קשה להפריז בחשיבותו של ההסכם המתגבש מול לבנון. על שלושת קודקודי המשולש הכלכלי-מדיני שעליו עומד ההסכם ועל לקח אחד חשוב לציבוריות הישראלית שכדאי לכולנו ללמוד
זה לא הסכם שלום.
לא יהיו בו טקסים, נאומים, החלפת כתבי האמנה בין הנשיאים לשגרירים - ולא "נסע לסקי בלבנון", כמילות השיר הנשכח. לבנון עדיין תוסיף להיות קן טרור מצפון לישראל. אבל אחרי שאומרים את כל זה, אפשר להתפעל מהסכם חשוב מאין כמוהו - ולא רק מהבחינה הכלכלית.
בכל זאת, בלי כמה מילים שלא על עסקים, אי אפשר: מעבר לכך שההסכם הזה מהווה הכרה מפורשת בקיומה של ישראל כמדינה לגיטימית ובעלת מעמד באזור, הוא גם מהווה גשר חשוב לימים שעוד נכונו לנו ולחזון המזרח התיכון החדש, זה שנראה לנו לעתים כמו קו אופק, שהצעידה לקראתו היא אינסופית.
כלכלת לבנון מתרסקת
ועכשיו לכסף, שהיה המניע העיקרי מאחורי התהליך. אם תרצו, מדובר בהפך הגמור מהתרחיש שמתואר בעגת שוקי ההון כ"ברבור שחור" או "הסערה המושלמת" - תרחיש שבו כל מה שעלול להשתבש - אכן משתבש.
כזה הוא הקייס הלבנוני הפעם, שאם צריך להגדיר אותו בקלישאה חבוטה ונכונה לא פחות, הרי שזאת תהיה "כל הכוכבים הסתדרו בשורה":
הכוכב הראשון הוא כמובן גילוי גז טבעי בכמות מסחרית. אבל השני הוא הקריסה המוחלטת של הכלכלה הלבנונית. נכון שמאז מחצית שנות השבעים של המאה הקודמת קורסת לבנון אל תוך עצמה בתהליך שהדבר היחיד שמפתיע בו הוא שנותר עדיין משהו שיקרוס - ועדיין: בשנתיים האחרונות הכלכלה הלבנונית פשוט חדלה מלהתקיים, מותירה המונים בלי התשתית המינימלית שמגלמת בהווייתה הישות שמכונה מדינה.
אני לא יודע כמה יאהבו בביירות לקרוא את הדימוי הזה, אבלך אם חשב מישהו שייאוש הוא מצב הצבירה הקבוע של לבנון, באו השנים האחרונות והוכיחו שתמיד יכול להיות גרוע יותר. עתה היא כג'אנקי שיהיה מוכן לעשות הכל כדי לשרוד עוד יום אחד.
"בהכל" אגב, טמונה תמיד גם האופציה של מלחמה, בפרט כשיש לך גורם דומיננטי כמו חיזבאללה. מה שרק מעצים עוד יותר את חשיבות ההסכם.
טוב לדעת (מקודם)
עור חלק יותר כבר אחרי שימוש אחד עם מכשיר מהפכני לטיפול ביתי
מוגש מטעם בי קיור לייזר
ותודה לפוטין
אז על הצורך של לבנון סיכמנו. עכשיו נדבר קצת על גז טבעי. במשך תקופה ארוכה היה נדמה שלמישהו יש אינטרס למכור לנו את הגז הטבעי כמוצר ביניים בין פחם או נפט לבין אנרגיה מתחדשת. המדהים הוא לגלות שזה נכון.
אפשר שהגילוי הזה לא היה מתאפשר אלמלא החלטת ולדימיר פוטין לפלוש לאוקראינה: אירופה וצפון אמריקה (בעיקר לאחר חילופי השלטון בין רפובליקנים לדמוקרטים) כבר היו שבויות בכל מני חלומות באספמיה על גמילה מאנרגיה שלא באמצעות מקורות ירוקים או מתחדשים. בא פוטין והכריח אותה להתמודד עם "הקריז" עוד בטרם יהיה בידה תחליף.
זה הולך להיות חורף קר ואולי גם קטלני באירופה שמבינה שעם כל הכבוד (ויש!) למרוץ לעצירת ההתחממות הגלובלית, הגיע הזמן לשקול מקורות אנרגיה זמניים: מזהמים פחות מנפט או פחם, מסוכנים פחות מגרעין וזמינים - עד שנגלה כולנו (ספוילר: דימוי לוותיקים) איך מאירים את רמת גן באמצעות נורה אחת.
הנעשה בשוק האנרגיה העולמי היה קריאת השכמה לאירופה שהייתה שרויה בחלום הירוק. נכון, ייקח עוד זמן עד שהגז הטבעי ממאגר כריש יגיע לתנורים בצפון ומרכז אירופה, אבל משהו בחשיבה השתנה: לא משנה מה יהיו הנסיבות המדיניות בעוד כמה שנים, הביקוש לגז טבעי עדיין יהיה גבוה, אפילו בקרב מדינות שהתאפיינו באקטיביזם סביבתי. לאמור: מזהם, אבל פחות.
הקשר האיראני
אז שני קודקודים של המשולש שמאפשר את העסקה כבר איתרנו: המצב הכלכלי הנואש של לבנון וההכרה המערבית בחשיבות הגז הטבעי. אלא שכל זה לא היה מוביל עדיין להסכמי סחר או שלום, אלמלא עוד גורם אחד - והפעם מדובר בתמריץ שלילי: הקשר האיראני.
השאיפות האימפריאליסטיות של איראן הפכו למנוע שמקרב בין אויבים-לשעבר שנתללו באיום גדול בהרבה.
עם כל הכבוד לטראמפ או לנתניהו, אין סיכוי שהסכם אברהם היה נרקם אלמלא חשו מדינות כמו איחוד האמירויות או בחריין את החרב השיעית על צווארן. הוא הדין באשר למצרים. כאשר לברית הזאת שותפים גורמים כמו יוון וקפריסין (בגלל ארדואן, בן בריתה של טהרן, אם כי נדמה שאפילו הוא אולי מחשב מסלול מחדש כרגע), נוצר ציר שמוליך מהמפרץ, דרך מצרים אל הים התיכון, משתהה מול חופי ישראל, מצפין ללבנון ועובר מערבה ליוון דרך קפריסין.
זו התשובה "לציר-הרשע", שכולל את איראן כמובן, גם באמצעות גורמים כמו חיזבאללה למשל, טורקיה (עדיין), קטאר ואפילו לוב. הפרס הוא לא רק שליטה במזרח התיכון, אלא גם על הים התיכון, זה שבצידו הדרומי מדינות ערביות ומוסלמיות ובחופו הצפוני - יבשת אירופה.
מחנה השלום ושברו
זוכרים את אלה שמחו נגד מתווה הגז וזעקו שמוטב היה לו נשאר באדמה? כל אותם אנשי "הון+שלטון= עולם תחתון"? רובם מהקצה השמאלי של המפה, מוחים מקצועיים שהמחויבות (הטובה לכשעצמה) לחשיבה ביקורתית, הפכה אותם למרירים, למתנגדים אוטומטיים לכל הסכם שמישהו עלול להפיק ממנו רווח (במקרה דנן, היעד היה יצחק תשובה, אבל לא רק).
לכבודם של אותם מיליון טועים, אפשר לשאול ביום הזה, כשמצבור הגז במאגר "כריש" הפך לגשר משמעותי לקראת יציבות אזורית, האם הם עדיין מעדיפים את הגז באדמה?
איפה הם היום כל אותם "יחימוביצ'ים", עת מתברר שמרבצי הגז משרתים נאמנה לא רק את כלכלת ישראל ומעמדה הבינלאומי (וכן, גם את האינטרס של אנשי עסקים ממולחים להרוויח כמה שיותר, שהרי אלמלא האינטרס הזה, אפשר שעוד היינו חיים במערות!), אלא גם את - סליחה על הביטוי הנשכח מלב - תהליך השלום?
הקרדיט ללפיד?
ויש גם לקח שראוי להילמד בנשוא ההסכם המתגבש עם לבנון - ואולי שווה להדגיש אותו דווקא כשעין אחת כבר צופה לעבר הקלפי. כאשר בנימין נתניהו הגיש לעם ישראל את "הסכם אברהם" ערב בחירות, מיהרו מתנגדיו הפוליטיים לזעוק שמדובר ב"עסקת נשק עם נספח נורמליזציה".
זה היה שקר מתועב. למעשה היה מדובר בהפך המוחלט (הסכם נורמליזציה עם סעיף נשק). למרות השקר ובאופן פרדוקסלי, היו אלה דווקא מתנגדי נתניהו שגזרו את הקופון מהנורמליזציה עם מדינות המפרץ, הן ברמה הפוליטית והן ברמה העסקית.
כאן אני חייב לשתף באנקדוטה אישית: באחת השבתות חלקתי טיסה חוזרת מדובאי עם אנשי עסקים ישראלים מבוססים שההסכם הניב להם הכנסות של מיליונים. חלק מהם סיפרו בגאווה על החוזים החדשים שהשיגו - ומיהרו הביתה כדי להשתתף בהפגנות מוצ"ש נגד נתניהו, כי בישראל כמו בישראל - לא משנה כמה אתה עשיר, משכיל או רהוט, הנאמנות השבטית חזקה מכל, ולא - ממש לא רק בקרב "ביביסטים".
ההסכם הכלכלי עם לבנון הוא לא פחות חשוב, אם לא יותר (שהרי מדובר בבסיס הגדול והקרוב ביותר של מבקשי רעתנו). הוא עדיין לא הסכם שלום, אבל הוא מעמיד את רווחת תושבי האזור לפני האינטרס הצבאי-מלחמתי, ולפחות מהבחינה הזאת מדובר בהישג מחשבתי ענק.
נכון שהמגעים לקראתו החלו עוד לפני עידן-לפיד, אבל לפחות כרגע הוא מצטייר כמי שניווט בתבונה לעבר סיומם המוצלח.
לכן אולי הגיע הזמן שגם ביריבות המרה ביותר בפוליטיקה הישראלית ילמד כל צד לזנוח את הפוזיציה כאשר מדובר בהישג אמיתי וטוב למדינת ישראל: כזה היה הסכם אברהם, כזה הוא ההסכם הכלכלי-מדיני הנוכחי.
גם אם יהיה זה הרווח היחידי מהבנות הגז עם לבנון - דיינו.
