מישהו צריך לומר זאת: מופע הצביעות והטהרנות שכבש את הארץ סביב פרשיית אבי חימי מעורר שאט נפש.
הארץ כולה גועשת וסוערת לאחר שהתברר כי שני אנשים מבוגרים קיימו ביניהם יחסים אינטימיים במדיה הווירטואלית. קיתונות של ביקורת, הגחכה, השמצה ועלבונות מוטחים בנסקל התורן. ריאיון בפריים-טיים. זום על פניו. המצלמה סוקרת את תווי פניו המכורכמות. מתענגת על כל שריר קמוץ, עיוות פנים מבושה.
והמראיין, גיא פלג, ממטיר את שאלותיו. שאלה רודפת שאלה, כאילו ביקשה להתחרות בקודמתה בהלבנת פניו של חימי. בכפייתו להתערטל לעיני הצופים הרבים המתענגים על זירת הקולוסאום המודרנית הניבטת מן המסך. וככל שחימי מנסה נואשות, לשמר מעט מכבודו הרמוס, להציג ארשת פנים עמידה, כך מוסיף המראיין ומצליף בו את שאלותיו. שואל אותו פלג על הבושה.
וכשחימי מתוודה על כך שהינו מתקשה להביט בעיני אשתו ובנותיו, ניכר במראיין שאינו בא על סיפוקו. הוא מחדד את שאלתו. מוודא שלא פסח על אף נתיב של השפלה: "כששאלתי אותך על הבושה, התכוונתי גם לאישה ולבנות אבל גם לבושה שבכל זאת אדם בעל שם ומעמד, לא צעיר, והתמונה שלו חשוף מסתובבת בטלפונים הסלולריים של לא מעט אנשים במדינה היום". ובעשותו כן, כאילו ביקש לנהוג בנדיבות בכלל צופיו ולאפשר גם להם לראות את חימי במערומיו. אם לא במציאות, אז לפחות בדמיון.
והעם כולו צופה באיש הנגרר בזפת. נסקל באבנים. מבוזה לעיני כול. כמופע ראווה שתכליתו לספק את אותו יצר קמעי שעמד ביסוד ציד המכשפות של ימי הביניים.
כולם מזועזעים. שואלים כמוכי תדהמה: כיצד קרה כדבר הזה? איך נתנו מבטחנו באדם שכזה? לו רק העלינו בדעתנו שבאמתחתו מעשים בזויים שכאלו. וקשה שלא להיסחף אחר קול ההמון. יותר מזה. זה עניין מסוכן. שהרי, אם אינך רואה את עוצמת וגודל השבר שבמעשיו או חלילה אינך נותן ביטוי לשאט הנפש שחייבת להתעורר גם בך, אפשר שגם אתה כמותו. שגם אתה לוקה בשפלות מוסרית דומה. ומיהו האיש החפץ חיים שישים עצמו בקו האש?!
ובכל זאת, המתבונן התם, אינו יכול שלא לשוב ולשאול. לשוב ולדרוש. מהו אותו מעשה נורא המזעזע את אמות הסיפים שעשה חימי? האם חטאו בכך שתאוותיו עדיין בידיו? או שמא בכך שהרהיב עוז לממש את מאוויו?
למען הסר ספק, איני מבקש להיתמם. חימי כשל. וכישלונותיו פזורים לכל אורך השדרה. ניתן לבקר את העובדה שעל אף מעמדו לא הפגין את מידת הזהירות המצופה או שלא הוכיח משמעת עצמית מספקת ויכולת הימנעות. כל אלו בוודאי אינם עומדים לזכותו. אך בין כל אלו למופע הטהרנות, הצביעות, השמחה לאיד והרצון "לראות דם", מפריד ים.
מכל הפרשייה ישנו עניין אחד בלבד שיש לדרוש בו. ואף זאת, באופן ובמסגרות המתאימות לכך. עניין הקשר האפשרי שבין היחסים האינטימיים להמלצה לשיפוט שניתנה על ידו. הא ותו לא. אלא שדווקא כל השאר, הוא שהפך לעיקר. הצהוב, הוא הצבע השולט. כותרות העיתונים, מרקעי הטלוויזיה, הפרשנים, כותבי מאמרי הדעה. הכול נצבע בצהוב בוהק.
כולם מזועזעים. שואלים כמוכי תדהמה: כיצד קרה כדבר הזה? איך נתנו מבטחנו באדם שכזה? לו רק העלינו בדעתנו שבאמתחתו מעשים בזויים שכאלו. וקשה שלא להיסחף אחר קול ההמון. יותר מזה. זה עניין מסוכן. שהרי, אם אינך רואה את עוצמת וגודל השבר שבמעשיו או חלילה אינך נותן ביטוי לשאט הנפש שחייבת להתעורר גם בך, אפשר שגם אתה כמותו. שגם אתה לוקה בשפלות מוסרית דומה. ומיהו האיש החפץ חיים שישים עצמו בקו האש?!
ובכל זאת, המתבונן התם, אינו יכול שלא לשוב ולשאול. לשוב ולדרוש. מהו אותו מעשה נורא המזעזע את אמות הסיפים שעשה חימי? האם חטאו בכך שתאוותיו עדיין בידיו? או שמא בכך שהרהיב עוז לממש את מאוויו?
למען הסר ספק, איני מבקש להיתמם. חימי כשל. וכישלונותיו פזורים לכל אורך השדרה. ניתן לבקר את העובדה שעל אף מעמדו לא הפגין את מידת הזהירות המצופה או שלא הוכיח משמעת עצמית מספקת ויכולת הימנעות. כל אלו בוודאי אינם עומדים לזכותו. אך בין כל אלו למופע הטהרנות, הצביעות, השמחה לאיד והרצון "לראות דם", מפריד ים.
מכל הפרשייה ישנו עניין אחד בלבד שיש לדרוש בו. ואף זאת, באופן ובמסגרות המתאימות לכך. עניין הקשר האפשרי שבין היחסים האינטימיים להמלצה לשיפוט שניתנה על ידו. הא ותו לא. אלא שדווקא כל השאר, הוא שהפך לעיקר. הצהוב, הוא הצבע השולט. כותרות העיתונים, מרקעי הטלוויזיה, הפרשנים, כותבי מאמרי הדעה. הכול נצבע בצהוב בוהק.
דותן רוסו הוא ד"ר למשפטים. עו"ד. בעבר פרקליט בפרקליטות המדינה וכיום מרצה למשפט ופילוסופיה בקנדה.
