הימים הם ימי סליחות, והם בעיקר ימים של חשבון נפש. בראש השנה אנחנו נוהגים להשליך מאיתנו את כל החטאים, וביום כיפור נהוג לצום כדי לכפר על העוונות שלנו. לא משנה כמה אתם מאמינים, מסורתיים יותר או פחות, אי-אפשר להתחמק מהזמן הזה של חשבון נפש.
את תחילת השנה פתחתי (בהשראת יובל אברמוביץ) בכתיבת רשימה חדשה, רשימת מטרות שאת רובן, אם לא את כולן, אני מקווה להגשים השנה. רשימה קטנה ובוטיקית. כדי שהיא לא תתמסמס או תישאר על הגדר, שלחתי אותה לכמה חברות. זה היה מעשה אמיץ בשבילי: צעקתי יעדים, לא התחבאתי מאחורי מילים. לא, הם לא יישארו עוד במסמך וורד שעלול ללכת לאיבוד. יש פה כמה זוגות עיניים שרואות, כמו שותפות לפשע ולחלומות.
ברשימה יש חלומות גדולים, וגם קטנים, כאלה שאולי ייראו לאחרים מגוחכים (ללכת עם ביקיני למשל, שעבורי זה מעשה מאוד משמעותי). אחרי ששלחתי את הרשימה, שמתי לב שהיה בה רק סעיף אחד שקשור לילדות שלי, וגם הוא היה "ללמוד למצוא את האיזון בין הבית לבין הילדות, ללמוד לשים את עצמי בעדיפות גבוהה". כל שאר הסעיפים - היו קשורים אליי.
15.5 שנים מאז שהפכתי לאימא וזו אחת הפעמים הבודדות שבהן חשבתי עליי, על עדי. לא על אימא של מישהו. הנתק הזה הוא קשוח, אנחנו שוכחים לאהוב גם את עצמנו, לפחות קצת כמו שאנחנו אוהבים את הילדים שלנו. אז אם אני צריכה לבקש סליחה, היא קודם כל תהיה מ"האני שלי" שהלך לאיבוד במסלול האימהות. אולי טבע בים של ייסורי מצפון.
יש משהו טבעי כנראה, שקורה לנו, כשנולדים לנו ילדים, וקוראים לו נקיפות מצפון. יחד עם האושר וההתרגשות, נולד לו מין DNA שמורכב מהמון דברים, ואחד מהם הוא שאנחנו לא מספיק טובים. והן שם על בסיס יומיומי: אנחנו לא מספיק משקיעים, לא מספיק מסיעים, לא מספיק נותנים. אנחנו מרגישים שיכולנו לעשות הרבה יותר ממה שאנחנו עושים.
לא למדנו איתם מספיק למבחן, לא הקראנו להם סיפור בערב, לא בילינו את כל סוף השבוע בקמפינג אלא התבטלנו בבית. לא טסנו מספיק לחו"ל, לא בישלנו 10 סוגי מאכלים לארוחת צהריים, לא הקשבנו למיליון הסיפורים, לא צילמנו מספיק תמונות ולא הכנו יחד מספיק יצירות. במקום להגיד לעצמנו מה אנחנו כן, אנחנו מחפשים את מה שאנחנו לא, משווים את עצמנו לאחרים ושוכחים שהדשא של השכן הוא ממש לא ירוק יותר.
אז אני תוהה, האם יש משהו שיכול לשנות את זה? האם יהיה רגע שבו אני אגיד "אני אימא טובה דייה" בלי להתנצל אחר כך, בלי לסייג? האם יהיה רגע שבו אצעק בקול שאני אימא מעולה ולא אמהר לגמגם שבכל זאת יש בי קצת פגמים, ואגיד בצחוק שכך או כך בטח הילדות שלי יקטרו על איזו אימא חופרת הייתי?
"לא טסנו מספיק לחו"ל, לא בישלנו 10 מנות לצהריים, לא הקשבנו למיליון הסיפורים, לא צילמנו מספיק תמונות ולא הכנו יחד מספיק יצירות. במקום להגיד לעצמנו מה אנחנו כן, אנחנו משווים את עצמנו לאחרים ושוכחים שהדשא של השכן הוא ממש לא ירוק יותר"
אומרים שבכיפור צריך לבקש סליחה, ששערי השמיים נפתחים ושזה הזמן לחשבון נפש. אבל אני מאמינה שצריך לבקש סליחה ביום-יום ולא לחכות ליום מיוחד. אני מאמינה שיש לנו את הכוחות ואת החמלה להיות טובים יותר לעצמנו, שאסור לחכות ליום מיוחד כדי להתנצל, ואני משתדלת להיות כזו, להתנצל במקום. מנגד, קשה לפעמים לעצור בשגרה האוטומטית שלנו. אנחנו עסוקים בהישרדות, בעוד 'וי' בצ'ק ליסט ההורי. אז מתפקשש לנו לפעמים.
בחשבון הנפש ההורי שלי אני רוצה לבקש סליחה מהבנות שלי. סליחה על רגעים שבהם הייתי חסרת סבלנות, על רגעים שבהם לא הייתי מספיק קשובה, שהן דיברו ואני שמעתי מילים משתרבבות, במקום להגיד להן לעשות איזו פאוזה קצרה. סליחה שלפעמים לא היה לי כוח לצאת איתן לטיולים, שאני יודעת שהן מאוד אוהבות, אלא העדפתי סתם לבהות או לקרוא ספר.
ובעיקר סליחה, בנות שלי, על כל אותן הפעמים שבהן שעמדתי מול המראה וקראתי לעצמי "שמנה". על כל הפעמים שבהן הפרעת האכילה שלי חזרה לביקור. סליחה שלא שימשתי לכן דוגמה אמיתית כשאמרתי שאתן יפות בכל מצב (אתן באמת כאלו), אבל את עצמי ייסרתי. הייתי אמורה להיות האימא הזאת, המודל, ובמקום להיות כזאת אני גמגמתי מול המראה, משפטים קשים על עצמי.
"סליחה, בנות שלי, על כל הפעמים שעמדתי מול המראה וקראתי לעצמי "שמנה", ועל כל הפעמים שבהן הפרעת האכילה שלי חזרה לביקור. שלא שימשתי לכן דוגמה אמיתית כשאמרתי שאתן יפות בכל מצב (ואתן באמת כאלו) ומצד שני, ייסרתי את עצמי"
סליחה שלפעמים השלכתי עליכן את פחדי הילדות שלי ואת הצלקות שלי. דעו שאתן יפות יותר, מוצלחות יותר, חמודות יותר ובעיקר מאוד שונות ממני. לכל אחת מכן יש את האישיות שלה, את החלומות, את הכישלונות שהיא תחווה, וגם את ההצלחות, ואני צריכה ללמוד לעצור קצת את הפחדים שלי, את החוויות ואת הטראומות, ולאפשר לכן גם לטעות. רק תזכרו שאני מאחוריכן בכל מצב, כדי לחבק ולעטוף, לעוף אתכן גבוה.
אני רוצה לבקש סליחה מעצמי, על כל השנים שבהן עצרתי את כל החלומות שלי, שכל כך התמסרתי להורות עד ששכחתי שיש גם אותי. על זה שלא חשבתי שאפשרי למצוא את האיזון ולעשות גם וגם וגם, שאפשר להגשים חלומות ועדין להיות אימא. שזה בסדר להזמין בייביסיטר לפעמים, או שיהיה קצת יותר "זמן סבתא", כדי שאני אוכל לצאת לבלות עם חברות, או לעבוד במשרה מלאה בחוץ עם משכורת מתגמלת. במשך שנים הכול היה עבורי "שחור או לבן", לא הקשבתי לכל העצות מסביב שאמרו לי 'אל תשכחי את עצמך בדרך', והייתי שם, טוטלית מדי.
סליחה מראש גם על כל הטעויות שאני עוד אעשה, כי אין לי באמת שליטה על הכול. אני מבטיחה לנסות להיות טובה יותר, אליכן וגם כלפי עצמי.
