Israel
This article was added by the user . TheWorldNews is not responsible for the content of the platform.

יהיה טוב, אבל... למה ישראל תישאר אי של יציבות כלכלית?

אחרי סוף שבוע של ירידות חדות בשוקי ההון בעולם, אפשר לתהות מה מכל זה ישפיע גם על הכלכלה הישראלית, או ליתר דיוק: איך זה שההשפעה עלינו היא בינתיים מוגבלת? איכשהו, התשובה מצליחה להיות מעודדת ומפחידה כאחת

נתוני האינפלציה בארצות הברית גררו שוב את מדדי הבורסה בוול סטריט כלפי מטה. אמנם הירידות החדות אינן בגדר מפולת, בוודאי שלא קריסה, אבל ללא ספק מדובר במשבר מתמשך שיש - ויהיו לו השלכות גם על הכלכלה העולמית, ושגלי ההדף שייצור יגיעו גם אל חופי האגן המזרחי של הים התיכון.

הגורמים למשבר רבים מכדי למנותם, אבל אם מחפשים להם מכנה משותף אחד, הרי שמקורם הוא בכך שבארה"ב, כמו בישראל, חלק משמעותי ממי שירשו את השלטון, הם פוליטיקאים עם סדר יום אופוזיציוני.

קו ישר מתוח בין ההחלטות האומללות שקיבל הנשיא ג'ו ביידן בלחץ האגף השמאלי של מפלגתו, בעיקר בנושאי איכות הסביבה (למען הסר ספק: נושא בעל משמעות קיומית, אבל גם כזה שלא יכול להתנהל מתוך סדר יום לעומתי) ומדיניות החוץ, לבין האגף השמאלי של "ממשלת השינוי" כאן בישראל, בעיקר כפי שהוא מתבטא (למשל) בתפקוד שרי העבודה ומרצ, במשרדים שבהם גרמו בינתיים ליותר נזק מתועלת, כמו הבריאות והתחבורה.

טוב לדעת (מקודם)

הפתרון לכאב הברכיים קרוב מתמיד - בזכות טכנולוגיה בנעל

מוגש מטעם אפוסתרפיה

נשיא ארה"ב ג'ו ביידן. עצם עיניים נוכח הסכנות שבאימוץ אסטרטגיה סביבתית לעומתית(צילום: רויטרס, REUTERS/Al Drago)

למה לי פוליטיקה עכשיו?

אם לתמצת במשפט: כנראה שיש אג'נדות שנועדו להתכתב עם המיינסטרים ולעצב אותו מבחוץ, יותר מאשר להוביל סדר יום חדש, מלהיב ככל שיישמע בתיאוריה. פוליטיקה אמנם זקוקה להשראה מרעיונות גדולים, אבל בסופו של דבר היא קודם כל עשייה.

בתוך המשבר הכלכלי העולמי התגלתה ישראל כאי של יציבות. האינפלציה בישראל אמנם כבר נוכחת, אבל היא נמוכה בהשוואה למדינות הייחוס שלנו. הצמיחה תיפגע, אבל במבחן השוואתי (מול אותה קבוצת ביקורת) תישאר טובה ומעודדת.

הכנסות המדינה ממסים אולי לא ימשיכו להיות פנטסטיות כפי שהן היום, אבל מעט השומן שנצבר בקופה הציבורית יאפשר הישרדות כלכלית גם בתנאי דיאטה, מבלי שתהפוך לצנע.

הפוליטיקאים כמובן עסוקים בלנסות ולקחת קרדיט על ההצלחה: נתניהו וכץ מנסים לנחס לעצמם את הפריחה שהחלה עוד בתקופתם, למרות התמודדות עם משבר בריאותי עולמי של פעם במאה. מולם בנט וליברמן שטוענים "כולה שלי".

כל צד מיהר לנכס לעצמו את הפריחה הכלכלית, אבל מקורותיה נמצאים הרחק מהשדה הפוליטי(צילום: פלאש 90, יונתן זינדלר, מארק ישראל סלם)

ישראל כמזור לכאבי האנושות

רק שהמציאות היא קצת אחרת: הכלכלה הישראלית מצליחה מפני שבישראל יש צבר לא רע בכלל, בלשון המעטה, של פתרונות לכמה מהצרכים הכואבים ביותר של האנושות.

חלק גדול מהתחומים שחוסים תחת ההגדרה הרחבה של "הייטק", מציעים מזור לכאבים הגדולים ביותר של העולם: חשש ממתקפות סייבר? מי עוד כישראל יכול להציע פתרונות. מחסור במזון? לאגרו-טק ולפוד-טק בישראל יש כמה רעיונות לא רעים. מרוץ החימוש נפתח מחדש - כולל מדינות עשירות כמו שבדיה, פינלנד, גרמניה ועוד? רפא"ל, התעשיות הצבאית והאווירית, אלביט ועוד - ישמחו להציע פתרונות, ואת השו"ת האלה אפשר להרחיב גם לתחומי הפינטק, הרפואה ועוד.

במילים אחרות: הכלכלה הישראלית אולי אינה יכולה לחמוק לגמרי מהשלכותיו של מה שמצטייר כמיתון עולמי, למשל בתחומים כמו עליית מחירי הסחורות והאנרגיה (כשמחיר הנפט עולה, גם אנחנו נשלם יותר), אבל הסדר העולמי החדש יצר גם לה גם לא מעט הזדמנויות.

אודי כגן בקטע מהעונה ה-19 של "ארץ נהדרת" (קשת 12)

איומים קיומיים לא צפויים

אפילו המצב הבטחוני הייחודי שלנו, מייצר לצד איומים קרובים כמו חמאס וחיזבאללה (ורחוקים מעט יותר כמו הגרעין האירני), גם כמה הזדמנויות.

הגדולה שבהן היא כמובן יחסים שהולכים ומתחממים עם מדינות המפרץ - מי היה מאמין? אם האינטרסים יקרבו לא רק בין איחוד האמירויות ובחריין (עם כל הכבוד) לישראל, אלא ינרמלו מעט גם את עמדתו של בית המלוכה הסעודי למשל, יש עוד סיכוי שהמזימות האיראניות יתגלו כברכה במסווה.

אבל כמו בכל ניתוח עסקי ברמה הבסיסית ביותר שלו, אחרי ההזדמנויות, יש למנות גם את הסכנות:
לצד האפשרויות דלעיל, מתקיימים בכל זאת שני איומים קשים שעלולים לפגוע - אם כי לטווח הארוך יותר - בחוסנה החברתי והכלכלי של ישראל, והם מסוכנים לא פחות מאשר האיום הביטחוני, אולי אפילו יותר (בכל זאת, עם האיום הביטחוני אנחנו מתמודדים בהצלחה זו השנה ה-75 ויש שיאמרו אף יותר).

הראשון הוא עתיד החינוך. זה נשמע מושג מפוצץ, אבל יש לו השלכות מרחיקות לכת על החוסן החברתי-כלכלי של ישראל, אם לא מחר בבוקר אזי בעוד כמה שנים.

החינוך בישראל מוכרח להיות טוב יותר ושוויוני יותר. במצב הקיים שבו בעיקר קהילות חזקות ועשירות יכולות להעניק לתלמידים כלים טובים יותר להתמודדות בעולם החזון והתעסוקה של מחר, השבר החברתי הוא רק עניין של זמן.

אם אודי כגן, בדמותו של יזם הבועה נדיר האקרמן ("ארץ נהדרת") חילק את העולם לווינרים ו-"יוזרים", הרי שהבעיה רק תלך ותחמיר.

חרדים (אילוסטרציה). החינוך העצמאי הוא לגיטימי, אבל אם הוא רוצה ליהנות מתמיכת המדינה, הוא חייב לעבור רפורמה(צילום: ShutterStock)

חרדים לעתידנו

לכן נדרשת רפורמה דחופה שתביא את החינוך, בדגש על הטכנולוגי (אם כי לא רק כמובן. עושר תרבותי מקרין גם על החזון המדעי), לפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של החברה הישראלית.

זה לא אומר שצריך לכפות על החינוך החרדי למשל לימודי ליבה, אבל זה בהחלט אומר שמדינת ישראל - ולא משנה איזו ממשלה תנהל אותה - צריכה להבהיר לחרדים שההתנהלות הזאת, שהפכה לעומתית כלפי שוק התעסוקה, תגבה מהם את המחיר.

הם חופשיים כמובן לבחור את החינוך המתאים לילדיהם, אבל אם הוא כזה שלא יאפשר להם להשתלב בשוק העבודה העתידי, הרי שרק על פרנסי הציבור החרדי - ולא על מדינת ישראל - מוטלת הדאגה לרווחתם.

האם זה יקרה? ספק גדול, בטח לא במציאות פוליטית שבה מה שמכונה "לשון המאזניים" הפך לעיקר. לפחות בהקשר הזה צריך להחמיא לשר האוצר המכהן, אביגדור ליברמן: אמנם האג'נדה שנתפסת אנטי-חרדית משרתת אותו גם מבחינה אלקטורלית, אבל הגישה שהפגין בתחום של העמקת החינוך הכללי והתעסוקה בקרב אוכלוסיות שנוטות להישאר מחוץ למעגל העבודה, כתנאי לתמיכה מצד מדינת ישראל העובדת, ראויה לכל שבח.

שלא בטובתו, ה"וייב ההייטקי" נתפס כחוויה תל-אביבית, "צפונית" ואשכנזית, בקרב חלק גדול מהציבור(צילום: ShutterStock)

כשיוגב פגש את סאשה

התחום השני הוא כואב אף יותר ויורד למקורות השסע החברתי שחוצה את החברה הישראלית ממש כשם שהשבר הסורי-אפריקאי חוצה את חלקת האדמה עליה היא מתקיימת.

פריחת ההייטק הישראלי אינה מקרית. היא התרחשה בעיקר כתוצאה ממפגש מרהיב בין היוזמה הישראלית-צברית, אם תרצו - זו של חיל האוויר וסיירת מטכ"ל, עם אוכלוסייה שוחרת הישגים לימודים ומדעיים, שרובה הוא חלק מהנדוניה שהביאה עמה העלייה הגדולה ממדינות בריה"מ-לשעבר.

אולי משום כך נולד הדימוי שההייטק (אם לא הקדמה כולה!), שייכת מצד אחד לארץ ישראל "הישנה והטובה" (עם או בלי מירכאות) שחוד החנית שלה הוא יחידות העילית של צה"ל, לבין מהנדסי תוכנה ממוצא מזרח אירופי.

זו כמובן לא הגדרה מדויקת (ויש שיגידו אף שגויה), אבל על דבר אחד אין עוררין: היא התקבעה במחשבה הישראלית וצבעה את הפריחה הכלכלית שהביאה עמה התעשייה עתירת הידע בגוון עדתי-חברתי מסוים מאוד.

את ההשלכות אנחנו רואים בהתנהגות לעומתית של קבוצות גדולות בחברה הישראלית ובהתכנסות שלהן אל תוך מסגרות מסורתיות, שנתפסות בעיניהם כמייצגות את ערכי הליבה שמבדילים בינם ובין "הצפונים מההייטק".

במקום להתייחס לערוץ הזה כהזדמנות אדירה לצמצום פערים (חברת סטרט-אפ שהחלה במחסן שבבית ההורים, יכולה לצמוח כמעט באותה מידה ביישוב מבוסס או בפריפריה הכלכלית), נוצר עימות. העימות הזה מוזן, למרבה הצער, על ידי מי שיש להם רווח פוליטי מהעמקת השסע החברתי-תרבותי-דתי בקרב הישראלים, דווקא בעידן שבו המחלוקות המדיניות בין ימין לשמאל כבר כמעט שאינן קיימות.

החגיגות בקואליציה עם העברת התקציב בנובמבר 2021. לא תאמינו, אבל המהפך הפוליטי הוא דווקא הפחות חשוב מבין אלה שעברה ישראל באותה שנה(צילום: דוברות הכנסת, דני שם טוב)

המהפך הכלכלי שעליו כמעט שלא שמענו

מדינת ישראל עברה מהפך אדיר, דרמטי ממש, במהלך שנת 2021. אני לא מתכוון לחילופי השלטון (שגם להם הייתה השפעה חיובית על הכלכלה, בדמות העברת תקציב מדינה. משמעותי וחשוב, אבל לא גיים צ'יינג'ר), אלא למהפך בייצוא הישראלי שבו עקפו לראשונה השירותים את הסחורות. אם לפשט את המשפט האחרון, הרי שייצוא של רעיונות (בעיקר בתחום ההייטק) הפך משמעותי הרבה יותר מייצוא של תפוזים.

המהפך הזה מבטא את היותה של ישראל מרכז מחקר ופיתוח עולמי וכל עוד נשמור על המעמד המיוחד הזה, נמשיך לייצא לעולם את הפתרונות המדויקים והיעילים ביותר לצרכיו.

אלא שגם מי שנוסע קדימה, חייב להרים מדי פעם את העיניים אל המראה - וכאשר נעשה זאת נגלה שבספסל האחורי לא יושב רק מהנדס הגרעין האיראני, אלא גם ישראלים שמתרגמים, כל אחד מסיבותיו (דתיות, תרבותיות ופוליטיות), את האג'נדה הפוליטית שלהם להתנגדות ללימודי הנדסה.

מדובר באיום, אבל לא כזה שהנהגה פוליטית אחראית לא יכולה להתמודד אתו. אם כך נוסיף עוד בעיה: ההנהגה הנוכחית חלשה מדי מכדי לקדם כל יוזמה שהיא, חיונית ככל שתהיה, בעוד שהאלטרנטיבה הפוליטית שלה יונקת חלק מכוחה מכוחות שמרניים שסימנו את ההשכלה המעשית כעבודה זרה. או אם לקצר: השור של וול סטריט, סמל הפריחה בשוק ההון, אינו עגל הזהב.