מנצחים יחד את המגבלות: קבוצת הרכיבה לעיוורים

כשהם רוכבים יחד, הקילומטרים עפים תחת הגלגלים בזמן שהנוף משתנה. ושוב עוד מסלול, עוד ניצחון ועוד מירוץ. כהן עדיין לא מסופק, הוא עושה את זה כל כך הרבה זמן, אך ההתלהבות עדיין בעינה.

כהן ומנדל רוכבים יחד במסגרת קבוצת הרכיבה 'כן ולא' הפועלת מטעם המרכז הישראלי לכלבי נחייה. קבוצה זו, המורכבת מרוכבים עיוורים ורואים כאחד, שמה לה למטרה ליצור מסגרת חברתית תומכת לקהילת העיוורים בישראל. באמצעות רכיבה על אופני טנדם – אופניים דו מושביים, זוכים לקויי ראייה להתנסות בפעילות הספורטיבית הזו כשווים.

כהן (44) נולד עם תסמונת אשר (Usher syndrome) וכתוצאה מכך סובל מחירשות מלידה, מפגיעה במערכת שיווי המשקל ומליקויים חמורים בראייה – רגישות בתנאי אור, עיוורון בחושך ושדה ראייה מוגבל מאוד, שעם השנים הולך ומצטמצם עד כדי עיוורון מוחלט. "בגיל ההתבגרות שדה הראייה שלי התחיל להצטמצם באופן הדרגתי", הוא מספר, "כיום אני רואה רק בעין אחת, ממש כמו דרך חור קטן ובאופן מאוד מטושטש". נסו לעצום עין אחת ובשנייה הביטו דרך חור של קשית. עכשיו תאטמו גם את האוזניים וזה ייתן לכן מושג קלוש איך זה מרגיש. אמנם מצבו הרפואי הייחודי תבע מחייו מחיר לא פשוט, אך כהן אינו רואה את הדברים כך. הוא מעולם לא התעסק במה שאין לו. לא דבר פשוט כשמבינים את האתגרים היומיומיים עימם הוא מתמודד.

"זה מאד מורכב להיות גם חירש וגם לקוי ראייה בגוף אחד. המחלה משתנה כל הזמן ואני נדרש להתאים את עצמי למגבלות כל פעם מחדש. זה כמו עץ שנופל וגדל בצורה אחרת, מחדש את עצמו בצורה שונה בכל פעם שהוא נופל".

על אף המוגבלות שהמחלה כפתה עליו, כהן תמיד היה פעיל. "מילדות אהבתי לטייל ברחבי הארץ, אחר כך הייתי מדריך טיולים של קבוצות חירשים וכבדי שמיעה. לאחר השחרור מהצבא נדדתי במזרח במשך שש שנים: עשיתי טראקים, התנדבתי בוייטנאם ובהודו, למדתי טיפול במגע בבנגקוק, קפצתי בנג'י, צללתי ופגשתי המון אנשים נפלאים. יש לי אופי הישגי ואני תחרותי, תמיד רציתי להוכיח לכולם אבל בעיקר לעצמי, שלא רק שאני יכול לעשות דברים כמו כולם - אלא שאני יכול יותר", הוא מספר.

איך הגעת לקבוצת הרכיבה? "בעבר הייתי מאד פעיל בריצה, חדר כושר, סנפלינג, טיפוס הרים וטיפוס על קיר, צלילה וכו', אך המציאות אילצה אותי לוותר על כל הפעילויות האלה. חיפשתי פעילות ספורטיבית עד שגיליתי שרכיבה על אופני טנדם היא הפתרון המושלם. ככה אני יכול לשמור על מסגרת ספורטיבית שהיא בטיחותית עבורי. לקבוצת 'כן ולא' הגעתי דרך המלצה של ידיד שהיה חבר בקבוצה ומאז אני מאוד פעיל ברכיבת כביש ושטח".

איך היה לרכוב בפעם הראשונה? "לא קל בכלל. בגיל 20 בערך הפסקתי לרכוב על אופניים רגילות בגלל הראייה וזה לא הרגיש כמו דבר מוכר. אמנם הידיים החזיקו בכידון והרגליים פידלו, אבל הגוף שלי הגיב אחרת, בעיקר בגלל עניינים שקשורים לשיווי המשקל ולתחושה המוזרה שאני צריך להגיב לתנועות של הרוכב הקדמי שמנווט אותנו. עם הזמן למדתי להכיר את עצמי ולהתגבר על בעיית שיווי משקל ועל מכשולים שונים על מנת לבנות יציבות ויכולת רכיבה. עבדתי קשה ולא ויתרתי לעצמי".

שנה לאחר שהצטרף לקבוצת 'כן ולא', הכיר שי כהן את מי שעתיד להיות שותפו לדרך, שי מנדל. זה היה לקראת אליפות אופני הטנדם ה-2 בישראל. "הגענו למקום הראשון ומאותו רגע הפכנו לצמד חמד, 'שי את שי'", מתאר כהן. "מאז אנחנו רוכבים יחד 3-4 פעמים בשבוע".

בשביל מנדל ההתנדבות עם לקויי ראייה היא כבר חלק מהחיים, עוד מאז פרויקט מחויבות אישית שבו התנדב בתיכון. 15 שנים לאחר מכן הוא התוודע לראשונה לאופני הטנדם אך מסגרת מתאימה ומאורגנת עוד לא הייתה בנמצא. לפני חמש שנים הכיר את הקבוצה ומשם הכל היסטוריה. היום השניים חברים טובים ורוכבים יחד בכל שבוע, אך ההתחלה לא הייתה פשוטה.

"התקשורת עם שי הייתה אתגר גדול, תדמיין שאתה רוכב עם מישהו לפניך שאתה לא יכול לשמוע בכלל כך שמרבית הזמן הרכיבה היא בדממה", אומר כהן. "בתחילה לא ידעתי איך אני מתקשר איתו. אך עם הזמן מצאתי שזה לא כזה מסובך. הוא תמיד היה בא עם מחברת וטוש ובמקרים אחרים נעזרנו באפליקציה שמתמללת את מה שאני אומר וכותבת לו בטלפון. היום אני גם מבין אותו יותר טוב", מוסיף מנדל.

עם הזמן השניים פיתחו דרך תקשורת ייחודית בזמן רכיבה – סדרה של סימנים באמצעות נקישות שמנדל נותן לכהן על כף היד. "כשיש מדרגות שי נוקש במקום מסוים וכך אני מתכונן לפעולה. באימונים הוא נותן לי סימן מתי לדווש חזק ומתי פחות. כשאני מבקש שיעלה הילוך אני שולח אצבע על החלק העליון של הגב שלו וכשצריך להוריד הילוך אני מסמן לו על החלק התחתון", מסביר כהן. לבסוף, מנדל אף למד את שפת הסימנים בעצמו כדי לתקשר עם חברו טוב יותר. "זה היה מאוד מרגש בשבילי", אומר כהן.

בשנים האחרונות השניים הגיעו להישגים משמעותיים ופרצו מחסומים רבים. הם היו הראשונים בעולם לסיים את אתגר 20 פסגות Twenty peaks על אופני טנדם פעמיים, השתתפו בעשרות תחרויות ואירועי רכיבה שונים נוספים וזכו בלא מעט פרסים ותארים. רק לאחרונה השתתפו בתחרות המכביה. "לפני זה הייתי גם מתאמן, אך עכשיו אני עושה את כל האימונים שלי איתו", מספר מנדל, "על הדרך גררתי את כל החבר'ה שאיתם הייתי מתאמן איתם אז אנחנו מתאמנים בקבוצה".

מה אתם מרגישים שההשתתפות בקבוצה נותנת לכם? מנדל: "זה נותן הרבה פרופורציה, מהבחינה של להבין כשקשה לי שיש אנשים שיותר קשה להם ולמרות זאת מוצאים דברים חיוביים בחיים. כל אחד בקבוצה הזו מבחינתי הוא דוגמה בפני עצמו. אנשים עושים דברים שאתה לא מאמין שאפשר לעשות, מבנאדם עיוור שבונה דק מעץ לגמרי לבד עד בנאדם עיוור בגיל 70 שרץ מרתון בפעם הראשונה ומאז לא מפסיק. כשאני חושב על זה זה נשמע מאוד מפחיד לצאת מהבית כשאתה לא רואה ולא שומע, אך את שי זה לא עוצר. הוא עובד, מסתדר בחיים, חי חיים מלאים לגמרי. מנהל זוגיות. הוא לא מפחד משום דבר".

כהן: אני מרגיש שבזכות המחלה זכיתי לעשות המון דברים ולחוות הרפתקאות מדהימות. נכון שמחוגי השעון רצים יותר מהר בשבילי, אבל אני מתעקש להיות כל הזמן בתנועה, להישאר חיובי וליהנות מהחיים. המסגרת הקבוצתית מסייעת לי להתגבר על המכשולים ולהתקדם בהשגת יעדים ומטרות, היא מקנה לי המון כלים ובעיקר סיפוק והנאה מרכיבות בטבע ובכבישים יחד עם רוכבים נהדרים".

קבוצת 'כן ולא' הפועלת תחת המרכז הישראלי לכלבי נחייה הוקמה בשנת 2006 על יד תת אלוף מוטי רגב. למעשה מדובר בשלוש קבוצות אחיות – קבוצת אופני שטח, קבוצת אופני כביש וקבוצת חתירה הפועלת בירקון.

"לפני הקמת הקבוצה היו אופני טנדם מעטים מאוד, בטח שלא בכמויות של היום", מספר דני הופרט, מנהל קבוצת אופני הכביש. "זה משהו שהלך והתפתח מתוך צורך כאשר המטרה המרכזית היא לאפשר חופש ועצמאות לאנשים עם עיוורון או לקות ראייה שקשה להם מאוד להתאמן באופן אחר. כרוכב אופניים יש מעט מאוד פעילויות שיכולות לתת תחושת חופש כמו אופניים. בנאדם שסובל מלקות ראייה, אין לו אפשרות לחוות את החוויה הזו וזה מאוד משמעותי בחיים שלהם".

הספקנים ודאי יגידו שאין מדובר ברכיבה של ממש, שכן השליטה מתבצעת על ידי הרוכב הקדמי, אך הופרט ממהר לענות. "יש שוויון מפה ומפה. צריך להבין שהחבר'ה האלה הם ספורטאים אמיתיים, אמנם מתוקף המגבלה הם יושבים במושב האחורי, אך המאמץ הוא משותף".

הופרט מוסיף: "אופני הטנדם בנויים עם שרשרת שמסנכרנת בין הפדלים של הרוכב הקדמי והרוכב האחורי. שניהם צריכים להשקיע, גם מבחינת מאמץ אך גם מבחינת שיווי המשקל והתנועות על מנת להזיז את הכלי ולהניע אותו טוב ומהר. ההבדל היחיד הוא בשליטה על הכלי – על המעצורים וההילוכים. אנחנו מתעקשים על המונח שותפים. אנחנו באמת רואים את זה כך".

אספקט חשוב נוסף שמספקת הרכיבה המשותפת הוא נושא ההנגשה. "אנחנו מספרים לרוכבים איפה אנחנו נמצאים ואיפה אנחנו עוברים בשביל האוריינטציה ותחושת הביטחון שלהם", מסביר הופרט, "זה אולי יישמע מוזר למי שצופה מהצד ולא מכיר, אך לחברים לקויי הראייה זה מאוד חשוב. הם מאוד חשים את זה כשאתה מספר להם בפירוט על עצים, טבע ונופים. שיתוף החוויה במילים זה חלק גדול מהחוויה עבורם".

צפו בפעילות קבוצת הרכיבה:

ותחושת ההצלחה לא מסתכמת, כמובן רק בהישגים הספורטיביים, אלא כי אם בהרבה יותר מכך. "עם השנים נוצרו קשרים מאוד הדוקים שהולכים הרבה מעבר לפעילות הראשונית", מעיד הופרט, "יש הרבה רגעים מרגשים. עשינו רכיבה מאוד מאתגרת בהר חריף ליד בה"ד 1 בנגב. אמרתי לחברים שהפעם אנחנו מטפסים, כולם חשבו שהשתגעתי אבל בסופו של דבר כולם הגיעו לפסגה. מדובר על כמעט 100 מטר של עלייה. כולנו חווינו תחושת ניצחון, זה היה מאוד מרגש".

מנדל נזכר איך במהלך מסע רכיבה ארוך של השניים במדבר עודד אותו חברו האחורי כשכבר לא יכול היה יותר להמשיך. "הרגשתי ממש לא טוב. הייתי מאוד עייף וגם נתפסו לי השרירים באיזו עלייה, ואז הוא בא ואמר לי 'שב, תנוח', עשה לי מסאג' ברגל ודאג שאני אוכל ואשתה", הוא נזכר. "עברו אותנו אנשים ועל הדרך אמרו לנו שזה מרשים לראות".