Israel
This article was added by the user . TheWorldNews is not responsible for the content of the platform.

ארבע שנים בלי איתי: "עושה תשליך ומבקשת מהים לקחת ממני את הכאב"

מירל מרגי, אימו של איתי שנהרג בגיל שמונה מפגיעת מכונית ליד ביתו בתל אביב ביום כיפור, חוזרת ליום התאונה, ומספרת על חייה מאז. להורים אחרים היא קוראת: "יש מכוניות בכבישים גם בכיפור. הסטטוס קוו הזה שגדלנו עליו, הוא פשוט לא נכון". וגם, כללים לרכיבה בטוחה

(האזינו לפרק בפודקאסט "אסיפת הורים" עם מירל מרגי, אימו של איתי בן השמונה שנהרג ביום כיפור לפני ארבע שנים)

יום כיפור, 9 באוקטובר 2019. איתי מרגי בן השמונה מתל אביב יוצא מביתו עם אופניו כדי לרכוב עם חבר. דקות בודדות אחר כך, עשרות מטרים ליד הבית, הוא נפגע ממכונית ונהרג. בריאיון מיוחד, שבוע אחרי יום הולדתו, אימו מירל מרגי מספרת על היום ההוא ועל הימים הקשים שבאו בעקבותיו.

לצד חברתה הטובה מזה 20 שנים, עינת שגיא אלפסה, מנהלת אגף קשרי חוץ וממשל בארגון בטרם לבטיחות ילדים, היא קוראת להורים: "הכביש הוא לא מקום בטוח, גם לא ביום כיפור. משנה לשנה יש יותר מכוניות, הורים חייבים לדעת את זה".

"איתי חיכה מאוד ליום כיפור. הוא התעורר מוקדם בבוקר ויצא לטייל עם יובל, אבא שלו, ועם חבר. הם היו בחוץ ארבע שעות, בכל מקום. בים, בספורטק, בפארק הירקון. ארבע שעות שבהן איתי כל כך נהנה", מספרת אימו על יום התאונה. "הם חזרו הביתה לקראת הצהריים, והוא נכנס עם חיוך גדול על הפנים. הוא סיפר לי איפה הוא היה ומה הוא עשה, מתנשף ומזיע. היה כל כך כיף לראות אותו, לשמוע אותו, הוא סיפר על הכול בהתרגשות עצומה.

"יונתן, אחיו הגדול, הגיע גם הביתה והם ישבו לאכול. אני צמה אז נכנסתי לחדר, ושנייה קודם הסתכלתי על השולחן ואמרתי להם, 'איזה כיף שכולם בבית'. איתי סיים לאכול לפני כולם. הוא קבע עם חבר, שקרא לו לבוא, והוא לא רצה לחכות ליובל. הוא אמר, 'אני יורד פה למטה, אבא, ממש רק פה. סיבוב קטן'. הוא ירד עם אופניים, טלפון ובקבוק מים, ויובל אמר שהוא יצטרף אליהם אחרי כמה דקות. אחרי עשר דקות שמענו את הצרחה של חבר שלו. 'יובל, מירל, איתי נדרס'. קפצתי מהחדר, רצנו מהר במדרגות.

"איתי אמר, 'אני יורד פה למטה, אבא, ממש רק פה. סיבוב קטן'. הוא ירד עם אופניים, טלפון ובקבוק מים, ויובל אמר שהוא יצטרף אליהם. אחרי עשר דקות שמענו את הצרחה של חבר שלו, 'איתי נדרס'"

"מישהו צעק, 'זה במגדלים'. אני הייתי יחפה אז חזרתי לקחת נעליים, זרקו לי אותן מהחלון. חשבתי שאולי נצטרך להרים אותו, לעזור לו, חששתי ששני חברים התנגשו עם האופניים. רצתי למקום והם כבר לא היו שם. לא ראיתי את המכונית, לא ראיתי דם, אפילו לא אנשים מסביב. רק את האופניים. שוטר שאל אותי אם אני האימא, אמרתי שכן ושאלתי מה עם איתי, אם הוא דיבר, אם הוא בכה הרבה עד שאבא שלו בא. הוא אמר לי, 'את צריכה ללכת לבית החולים'. הוא הציע להסיע אותי אבל מדובר במרחק של עשר דקות אז רצתי לשם, אפילו שלא הצלחתי, הרגליים לא לקחו אותי. כל הדרך דיברתי עם אלוהים ועשיתי איתו הסכמים, בבקשה, רק שבר קטן. יש לו טורניר כדורגל עוד מעט, אז רק יד, סדק. כל הדרך דיברתי איתו".

"נכנסתי למיון ילדים בסערה, והוא היה ריק. שאלתי על הבן שלי ואמרו לי, 'לא, אין כאן אף אחד'. חייכתי, חשבתי שבטח כבר לקחו אותו הביתה", מירל מספרת, "יצאתי מתנשפת, וכשהסדרתי נשימה רופאים רצו אליי ואמרו שהוא הגיע למיון. רצתי לשם. ראיתי את יובל, ורופא ביקש מאיתנו להיכנס לחדר. עמדו שם עוד רופאים, את חלקם הכרנו כי הילדים לומדים יחד בבית הספר. הוא אמר לי שאיתי הגיע במצב לא טוב. כעסתי, אמרתי, 'אז לכו לעזור לו, למה אתם פה'. ואז הוא אמר לי שאיתי לא שרד.

"לא שרד? איך זה יכול להיות? התחננתי, ממש התכופפתי לרצפה, בבקשה תציל את איתי. אני לא מוכנה, בבקשה, הוא מפחד מהמוות, אתה חייב לעזור, תציל אותו. ואז הוא התכופף ואמר לי, 'זה לא יקרה'. ואז צרחתי צרחה, צרחה שהנשמה שלי יצאה. תוך כמה דקות כבר היינו בחדר. נפרדנו מאיתי. ידעתי שאני צריכה להיות מאופקת כדי שלא יוציאו אותנו, רציתי להיות שם. הוא היה כל כך יפה, בשלמותו. בלי שום סימן. ליטפתי אותו, הרמתי את השמיכה בלי שיראו, נגעתי בו, נישקתי אותו. הוא היה עדיין חם, הסתכלתי על האחות, והיא רק סימנה לי, 'לא'. חיבקנו ונישקנו אותו. ביקשנו סליחה שלא יכולנו לשמור עליו. עליתי למיטה, הרמתי אותו כמו שאימא מרימה תינוק. אמרנו לו שאנחנו אוהבים אותו, ויצאנו. ואז הכול קרה כל כך מהר. האנשים, ההלוויה".

5 צפייה בגלריה

מירל ואיתי מרגי
מירל ואיתי מרגי

איתי ז"ל ומירל. "כל הזמן מיהר לעשות עוד משהו"

(אלבום ביתי)

"חיבקנו ונישקנו אותו. ביקשנו סליחה שלא שמרנו עליו. עליתי למיטה, הרמתי אותו כמו שאימא מרימה תינוק. אמרנו לו שאנחנו אוהבים אותו, ויצאנו. ואז הכול כל כך קרה מהר. האנשים, ההלוויה"

שלושה שבועות לפני התאונה, איתי חגג יום הולדת, וכך גם ביום ראשון האחרון. "אין עוגה, ואין בלונים, אבל יש נר. נר נשמה שדולק כל השנה. קשה לחגוג לילד שכבר לא נמצא פה. בימי הולדת אתה מאחל לילדים שלך בריאות, הצלחה, שמחה. וכל מה שאיחלתי בו ביום ראשון היה שאני מקווה שהוא במקום טוב. איפה שהוא נמצא", מירל אומרת.

ואיפה את נמצאת היום? מה כל זה שינה בך? "יש משהו כבוי. מאז שצרחתי את הצרחה ההיא, שהנשמה שלי יצאה החוצה, משהו כבה אצלי. לצד זה, יש גם הרבה שמחה. ותקווה. ואופטימיות. אנחנו מגדלים את יונתן בבית שהוא לא בית של שכול, בכל בוקר אני בוחרת להילחם בו. מאז שזה קרה, בכל בוקר בדרך לגן הילדים שלי אני בוכה, אבל יש משהו קסום בילדים, שמאפשר לך לשים את זה קצת בצד. אני לא אוהבת לומר שהזמן עושה את שלו, אבל היום יש יותר שליטה על הכאב. הוא מגיע בגלים".

5 צפייה בגלריה

חלקת קברו של איתי מרגי ז"ל
חלקת קברו של איתי מרגי ז"ל

(צילום: יובל חן)

מה עושים עם כל הכאב הזה? איך מכילים אותו? "בעיקר, עבודה עם הראש. בהתחלה היו ימים שלא יכולתי לנשום. גוף ונפש אחד הם, והגוף כאב לי כל הזמן. כמו אדם מבוגר שלא יכול להתכופף לשרוך שרוכים, ככה הרגשתי. לא הצלחתי לקום מהכיסא, לא לשבת. כל הזמן כאב, כאבים פיזיים. היום, גם השמחה של איתי מלווה אותי. יש לנו המון-המון זיכרונות ממנו, שמחת חיים שהוא השאיר. הוא אהב מאוד מוזיקה, אהב לרקוד, לצייר, לסרוג. הוא היה טוב בכל מה שהוא עשה. הוא התאמן ב'גודו, בכדורגל, בטניס, אהב לטפס על עצים ועל קירות טיפוס. נדמה היה שהוא כל הזמן ממהר לעשות עוד משהו".

גם ביום כיפור הזה משפחת מרגי לא תישאר בבית, אלא תיסע רחוק ממנו. "אנחנו בורחים מהעיר כדי לא להרגיש אווירה של כיפור. השקט הזה. אנחנו נמצאים בים, מוקפים בחברים טובים, במקום שמזכיר את איתי, שאהב מאוד את חופי הים. בשעה 15:15, בשעת התאונה, אני נכנסת לים ועושה תשליך. אני מבקשת מהים לקחת חלק מהכאב שלי, רק חלק, בשביל להמשיך להתמודד. למחרת אנחנו מגיעים לבית העלמין, משמיעים לו את השיר שהוא אהב. יום כיפור בעיקר ממחיש את הפרידה, כי הזיכרון מלווה כל השנה. היום הזה מחזיר לטראומה, לרגעים של לפני, לריצה לבית החולים, לשבעה. אבל בעיקר את הפרידה, את הפעם האחרונה שאמרנו לו שאנחנו אוהבים אותו, וביקשנו ממנו סליחה".

את עדיין מרגישה כך? מבקשת ממנו סליחה? "כן. אני לא ידעתי שיש מכוניות בחוץ. אני צמה, אני נמצאת בבית. הילדים ידעו מגיל קטן שאם יש אמבולנס או משטרה, זזים הצידה. כי זה מה שיש ביום כיפור, לא מכוניות, לא עברייני תנועה. לכן היה לי חשוב להגיע לכאן, לפנות למשפחות שיידעו שיש מכוניות בכביש ביום כיפור, ואם זה כך, ילדים לא צריכים לרכוב, לא הם ולא מבוגרים".

"אני לא ידעתי שיש מכוניות בחוץ. אני צמה, אני נמצאת בבית. הילדים ידעו מגיל קטן שאם יש אמבולנס או משטרה, זזים הצידה. כי זה מה שיש ביום כיפור, לא מכוניות, לא עברייני תנועה"

לפי נתוני ארגון בטרם לבטיחות ילדים, בימי כיפור בשנים 2013-2022 נרשמו 883 פניות של ילדים למיון עקב היפגעות. 91% מתוכן היו בעקבות תאונה עצמית בעת רכיבה על אופניים או גלגלים קטנים, ו-5% היו בעקבות תאונה עם רכב בעת רכיבה על אופניים או דו-גלגלים אחר. שלושה ילדים נהרגו באותן שנים, בכל המקרים מפגיעת רכב בעת שרכבו על אופניים.

"הדבר הכי חשוב שאנחנו צריכים ללמוד מהמקרים האלה הוא שביום כיפור הכבישים לא ריקים ממכוניות יותר", אומרת שגיא אלפסה, "מה שכולנו גדלנו עליו, הסטטוס קוו הזה, הוא לא נכון. הכביש הוא לא מקום בטוח, גם לא ביום כיפור. הכבישים הפנויים הם לא חוק שנחקק איפשהו, לא חוק עזר עירוני, אלא זו רק איזושהי הסכמה מקובלת בציבור.

עינת שגיא אלפסה עינת שגיא אלפסה צילום: ענבל מרמרי

"אנחנו אכן רואים יותר מכוניות ביום כיפור, ועדיין זה מפתיע מאוד את כולנו. הפנייה היא להורים, שיבינו שזה יכול לקרות, וגם לנהגים, לאנשים שבוחרים במודעות לעלות על הכביש ביום כיפור - דעו שיש שם ילדים, ילדים הולכים באמצע הכביש, הם מרגישים תחושת בטיחות מטעה. בבקשה, תנהגו בזהירות. האחריות היא שלנו, המבוגרים".

5 צפייה בגלריה

אינפו
אינפו

איך את מציעה להורים לפעול? "להיות ליד הילדים, גם אני אימא, ואני מבינה את המורכבות, אבל כן, להיות איתם ולהיות מודעים לאפשרות של מצב כזה. כמובן להקפיד על קסדות. המקרים שבהם ילדים נפגעים ללא קסדה הם קטלניים. הרבה מאוד ילדים מגיעים מדי שנה ביום כיפור לבתי החולים בגלל נפילות. גם אם הילדים רוכבים טוב מאוד, עדיין יכולה להיות אבן על הכביש, או מהמורה. קסדה פשוט מצילה חיים.

"התאונות הללו הן לא קלות. זה יכול להיגמר באיזשהו פצע בברך, אבל זו יכלה להיות פגיעה שדורשת שיקום ארוך מאוד, או כזו שממנה לעולם לא נחזור להיות בדיוק אותו דבר. הייתי מעדיפה שכולם יישבו בבית, אבל אני קצת יותר ריאליסטית, אז אם כבר רוכבים עשו זאת בזהירות".

בגילים צעירים קל לנו יותר להיות לידם, אבל איך לשמור על המתבגרים שלנו? "מתבגרים הם תמיד האתגר. אני תמיד אומרת שלא מתחילים בשלבים האלה, אלא כשהם קטנים. כשמתחילים לדבר על בטיחות בגיל צעיר, קל לנו יותר בהמשך. אז להסביר, ממש לדבר איתם על זה, לא רק להסתכל אלא גם להקשיב, כלומר לא לרכוב עם אוזניות. לתת דוגמה אישית - כי זה בסדר לבקש מהילדים לחבוש קסדה, אבל זה כאילו לא אמרתי כלום אם אני בעצמי לא עושה זאת.

"לקבוע גבולות - גם ביום כיפור אתה לא רוכב לאן שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה. אפשר לקבוע שהם שולחים בכל שעה הודעה או תמונה, יש אפליקציות שמאפשרות לנו לראות איפה הם נמצאים. להנחות אותם - כבישים בין-עירוניים הם הרבה יותר מסוכנים, נהגים יכולים להרגיש שהם מלכי הכביש כי הוא פנוי והרמזורים מהבהבים, אפשר לעשות מה שרוצים.

"בסופו של דבר, אנחנו לא רוצים להתווכח יותר מדי עם הילדים, וקל לנו מאוד לוותר, אבל בסוף עדיף עוד ויכוח ושהילד יכעס ויטרוק את הדלת, מאשר למצוא את עצמנו בסיטואציה קשה".