Israel
This article was added by the user . TheWorldNews is not responsible for the content of the platform.

כשלילדים שלך אין ליד מי לשבת בכיתה

יותר מ-30 שנים עברו מאז שהחבר הטוב שלי החליט שהוא לא יושב לידי ביום הראשון ללימודים, ונטש. תבינו, המעמד החברתי, הדימוי העצמי, הכול תלוי בסוגייה הזאת של מקומות הישיבה. ויש מה לעשות, ורק לא ליפול לאדישות. טור

בתחילת השנה כשעליתי לכיתה ד' התהפך לי העולם: ההורים של החבר הכי טוב שלי, יד ימיני, ידיד נפשי, החליטו לעבור דירה, בדיוק ליד הבית של המתחרה שלי בכיתה. כתוצאה מכך הוא החליט שאת השנה הוא רוצה לפתוח כשהוא יושב דווקא לידו. אני הייתי בהלם. מוחלט. חזק. זועק. מה נסגר איתך בן אדם? ככה אתה נוטש? אבל הוא עשה את השיקולים שלו.

נשארתי עם כיסא ריק, ובמקום שותף לדרך לפטפט איתו ולהעביר את השיעורים ברעיונות ובשיחות ברומו של עולם, מצאתי את עצמי מניח את התיק שלי ליד הכיסא שלידי, ומנסה לדפוק לכולם פרצוף של 'עזבו אתכם שטויות, זה לא עלוב כמו שזה נראה, אני אעבור את זה'.

2 צפייה בגלריה

טיקים
טיקים

אמור לי מי יושב לידך, ואומר לך מי אתה

(צילום: Shutterstock)

אבל אני לא עברתי את זה. ממש לא. גם לא הייתי קרוב. מבחינתי זה היה הדבר הגרוע ביותר בעולם. הלך לי החבר. הלך לי השלם הגדול מסך חלקיו. תכלס, על מי אני עובד? הלכה לי השנה. מאותו רגע, לא עניין אותי כלום. לא השיעורים, לא הפעילויות, כלום. בכל פעם שהשיעור התחיל, הרגשתי איך כל החברים מסתודדים ביניהם ואני הולך לאיבוד.

יותר מ-30 שנים חלפו מאז, ואני עדיין זוכר, כאילו שזה היה אתמול, את המבטים של החבר הכי טוב שלי לשעבר, יושב זחוח ליד החבר המתחרה שלי. זה היה כמו מפתח ששורט וחורק על המתכת הכחולה של טסלה חדשה. אם תתפסו אותי ברגע מתאים, אני אגיד לכם שלפעמים, ברגעים מסוימים, הפצע ההוא עודנו מדמם.

כמחנך, כל שנה אני רואה את זה, כל פעם מחדש: את הניצוץ בעיניים, הברק, ההתרגשות, הפחד והבהלה. את התחושה הזאת של התלמידים שחייבים לתפוס מקום טוב כי כל היוקרה האישית, הדימוי העצמי, הגאווה, המעמד החברתי, תלויים בכך.

יצא לי לראות תלמידים בכיתות הנמוכות שפרצו בבכי עם ההפסקה הראשונה אחרי שהבינו שנתקעו במקום ששיקף להם את מעמדם החברתי. יצא לי לראות תלמידים בכיתות גבוהות נכבים כמו זיקוק יום הולדת שמתקרר ומתאדה עד שנעלם. ובכל פעם שאני נתקל בתלמידים האלה, אני נתקל גם בילד ההוא בכיתה ד' שהרגיש שבגדו בו והשאירו אותו לבד, חשוף מול כל הכיתה.

רוצים להבין את הסוגיה שמעסיקה את התלמידים בכל שנה, ורלוונטית תמיד? דברו איתם על מקומות הישיבה שלהם. אמור לי מי יושב לידך ואומר לך מי אתה. ודווקא בגלל החשיבות הזו שמייחסים התלמידים למקומות הישיבה, יש כאן לכם ההורים, הזדמנות נהדרת לתת לילדים שלכם את אחד השיעורים החשובים ביותר שהם יוכלו לקבל לחיים. שיעור שהוא הרבה יותר חשוב מעוד תגבור במתמטיקה פיזיקה או מחשבים. שיעור שהם ילמדו ממנו להיות טובים וגדולים יותר, עם מודעות חברתית, ובעיקר עם רגישות שתעיד על לב ענק ועל בגרות מהסוג של האנשים שכולנו רוצים שהילדים שלנו יהיו דומים להם.

לכו לילדים שלכם ותשאלו אותם אם הם הבחינו בילד או בילדה בכיתה שקשה להם חברתית, שיושבים לבד, שהדימוי העצמי שלהם מרוסק מפני שאין להם ולו חבר אחד לשבת לידו. ואם הם יגידו לכם שיש להם אחד כזה בכיתה, בקשו מהם לחשוב, אולי הם מוכנים לשבת לידם ואפילו לתקופה מוגבלת. ואם הילדים שלכם יגידו לכם שאין מצב שהם יעזבו את החברים שלהם, אז גם להתקרב, לדובב ולדבר יעשה טוב לילדים שיושבים לבד. הכול, רק לא ליפול לאדישות.

ותכלס, יש מה לעשות. אל תחכו שהילדים שלכם יפנו אליכם. עזבו אתכם מגישת ה'נו ניוז גוד ניוז'. לכו ותשאלו את הילדים שלכם איפה הם יושבים, ואם הם מרוצים ממקום הישיבה שלהם. אם הם לא, ערבו את המחנך. שתפו אותו וחשבו ביחד מה ניתן לעשות כדי שהילדים שלכם יגיעו לבית הספר שמחים. ילד שמח הוא ילד לומד. ילד עצוב ומדוכא לא פנוי ללמידה. מאוד פשוט. לכל אדם יש שם, ולכל תלמיד יש מקום. וחבר שיושב לידו.

אבינועם הרש הוא מחנך, מעביר את פינת חינוך ב'כאן מורשת', נשוי ואב לארבעה ילדים