בתחילת השבוע קראתי בעניין רב את ביקורתו של חתן פרס ישראל לעיתונות, נחום ברנע, על מצעד הדגלים בירושלים.
ברנע הצר על כך שיום ירושלים הפך ליום חגה של הציונות הדתית, כפי ש־1 במאי היה פעם חגן של מפלגות השמאל. חלק מהמאמר הוקדש להתנהגות המתריסה של מי שברנע עצמו הגדיר כקומץ מהצועדים, אבל העובדה שרוב הצועדים לא ניסו להתגרות בערבים, לא הפריעה לו לסיים את מאמרו באקורד סיום חזק ופסימי במיוחד: "אחר הצהריים התקיים בגבעת התחמושת האירוע השנתי של גדוד 66, גדוד הצנחנים שאיבד 30 מלוחמיו בקרבות מרים בירושלים - גדוד המילואים שהיה לי הכבוד לשרת בו. ותיקי הגדוד מגרדים את גיל 80.
"איש מהם לא רקד על הגבעה, אלא רק הזכירו את הנופלים, את קשיי הקרב ואת המאמץ לשמור על צלם אנוש גם בעת לחימה. תהום רבצה בין שער שכם לגבעת התחמושת. שום ריקוד לא יידע לגשר עליה".
מה שמפריע לברנע הוא הריקוד. מבחינתו, כפי שכתב השבוע גם שוקן בסגנון בוטה הרבה יותר - השמאל הביא את המדינה להישגים שבזכותם הימין רוקד היום ומנופף בדגלי הלאום כל הדרך לאבדון.
את המסר המריר הזה היטיב לתמצת קולגה ובן דורו של ברנע, רזי ברקאי, שאמר: "ברחה לי המדינה".
מדינת ישראל לא ברחה לאף אחד.
היא נס בהתהוות שאנחנו מחוללים אותו. מי זה אנחנו? בכל דור ודור ציבור אחר נכנס ביתר שאת מתחת לאלונקה. התהליך הזה הוא טבעי, בריא ועתיק יומין עד כדי כך, שאפילו חז"ל זיכו אותו באמרה משלהם: "היזהרו בבני עניים". למה עלינו להיזהר בבני עניים? - כי משם ולא מבני האליטה הישנה תגיע האליטה החדשה.
לא נעים להיות אליטה ישנה, אבל זה לא תירוץ שמתיר לברנע לנכס ערכים כמו הקרבה ("הזכירו את הנופלים") וטוהר הנשק ("המאמץ לשמור על צלם אנוש גם בעת לחימה"), באופן בלעדי למחנה שלו, ולתקופה שבה המחנה הזה הוביל את הנשיאה בעול.
כאמן יש לי הזכות להופיע לא פעם בפני הקצונה הבכירה והזוטרה של צה"ל. שיעור אנשי הציונות הדתית גבוה בפורומים האלה בערך פי עשרה מאשר באוכלוסייה הכללית, ובכל זאת אני לא מכיר תופעה של דעיכה מיוחדת ברוח ההקרבה או בטוהר הנשק של צה"ל בתקופתם.
ובעניין הריקוד - גם השמאל רוקד יפה מאוד: השמאל רוקד בכל פעם לצלילי החליל של אימפריה תורנית אחרת שמכתיבה לו את האידיאולוגיה היפה לשעתה שלה. פעם היו אלה הסוציאליזם והקומוניזם המזרח־אירופיים, והיום זו הפרוגרסיביות המערבית שמתורגמת במחוזותינו לפוסט־ציונות. מה שמעודד באליטה החדשה של הציונות הדתית הוא שהאידיאולוגיה שלה לא אופנתית.
היהדות, עם הגמישות המופלאה שהעניקה לה תרבות בית המדרש, לא צפויה להיעלם מהעולם כפי שקרה לאידיאולוגיות הקשיחות והאופנתיות של פעם - הקומוניזם והפאשיזם, וכפי שיקרה לפרוגרסיביות ולפוסט־ציונות של היום.
לכן ניתן לקוות שבזקנתם תיחסך מהבחורים שרקדו ביום ראשון עם הדגלים, המרירות שהיא מנת חלקם של ברנע וחבר מרעיו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו