Israel
This article was added by the user . TheWorldNews is not responsible for the content of the platform.

"אני לא קורבן, זו זכות להיות אימא שנלחמת על החיים של הבת שלה"

שמונה חודשים אחרי שמעיין בת ה-10 נפצעה אנושות בתאונה בטיול השנתי, אימה אסתר מספרת על הבחירה בחיים - העוצמות שגילתה, ההחלטות שקיבלה, והשיר שהוציאה, שבו מנגן גם שלומי שבן: "לא מוותרת, לא עליה, לא על עצמי"

יום שלישי, 09:00 בבוקר. אסתר (44) יוצאת מביתה שבאבן יהודה לכיוון העבודה בקריות. היא נוסעת בכביש המהיר כשמתחילות התכתבויות בוואטסאפ הכיתתי. ילדי כיתה ד'1, שהיו בדרך לטיול שנתי בירושלים, היו מעורבים בתאונת דרכים. בשעה 13:00 היא תצליח בסופו של דבר להגיע לבית החולים. שם, התמונה תתבהר: משאית התנגשה באוטובוס של התלמידים. 34 ילדים נפצעו קל. ילדה אחת נפצעה אנושות. וזו מעיין שלה.

3 צפייה בגלריה

אסתר
אסתר

אסתר ומעיין

(אלבום ביתי)

אסתר, קחי אותנו לבוקר ההוא. "אחרי שהבנו שהייתה תאונה, אימא מהכיתה כתבה שהיא נוסעת להביא את הבת שלה, אז ביקשתי ממנה להביא גם את מעיין בזמן שאני חוזרת הביתה", אסתר מספרת בפודקאסט "אסיפת הורים". התקשרתי למעיין פעם אחת והיא ענתה, התקשרתי פעם שנייה והיא לא ענתה, ופעם שלישית, והיא לא ענתה. אמרתי לעצמי שבטח יש רעש שם, אבל מהר מאוד התחושה התחלפה בחרדה מטורפת.

"עשיתי פרסה ונסעתי לכיוון הבית, כשהתקשרו מבית הספר ואמרו לי, 'הבת שלך הייתה מעורבת בתאונה'. צרחתי, שאלתי איפה היא, והם אמרו לי שהם לא יודעים. היו שם הרבה ילדים שפונו לכמה בתי חולים. המשכתי לצעוק, שאלתי אם היא חיה או מתה, והם אמרו, 'אסתר, אנחנו לא יודעים כלום'. הייתי על אדי הדלק האחרונים במכונית, הטלפון לא הפסיק לקבל התראות, ואני בוכה, ורק חושבת מי מחבק אותה, מי נמצא איתה עכשיו ומחבק אותה. התקשרו שוב מבית הספר ושאלו אם אני רוצה שמונית תיקח אותנו לבית החולים בירושלים. הם שאלו איפה אני, ולא ידעתי לענות להם. אני לא הצלחתי להגיד להם לאן להגיע. קבענו שאגיע לבית הספר ויאספו אותי משם. המשכתי לנסוע, ופתאום קלטתי שאני בכלל בשפיים. עצרתי בצד, ועובדת סוציאלית התקשרה מביה"ח. ואני נפלתי. לא הצלחתי לעמוד על הרגליים, לא הצלחתי לדבר איתה.

"נסענו ונסענו, והיו המון פקקים, אי-אפשר היה להתקדם. הכבישים היו חסומים בגלל התאונה. בינתיים, אבא של מעיין אמר לי לא לדאוג, שיש רק מקרה קשה אחד, ואז אני ידעתי. הגעתי למעיין רק ב-13:00, אחרי שמ-9:30 ידעתי על התאונה. לפני שהגעתי ביקשתי מאבא שלה להגיד לי רק דבר אחד, אם היא חיה או מתה, והוא אמר לי - 'היא חיה. המצב לא טוב'".

3 צפייה בגלריה

אסתר
אסתר

מה את זוכרת מהימים הראשונים בבית החולים? "אני זוכרת שראיתי איך אני גומרת לי ולה את הסיפור, רציתי ללכת וזהו. מבחינתי, החיים בלעדיה הם לא חיים. ברור שלא הייתי עושה את זה, אבל לגמרי ראיתי את זה קורה. התחושה הייתה של פניקה מטורפת, לא עזבתי את מחלקת טיפול נמרץ. לאט-לאט התקדמתי למסדרון, אחר כך הצלחתי לרדת למטה. חשיפה הדרגתית. אחרי שבוע וחצי הצלחתי גם לחזור הביתה, בשביל ליה, שהתלהבה כל כך שחזרתי. נסגרתי בשירותים ובכיתי, מעיין הייתה כל כך חסרה. המיטה שלה, הכול נשאר. לא ידעתי למה לצפות, לא הבנתי בכלל איפה אני. אחרי שלושה שבועות עברנו לבית לוינשטיין. ראיתי את הילדים שם, ולא הבנתי איך אני קשורה לזה. איך הגעתי לזה. הייתי בהכחשה גדולה מאוד".

ומיד נזרקת לעולם אחר, לא מוכר, של רופאים, ניתוחים, החלטות. "כן, אני בכלל ילדותית באופי שלי, ופתאום מצאתי את עצמי בין פרופסורים, עורכי דין, ניתוחי ראש. וניהלתי הכול ביד רמה, אבל אני בעצמי ילדה קטנה. בכל הטירוף הזה, היינו צריכות למצוא מהר בית שנוכל להנגיש למעיין. בלילה נסעתי לראות בית וחתמתי. אני עושה דברים שלאנשים לוקח שנים לעשות. אני לא תמיד מבינה מאיפה היכולות. הכי ילדה, והכי בולדוזר".

איך עבר עליך 1 בספטמבר? "בערב לפני סידרתי עם ליה את התיק לבית הספר. והתחלתי לבכות. היא שאלה מה קרה, ואמרתי לה שעצוב לי לסדר רק תיק אחד. מעיין היא ילדה מאוד מסודרת, אני יודעת שהיא הייתה מארגנת הכול בדיוק, את הציוד, את העפרונות, הכול היה מסודר בשורות. חשבתי, מה היה קורה אם היינו מסדרים גם לה את התיק עכשיו. הבוקר דווקא עבר בסדר".

ל-34 ילדים לא קרה כמעט כלום פיזית. יש בך מקום ששואל למה דווקא מעיין, שלא מבין? "יש, ברור, אני לא אשקר. הרבה פעמים אני שואלת את עצמי שאלות, ומדמיינת 'מה היה קורה אם', אבל כשאדם טובע קודם רוצים להציל אותו, אחר כך שואלים למה. השאלות לא יחזירו לי אותה בריאה. בכלל, המסע הזה, אני לא יודעת איך הוא ייגמר ולאן הוא ייקח אותי. אבל אני רואה שאני לא קורבן בדבר הזה. אני מבינה שזה המסע שלה, וזו זכות להיות אימא שלה, אימא שנלחמת להציל את הבת שלה. לא כל אחד מקבל את הזכות ללוות נשמה בסכנת חיים, להחזיר אותה לחיים. אני הישרדותית מאוד, ואני מצליחה לגייס את כל העוצמות שלי לדבר הזה. ועדיין, אני לבד".

האזינו לשיר - "יומני היקר"

3 צפייה בגלריה

אסתר
אסתר

השיר יצא מהקרביים. אסתר

(צילום: עומר וולווטר)

מי שאולי מקל לעיתים על תחושת הבדידות, הם אלפי העוקבים שלה ברשת, שאחד מהם גם הניע את התהליך שבסופו אסתר, זמרת במקצועה, הוציאה שיר חדש. "אני כותבת יומן בפייסבוק, ואני כותבת אמת, את מה שאני מרגישה. אני יכולה לכתוב בבוקר שאני שמחה, ובלילה שאני מרוסקת לגמרי. יום אחד עובדיה חממה שלח לי הודעה ואמר שהוא כתב שיר מפוסט שכתבתי. התרגשתי כל כך. הוא חיבר אותי לנגן שהוא עובד איתו, ולעוד נגן, ופתאום הגיע גם שלומי שבן שמנגן בו. בדרך כלל עובדים על שיר כמה חודשים, ומקליטים אותו הרבה פעמים, אבל כשהגעתי לאולפן, אחרי שני טייקים הכול היה מוכן. זה יצא מהקרביים, ואני חושבת שגם מהקול שלי יצא משהו שלא יצא קודם".

כן. אמרת לי, 'אני אימא מדממת אבל אני אישה שרוצה לחיות'. "אני מכורה לחיים, זה מזל. אחרי התאונה הבנתי שנגמרו לי החיים, אני רק הולכת לטפל במעיין. קיבלתי את זה בהכנעה. יש לי את מעיין, יש לי את ליה, זה מספיק. הבנתי שאני יוצאת ל'גלות'. תוך כדי המסע הזה, יצאתי למסיבה בפעם הראשונה. זה היה מאוד מוזר. רקדתי ובכיתי, רקדתי ובכיתי, היה שם הכול. הבנתי שזה מה שיהיה מעכשיו, יש חיים בלווינשטיין, ויש חיים מחוצה לו. הבנתי גם שאסור לי לוותר על עצמי, שאני לא קורבן. חשבתי כבר שאני מוותרת על זוגיות, ובכלל על החיים, אבל היום אני נמצאת במקום אחר. אני כבר רוצה להיות בזוגיות, למשל, הלב צמא לזה".

מה משמח אותך? "מה משמח? החיים. זה קטע הזוי. יש בי תכונות שאם הן לא היו, אז אני לא הייתי היום, כי אני לא רואה דרך אחרת, למעט להשתגע או למות. יש לי שמחת חיים. אני רוקדת, אני שרה, אני יוצאת לבלות, אני נפגשת עם חברות. רכבתי על אופניים באמסטרדם, שרתי וחייכתי. יש לי את היכולת הזאת, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה".

אני רוצה לנצל את הבמה ולשאול, יש משהו שאת זקוקה לו, שאפשר לעזור בו במציאות הבלתי-אפשרית הזאת? "זו שאלה גדולה, כי הצרכים משתנים תוך כדי תנועה. אני צריכה שלא יעזבו אותי. בהתחלה, הייתה נהירה המונית לבית החולים. זו השוואה נוראית, אבל זה היה כמו שבעה. כמויות של אנשים, הכול מתוקשר. אמרתי לעצמי, אוקיי, יגיעו עוד שבוע, גג עוד חודש, אבל מה אני עושה אחר כך? היום מן הסתם לא מגיעים כל כך הרבה, אנשים ממשיכים את החיים שלהם. אני רוצה שהתמיכה תישאר, אהבה ותמיכה הן כמו מזון".