם חזן שר איך "בחדשות אומרים שסוף, לנו זה נראה התחלה", ומזכיר את הפגזים וכל מה שכואב, קשה שלא לחשוב על כובד המציאות הישראלית. כשהקהל חוגג את "קאנא וואחדה", קשה שלא לחשוב שמה שתואר אז כקוריוז נראה היום כדבר הכי טבעי שיכול להיות.
בין "פרפרים" האפל, "דא לה קאמה" הג'יברישי השובב, ו"אגדה מוזרה" התמים, באי הבארבי נהנו להתפתות מחדש למסתורין של כנסיית השכל, כשמדי פעם כלי הנשיפה מעניקים לשירים אחדים נופך מטלטל. הקהל נהנה מאוד, זה ברור, אבל האם גם על הבמה נהנו לבצע מחדש את השירים האלה? זאת שאלה שעלתה בראש לאורך הערב. במירוץ הבלתי נגמר של השירים, נדמה שחברי הכנסייה נמנעו מלחגוג את ההישגים העצומים שלהם, להתרגש מהם בעצמם, להעניק להם צורה חדשה או להוסיף להם אש. בזמן שהנוכחים באולם שרו איתם את "שקט (ואת מתפשטת)", נדמה היה שהקהל פשוט רוצה את זה יותר.
רק בהדרן, אחרי שהחובות הסתיימו, הלהקה סוף סוף השתחררה - עם שירים מהאלבומים הבאים דווקא: עם ביצועים מרגשים, מעוררי השתאות והולמים באוזניים ל"Let Love In", ו"ידיים למעלה", כנסיית השכל הרשתה לעצמה להתפרץ בכל הכוח ועם כל הכלים, והזכירה שכשהיא רוצה היא פורחת גם היום כמו באביב נצחי.
