logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo logo
star Bookmark: Tag Tag Tag Tag Tag
Israel

כך נראה לילה במיון בעיני סטאז'ר

אומרים שאסור לראות את המטבח של המסעדה שאתה הכי אוהב. אבל מה אם התחלת לעבוד שם? זה מה שקורה לסטודנט לרפואה בסטאז': אתה נכנס למערכת שרצית להיות חלק ממנה במשך שנים, ומגלה שהיא גוססת.

גם הכתבה הכי רצינית ומעמיקה לא יכולה להעביר את הקרקס שהולך במחלקות, אבל אנסה לתאר נקודה אחת בזמן, בחצות בערך: אני נכנס למחלקה והולך דרך המסדרון לאזור תחנת האחיות. אני באמצע קבלה (לקיחת פרטי המקרה ובדיקה של חולה), אבל ביקשו ממני לעשות אק"ג לאישה אחרת עם קצב לב לא תקין.

 במקום לעשות רפואה אנחנו עסוקים בלעשות קבלות, לסמן וי". לירן נבט גולן ( )

במקום לעשות רפואה אנחנו עסוקים בלעשות קבלות, לסמן וי". לירן נבט גולן

קיראו עוד

מערכת הבריאות בקריסה - אך לסטאז'רים אין תקן להתמחות ברפואה

11 ימים, 21 חדרי מיון ברחבי הארץ: כך נראית מערכת בריאות בקריסה

"חדר המיון הוא פצצה מתקתקת. יהיו פספוסים בחיי אדם"

ברשימת המטלות שלי כרגע: שתי בדיקות דם, הכנסת ברנולה (מחט קבועה) ולקיחת משטחי שפעת לשלושה חולים אחרים. רשמתי הכל בפנקס המטלות שלי, כי אני עובד משעה 7 וחצי בבוקר ואני מפחד לשכוח.

הגעתי לדלפק האחיות. אחות אחת רצה לחדר 7 כי המוניטור (חיווי פעולות לב ונשימה) לא תקין, אחות אחרת מחלקת תרופות לחולים שצריכים לצום, ואחות נוספת מנחה את הרופא שהגיע להעביר מטופלת קשה לבית חולים אחר, תוך כדי שיחה בנושא אחר בטלפון. בת של מטופל מגיעה להגיד שלא החליפו לאבא שלה חיתול כבר שעתיים.

ולמה אין מספיק סטאז'רים למרות העומס?

כוח העזר שאחראי על הטיפול רץ מסביב למחלקה. בכל זאת, יש כאן 50 ומשהו חולים, וחלק גדול מהם צריכים תשומת לב דומה (להחליף חיתול לאדם מבוגר דורש לפעמים שני אנשים). איש על כיסא גלגלים עובר מצד לצד במחלקה, משתחל בין המיטות שמוצבות במסדרון. מיטה נוספת מתגלגלת לתוך המחלקה – הגיעה קבלה נוספת. כלומר, מטופל נוסף לבדוק.

אישה אחת שהגיעה למחלקה במצב קשה התחילה לדמם ובני המשפחה המבוהלים הגיעו אליי, בתור "זה עם הסטטוסקופ". הגעתי אליה, וראיתי שחצי מיטה מלאה בדם. הפעלתי לחץ, עצרתי את הדימום ואמרתי להם לקרוא לאחות, בתקווה שיצליחו למצוא אחת. למזלנו הם הצליחו, האחות הגיעה, הדימום פסק וחבשנו את הפצעים. בהמשך הלילה המטופלת נפטרה מסיבוך של מחלתה.

אחרי שסיימתי את המטלות שרשמתי בפנקס הלכתי לחדר הרופאים ואמרתי למתמחה, שהיה עסוק בכתיבת הקבלות שלו (הכנסת פרטי המקרה למחשב, הדבר שלוקח הכי הרבה זמן ובגלל זה אנשים מתייבשים במחלקות ובמיון): "שמע, זה קרקס שם בחוץ". הוא ענה לי: "זה בטוח לא רפואה. במקום לעשות רפואה אנחנו עסוקים בלעשות קבלות, לסמן וי".

המחלקה קיבלה 20 אנשים באותו ערב ולילה. זה חצי מחלקה. את הרוב המוחלט של הקבלות עושה המתמחה שהוא מהיר ומיומן ממני, והרבה מאוד מהזמן שלו מוקדש לכתיבה. הרבה פחות לתשאול, לבדיקה גופנית, לחשיבה איך אפשר לרפא. זה המצב.

בית חולים הוא המקום שאמור לעזור לנו כשאנחנו חולים ופצועים. אולי יום אחד הוא באמת יהיה כזה.

לירן נבט גולן הוא סטאז'ר באחד מבתי החולים בצפון הארץ ופעיל ב"מרשם" – ארגון המתמחים לרפואה

Themes
ICO