תחקיר "עובדה" על ניסן גבני השאיר את השיפוטיות מחוץ לתחום. צריך להריע על כך

חיל ורעדה בקהילות הפטיש וה-BDSM בישראל ביממה האחרונה. בחמישי בערב, כך נודע, יעלה תחקיר נוקב על פשעים מיניים שביצעה לכאורה אושייה מוכרת בקהילה. כולם יודעים גם מי, כי דינם של סודות כאלה להתפשט כאש בשדה קוצים, וחוץ מזה, נו, כמה אפשרויות כבר יש. קהילה קטנה, עולם קטן.

"חמישים גוונים של שחור", כך קראו לתחקיר של חן ליברמן ששודר אמש בתכנית "עובדה" של אילנה דיין, שם שהבהב עבורי מראש כנורת אזהרת שטחיות. נו באמת, שוב "חמישים גוונים", ספר שנחשב לבדיחת הסצנה? ולמה בעצם צריך למסגר כל סיפור, גם סיפורי אונס, בשם מתחכם וסקסי? אי אפשר לקרוא לדברים כפשוטם, למשל, "האושייה שמשתמשת בפטיש כתירוץ לאנוס", או משהו כזה?

אבל המילים "פטיש" או "BDSM" לא הופיעו בתחקיר אף לא פעם אחת, פרט לרמיזה בשמו, ואני לא יכולתי שלא לתהות למה. הרי אין מה להסתיר, ומוטב שלא להסתיר: הסצנה היא סצנת פטיש ו-BDSM, וגם בתוכה, דווקא בתוכה, השיח על גבולות ומרחב אישי ער ונוכח תמיד. חשוב לומר את זה, לא בשביל לסנגר על הקהילה, חלילה, אלא כדי לתת מראש תרופה למכת השיימינג שהונחתה על הדוברות בכתבה עוד בטרם פורסמה. "רק שכחתם לציין שזה מועדון פטיש", כתבו בתגובות לטיזרים, "הכל היה מוסכם, הן ביקשו את זה". גם את היותה של הנפגעת המרכזית בכתבה כוכבת אונלי-פנס, כמדומני, לא ציינו. וגם בזה, ידעתי, הולכים להיתלות מאשימי-הקרבן.

כעשר דקות אל תוך התחקיר תמהתי על הבחירה להימנע ממילות המפתח הללו, עד שכבר לא. כי מה בעצם יש לנו בסיפור הזה? מעיין עוז, צעירה שהגיעה לעיר הגדולה, חיפשה משפחה חדשה ומצאה אותה במקום הכי לא נכון - ב"מכללה". כך כינו את ביתם המשותף ניסן גבני, שלום בוהארון וגיא שמואל, אולי כי שם, כך על פי הכתבה, עיצב הראשון את השניים האחרים בדמותו.

השלושה, בניצוחו של גבני, משתמשים בקסמם ומעמדים בקהילה כדי לפתות אליהם נשים רבות, שמגלות כי בתחומי הבית נשמטים כל גבולות ההסכמה. בעזרת מניפולציות שונות, הפעלת כוח פיזי ואפשר שגם שימוש בסם אונס, מבצעים השלושה לכאורה פשעים מיניים חמורים בבנות המתארחות אצלם, ואף דנים ביניהם בשאלה איך להשכיב בחורה גם כשאיננה רוצה. עד כאן, למרבה הצער, זה נשמע כמו הרבה סיפורים אחרים. כרוניקה ידועה של מנהיגים-פוגעים-מינית, בין אם זה בסצנת ה-BDSM, בקהילת המיניות המקודשת או בכת משיחית. תוקפים הם תוקפים הם תוקפים.

אם כן, מתחוור לי, אין צורך במילים כמו "פטיש" ו-"BDSM", שעלולות ליצור חוצץ מדומה בין הנפגעות לקהל ולהסיט את הזרקור לכיוון הלא נכון. הרי מרבית עם ישראל שומע את המילים הללו ומזדעזע; אין לנו היכולת, בתחקיר אחד, גם ללמוד מה המושגים האלה אומרים, לעכל שתופעות כאלה קיימות בכלל ולבסוף גם להקשיב לנפגעות שבתוכן, כאילו היו נשים רגילות, כמוני כמוכן.

בצדק הוחלט להשאיר את הנושא בין השורות, בין מילים כמו "מיניות חופשית", "טאבו" ו- "חמישים גוונים". כך או כך, הרי, עתידות הנפגעות להישפט לחומרה. אם את נפגעותיו של קסטיאל האשימו בכך שהעזו לצאת ולבלות כאחד העם, במועדון רגיל, על אחת כמה וכמה ישפטו את אלו שנמשכו לכזה שקושרים ומצליפים בו דרך קבע.

אבל התחקיר של "עובדה" בחר להשאיר את השיפוטיות מחוץ לתחום, וזה הזמן להריע להובלה האמפתית והרגישה של חן ליברמן, ששוב הוכיחה כי היא מראיינת בחסד. בהזדמנות זו, יש לציין לטובה גם את ההדמייה הממוחשבת המלווה את התחקיר, מדמה את בית המכללה ומקפיצה את הכתבה לדרגת אמנות. בצירוף שוטים מבריקים, דוגמת זה הלוכד את גרפיטי הילדה הקודרת בסמטאות דרום העיר, ניכר שהושקעה בתחקיר הזה מחשבה ועבודה רבה, והתוצאה נוגעת ללב.

ובאמת, אין הרבה סיבות לשפוט לרעה את הבחורות הצעירות, חלקן נערות, חלקן חסרות בית, שחיפשו בית בסביבתו של ניסן. כפי שאמרה אחת המרואיינות, בקטע בלתי נשכח אחד מני רבים בכתבה הזו, עבורן זו הייתה הבחירה האם להיאנס תחת קורת גג או ברחוב. לכן גם יש בהן שחזרו שוב ושוב, והשרו על החדשות את התחושה המתעתעת, שהמקום מכיל ונעים לנשים. ובעצם, מי שלא ידעה, לא הייתה יכולה לנחש.

גילוי נאות: את גבני הכרתי באופן שטחי ביותר. כולם הכירו, במידה כזו או אחרת; הוא סמל ואייקון בסצנה. על "טאבו" שמעתי דברים מעולים, ואף על פי כן, בכל פעם שהוזמנתי לשם - אמרתי שלא מתאים. שמשהו שם מריח לי רע, בסביבה של ניסן, גם אם פנים אל פנים הוא עשה רושם טוב מאוד, של אדם נעים, עדין-נפש אפילו. הרושם הרע נוצר אצלי רק בשנה האחרונה, אחרי שהגיעו לאוזניי שמועות שמשהו ביחס שלו לנשים לא תקין, וגם שמתפתח איזה תחקיר בעניין מכמה כיוונים. רוצה לומר, אלמלא השמועות, לא היה לי מושג שמשהו לא בסדר עם ניסן. הוא נחשב לדמות לגיטימית והמועדון שלו נחשב לגיטימי לחלוטין.

לכן ברור לי גם למה מעיין עוז, הצעירה האמיצה שבמרכז הכתבה, לא חשדה כשהגיעה אליו הביתה. איש כזה נותן לך תחושה שאפשר לסמוך עליו. לא אחד שיביא אליו הביתה קטינות ויאמר עליהן "אני אוהב אותן צעירות", לא אחד שיכפה עלייך משהו. לא שזה מפתיע אותי. רוב האנשים החשודים, לבסוף, אינם מעוררי חשד בהתחלה. זהו חלק מקסמם של הציידים. זה נראה דומה מאוד בכל קהילה, ומשמעותו של "לא" והפרתו הן אותה המשמעות, בין אם את לבושה מדבקות לפטמות או מכוסה שכבות מכף רגל עד ראש.

טוב לראות שקשת 12 מיטיבים להבין את זה, ושישנה מוכנות להגיש תחקיר כזה לקהל הרחב, זה שלא תמיד מבין. קהילת הפטיש וה-BDSM סוערת, אך בסופו של דבר, נעשה כאן תחקיר רגיש מאוד כלפיה. תחקיר שמביא את הבעיות בה למיינסטרים, למדורת השבט, ולא ממבט מכליל, מקטין ומתנשא, אלא כזה שמוכן להתבונן במורכבויות שלה בכבוד והקשבה למרואיינות.

על כך, במקום מסוים, מוכרחים להודות גם ל"50 גוונים של אפור". ספק אם לפני הספר הזה מוכנים היו לעסוק ברצינות כזו בפגיעות מיניות של נשים שהולכות מרצונן למסיבת פטיש. כולי תקווה שאנחנו, כחברה, התקדמנו מספיק בשביל לבחון את הסיפור באופן מעמיק, ולא לפטור אותו בהאשמת קורבן קלאסית שמתלווה בדרך כלל לסיפורי פגיעות מיניות בקהילות כאלה.