שכונת הבוכרים: טיול בין מרחצאות טורקיים, ארמון אירופי וקדושה ירושלמית

"בעברך בחוצות השכונות האלה אינך יכול להתאפק מרגש של נחת רוח אמיתי", כתב אליעזר בן יהודה על אחת משכונות הפאר של ירושלים בתחילת המאה הקודמת, "הם מקימים בתים העשויים להיות קישוט לכל העיר", כתב גם הקונסול האמריקני. לרגל 100 שנים לפטירתו של שלמה מוסיוף, ממייסדיה של שכונת הבוכרים בירושלים, יצאנו לגלות מה נשאר מהבתים המפוארים ומחזונה המיוחד.

בשנות ה-60 של המאה ה-19 כבשה רוסיה חלקים נרחבים מאסיה המרכזית כחלק 'מהמשחק הגדול' מול בריטניה, וכתוצאה מכך נהנו היהודים מפריחה כלכלית משמעותית. תוך זמן קצר הם הקימו חברות מסחריות גדולות, במיוחד בענף האריגים, בשיווקי כותנה, צמר ומשי והעבירו את הסחורה בין מזרח למערב. היציבות הכלכלית והקהילתית לא נמשכה זמן רב וכבר מסוף המאה ה-19 מתחילים יהודים בוכרים לעלות לארץ ישראל. אחד מהעולים היה הרב שלמה מוסיוף שנולד בשנת 1852 בבוכרה ועסק רבות בקבלה ובתורת הנסתר. מוסיוף עסק בנדל"ן ובסחר של תה ובשנת 1888 החליט לעלות לארץ ישראל עם כ-100 בני משפחה ו-40 ארגזי זהב לאחר שמכר את כל עסקיו בבוכרה.

כשנה לאחר הגעתו של מוסיוף לארץ ישראל, מתאגדים יהודי בוכרה ובשנת תר"ן (1890) יוצא קול קורא להקמת השכונה הבוכרית. השם שנבחר, 'רחובות', נלקח מהפסוק: "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב יְהוָה לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ". חזון הבנייה היה מודל שטרם הוכר בארץ ישראל וכלל הקמת שכונה מתוכננת במתכונת אירופית, נטיעת עצים, שדרות רחבות, חצרות גדולות, שוק מרכזי, בתי מרחצאות ואפילו תשלום ל'ועד בית', כפי שגם נקבע בספר התקנות: "...והרחובות ושוקים ברחובות על אופן ערי אירופה החשובות, וגם סדר ואופני הבניינים כנהוג באירופה, למען תהיה להוד ולתפארת ירושלים".

בשכונה נבנה גם חמאם, ולשם כך אפילו הוזמן מומחה מיוחד למרחצאות אדים מטורקיה. בשכונה התגוררה חלק מהפקידות העות'מאנית הבכירה והקונסולים הזרים. תושב השכונה יצחק בן צבי, לימים הנשיא השני וחוקר יהדות המזרח, כתב על היהודים הבוכרים: "לעיתים קרובות אתה פוגש יהודי בוכרי עוטף פרווה בחום הקיץ, כי האנשים האלה עוד לא נשתחררו מאווירה הקריר של בוכרה".

אחד מבוני הבתים המפוארים היה יוסף דוידוף, לו היו עשרות מפעלי כותנה ברחבי תורכיסטאן. הבית של משפחת דוידוף, כיום ברחובות הבוכרים 10, נבנה עם גג כפול, מוטיב אסתטי טהור הקיים בטוסקנה ובבתי כנסת במזרח אירופה. החלונות עם כרכוב משולש בולט, בראש העמודונים כותרות יווניות ובמרכזם מגני דוד והבית עצמו הוא ככל הנראה העתק מדויק לביתו הפרטי מטשקנט. דוידוף עצמו נפטר כמה חודשים לאחר שהחליט להשתקע בירושלים בשנת 1914 ולאחר פטירתו שכנה בביתו הגימנסיה העברית, טרם שעברה לשכונת הגנים החדשה, רחביה.

בית מפואר עוד יותר היה 'הארמון', ביתם של משפחת חפץ-יהודיוף, אשר מהווה דוגמא לארמון מפואר מהעיר פירנצה. הבית נבנה בסגנון הרנסנס בתוספת מוטיבים יהודיים: הוא גדוש בעמודים, כרכובים, אבני ראשה מעוטרות ומגני דוד. בצדדים שורות של חלונות קמורים, לצדם עמודונים בעלי כותרות קורינתיות, דלתות ברזל כבדות ועליהן פיתוחי יצירה מסוגננים ובצדו המזרחי ניצב גרם מדרגות עגול, כפול, המוביל לפתח כניסה מפואר.

בקומה השנייה נבנה בית כנסת פרטי וחצר פנימית אחת נועדה לסוכה, שכן מעליה הוסיפו גג זכוכית עם מסילות. גם בתוך הבית הושקעה מחשבה רבה: השיש והמרצפות הגיעו מאיטליה והציורים על הקירות כללו מוטיבים תנ"כים ונופים מעשה ידיו של הצייר שמואל מלניק, שצייר באותה תקופה גם במסגד אל אקצה ובכיפת הסלע. האגדה על "הארמון של המשיח" עשתה כנפיים בעיקר הודות לש"י עגנון, בספרו "שירה": "...גדול שבכולם היה הבית המפואר שנבנה לשם המלך המשיח, שכשיבוא משיח צדקנו יבוא לירושלים תחילה ויבואו האבות והזקנים והמלכים והשרים ואנשי כנסת הגדולה להקביל פניו ועמהם צדיקים רבים ונכבדים, והכינו להם אחינו עולי בוכרה בית גדול וטוב…"

במלחמת העולם הראשונה הוחרם הבית על ידי הטורקים ושימש כמפקדה מרכזית וכאורווה. בבית נערך מיד לאחר הכיבוש הבריטי סדר פסח לחיילים בצבא הבריטי, ובחודש מאי 1918 נערכה במקום קבלה פנים מפוארת לגנרל אלנבי. בשנת 1921 נערכה במקום ועידת היסוד של הרבנות, ובהמשך הפך לבית ספר מיוחד בניהולה של חנה שפיצר, אשר הקימה את בית הספר העברי הראשון לבנות בירושלים. בד' בניסן ה'תש"ד (1944) התקיימה בחצר בית הספר חתונת הרב עובדיה יוסף ואשתו מרגלית. כיום (2022) שוכנים בו בתי הספר לבנות בית יעקב ובית חנה של תנועת חב"ד. הבתים בשכונה הועברו לשלטונות המנדט ולמדינת ישראל נקיים מכל זכות ולכן עד היום רובם משמשים כמוסדות ציבור בחזקת מדינת ישראל ועיריית ירושלים.

את הבית הראשון בשכונה הקים שלמה מוסיוף בשנת 1894 במתחם חצר גדולה, שחלקה מאכלסת כיום את בית הכנסת מוסיוף. אחת מאבני הקיר הצפוני התחתון של בית הכנסת, הפונה לרחוב אדוניהו הכהן, מקורה באחד הנדבכים העליונים של הכותל המערבי. גם חומרי בנייה אחרים הובאו ממקומות בעלי קדושה: חלק מהחול לצורך הבנייה הובא מהר הבית, והמים שבהם השתמשו לתערובת המלט, נשאבו מנקבת השילוח. מוסיוף היה אדם משכיל מאוד ובביתו בנה אגף שלם של ספרים עתיקים ובהם יותר מ-300 כתבי יד מהמאה ה-14 עד המאה ה-19. בנוסף, אסף גם עתיקות ובהם מטבעות, בגדי משי ברקמת זהב, שמיכות, שטיחים, אבנים, מרגליות, כלי חרסינה, כלים עתיקים וכלי נשק מזהב.

רוב בניהם של בני הזוג מוסיוף עברו לפריז ומשם התפזרו לכל העולם בעקבות המסחר בפנינים. בני משפחת מוסיוף שלטו למעשה בחלקים גדולים של העולם בשוק הפנינים ושמם יצא למרחוק. בשנת 1908 קיבל שלמה מוסיוף מידע כי בנו הבכור יהודה חולה ושוהה בפריז, אך הביקור הסתיים באכזבה קשה שכן שלמה גילה כי יהודה בנו עוסק בהשחלת פנינים גם ביום השבת, ולאחר שבועיים אכן נפטר מעגבת. כאשר קיבל מוסיוף את הבשורה המרה, הוא ייחד לוח זיכרון לזכר יהודה בנו בכניסה לשוק הבוכרים, אשר קיימת עד היום בפינה הדרום מערבית: "החנות הזאת בניתי בשנה התרס"ח אנכי שלמה מוסיוף לעילוי נשמת בני יהודא מוסיוף שנפטר בפריז בשנת ל"ב לימי חייו.. לקרן קיים עבור ת"ת לבני עניים לרחובות הבוכרים ירושלים תובב"א".

מוסיוף נפטר במפתיע בגיל 70, בעודו צלול ומנהל את ענייניו, כשבניו לא לצידו ואין מי שיגיד עליו קדיש, אך השאיר צוואה מפורטת, עם מלכוד: שכר הדירה מהמתחם המשפחתי הענף יחולק רק בין הבנים שיגורו בארץ ישראל ואלו לא היו בנמצא. זמן קצר אחרי שנפטר, נעלמו גם חלק גדול מהעתיקות והספרים, ורק אחרי סכסוך משפטי ארוך שנים החליט נכדו המיליארדר שלמה מוסיוף לתרום את מה שנשאר להקמת "מרכז שלמה מוסיוף לחקר הקבלה" במחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן. למעשה, עד היום מסתובבים ספרים מהאוסף המקורי של שלמה מוסיוף בכל העולם ולפני מספר שנים נמכר דף מספר מקורי של רבי חיים ויטאל, אשר היה שייך לאוסף, באלפי דולרים.

גם בניו האחרים של מוסיוף עזבו את הארץ במסעם על שביל הפנינים, כולל הבן רחביה, אשר נקרא על שם השכונה וחזר לארץ רק אחרי פטירתו של אביו. בנו של רחביה, דניאל, נפל במלחמת העצמאות במארב ירדני בגבעת הרדאר ובת אחרת, מלכה, נרצחה בשנת 1955 בידי מסתננים שתקפו את האוטובוס בו נסעה בדרך לקיבוץ סאסא. בן נוסף, שלמה מוסיוף, נפל בשבי הירדני במלחמת העצמאות ולימים עבר ללונדון, שם פתח חנות תכשיטים בינלאומית מצליחה והפך למיליארדר (בתו דורית נשואה לנשיא איסלנד לשעבר אוליבר גרימסון). הבן הצעיר אלון פתח חנות תכשיטים ברחוב יפו, הקים חנות בשם 'צ'יינג פוינט' והיה הראשון בישראל שקיבל אישור מבנק ישראל להמיר כספים. פשיטת הרגל המתוקשרת שלו בסוף שנות ה-90, הובילה למינוי נאמנים להקדש ולעשרות תביעות משפטיות אשר מתגלגלות עד ימים אלה, נכון לשנת 2022.

ערב מלחמת השחרור הופכת שכונת הבוכרים לשכונת ספר, על גבול שטח ההפקר. לשכונה נכנסת אוכלוסיית עולים חדשים דלי אמצעים, בעוד בתי המגורים המפוארים הופכים למחסנים ובתי מלאכה. בתחילת שנות ה-70 החל מעבר של אוכלוסייה חרדית אל תוך השכונה ותוך כמה שנים היא הפכה למוקד חיכוך בין התושבים הוותיקים, המשטרה והאוכלוסייה החרדית. נכסים רבים בשכונה שייכים עד היום להקדשים ציבוריים, אך דווקא בחצר הקדש הבוכרים, אשר נועדה לעניי בוכרה, מתגוררים היום חסידים. על אף ייחודיותה של שכונת הבוכרים בהיבטי מרחב, תכנון ואדריכלות, ועל אף שבעלי בתיה היו אנשים מפורסמים וסוחרים ידועים מהודו ועד כוש, לא זכו הם ושכונתם למקום של כבוד מספק בדברי ימיה של ירושלים.

אבי בלדי הוא סטודנט לתואר שני למשפטים באוניברסיטה העברית ומורה דרך.
לפרויקט Ear Tzion - סיורים קוליים חינמיים בירושלים - הקליקו כאן.